ביום חמישי האחרון, בדרכי לסדנת הכתיבה שלי במשגב, עצרתי בתחנת הדלק. בעודי ממלא את טנק הדלק ראיתי שם ערמות של שמיניות בקבוקי מים מינרלים גדולים למכירה. אולי תקנה שתי שמיניות כאלה לממ"ד, אמרתי לעצמי, הרי אין לדעת מתי יתחמם גבול הצפון. כדאי שתהיה מוכן. אבל אז סילקתי את המחשבה הזאת מדעתי. לא רציתי לתת לחרדות שלי להשתלט עלי. סיימתי את התדלוק ונסעתי אל הסדנה.
אתמול בלילה דיברתי עם אחותי ערן בפייסבוק. שוחחנו על מצב העניינים בארץ, על מידת הסכנה הטמונה בנתניהו, רגע לפני פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו השונות. דיברנו בבירור על האפשרות שיצית מלחמה כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מן השחיתות שלקה בה, לכאורה.
הבוקר, בשבע, התעוררתי עם הודעה מחברתי תמי, ששאלה אם הכול בסדר אצלנו. הבנתי מיד שמשהו קרה, ופתחתי את ווי נט. ראיתי את הכותרות. סגרתי, וניגשתי אל המקלחת. באותו רגע היה לי טלפון מאבא שלי. "ראית חדשות?" שאל.
"כן, אבא, כרגע התעוררתי," השבתי לו, ראשי כבד עלי משינה מרובה, עמוקה.
"כדאי שתפנה את הבגאז' של האוטו ותכניס אליו מזוודה עם בגדים," אמר לי. "שתהיה מוכן לכול מקרה."
"אבא, בוא נדבר יותר מאוחר," ביקשתי, "רק התעוררתי. וחוץ מזה אני לא כול כך ממהר להפוך לפליט."
"תוכל לדבר איתי רק בצהריים," הפליט – שהרי הוא מבלה מדי שבת את בוקרה בבית הכנסת – ואז סיימנו את השיחה.
רק יצאתי מן המקלחת ראיתי הודעות בכול ערוצי התקשורת מחבריי וחברותיי. אמרתי לעצמי, שרק לענות לכול אחד ואחת מהם בנפרד ישגע אותי. אז ירדתי למטה לפגוש בילדים, שהתעוררו הרבה לפניי וקבלו על קימתי המאוחרת, ולהכין לנו ארוחת בוקר.
רק התיישבתי לאכול, ואז היה לי טלפון מתמי, לוודא שהכול איתנו בסדר. אמרתי שכן, ושאני באמצע האוכל.
הסברתי לילדים מה קורה. סיפרתי להם שהאויבים הפילו לנו מטוס ושהטייסים הפצועים בבית החולים, ושאנחנו הגבנו.
"מה זה הגבנו?" שאל דניאל.
"תקפנו."
"הגבנו זו מילה נרדפת ל'תקפנו," הסביר מיכאל לדניאל.
ואז כתבתי את הפוסט הזה מהבוקר, שבו ביקשתי מכולם להירגע.
סליחה אם מישהו נפגע ממני. זה פשוט בלתי אפשרי לנסות להיצמד לשגרת השבת בבית, להתנהל עם רמה מופחתת ככול האפשר של חרדה, שלא תקרין על הילדים, ועם זאת לתדרך אותם מה לעשות במקרה של אזעקה, וגם להרגיע את כול העולם שאנחנו בסדר.
יצאנו לחצר. אני החלטתי כבר אתמול שהיום אעבוד בגינה, והבטחתי לילדים שנכסח יחד את הדשא. בינתיים הגיע אלינו חבר של הילדים, שדניאל יצא מוקדם יותר ביוזמתו כדי להזמינו אלינו. אני שאלתי את המכסחה מן השכנים, והזמנתי את הילדים לכסח את הדשא, להתנסות בעבודה עם המכסחה. דניאל נהנה מזה מאוד, והתקשה לוותר על המכסחה בעבור מתן ומיכאל. אבל אחריהם נתתי לו שוב לעבוד איתה, וכשהדשא כולו היה כבר קצור גם נתתי בידיהם מספרי גדר ענקיים כדי לגזום בהם את העשב בשולי המדשאה ומסביב לעצים.
כשסיימנו, מיכאל הזכיר לי, שאתמול הצעתי לו שהיום נשב ונלמד קצת אותיות. אז נכנסנו הביתה כולנו, הוצאנו חוברת אותיות וטושים, ומתן ומיכאל ישבו ולמדו אותיות, בעוד דניאל הרכיב עוד דגם חדש של מכונית בפליימובייל.
אחרי כן יצאתי לעשב את גן הירק.
הבעיה היחידה שלי היא, שהתמכרתי לזה. עישבתי ועישבתי, בשלב מסוים דניאל בא לעזור לי, ואחרי שמילאתי חצי שק ענק בעשב הצעתי לילדים לקפוץ יחד לכפר לקנות לנו בשר לארוחת הצהריים.
בצהריים דיברתי עם אבא שלי. התנצלתי על תגובתי אליו הבוקר. הסברתי לו שרק התעוררתי, והותקפתי מיד בדברים, שלא הייתי מסוגל כלל לשקול אותם בראש צלול.
"אתה צריך להשתחרר מן ההרגלים האלה שלך," הוא אמר לי. "ישנם מצבים שבהם אתה חייב להגיב מיד."
לא רציתי להגיד לו, להזכיר לו, שאני בכורו, בן דור שני לשואה, ושיש לי דיפלומה בהישרדות. אז סיימנו את השיחה בהסכמה. מחר הוא יבוא הנה, כדרכו מדי יום ראשון, אף על פי שמחר אני לא מלמד, פשוט מתוך רצונו לשמור על שגרה. שהילדים ייפגשו בו אחת לשבוע כמו תמיד.
האבא הזה שלי הוא באמת אגדה.
*
אכלנו על האש. שיפודי פרגיות, סטיק לאבא, צ'יפס לכולם, פיתות חמות מן המנגל.
הלכתי לנוח. הילדים נשארו יחד בסלון, רואים טלביזיה.
כשקמתי, נתתי להם ארוחת ארבע, ושבתי לעשב. מילאתי עוד חצי שק בעשב. הגינה נראית טוב מתמיד. ואז הצעתי להם ללכת להביא קומפוסט משכן, כדי להשקות בו את עצי הלימון שלנו, שלא הוציאו פרים עדיין, ולפזר מסביבם ברזל, ואחרי שעשינו זאת גם יצאנו לכיכר הרוח, להביא ממנה דלי אדמה ולמלא בו את הבורות שחפרו הילדים ובעלי החיים בדשא.
אני רוצה לסיים את העבודה בגינה עד יום שני, שאז ישוב הגשם וישקה את גן הירק ואת סביבותיו, ויאפשר לכול שתילי הכרוב, הכרובית, כרוב הניצנים, הבצל והלפת, שבחצרנו, לגדול ולצמוח.
כול היום הזה הייתי מאוד מתוח. דרוך. השתדלתי לא לפתוח טלוויזיה ורק מעט רדיו. אבל הייתי צמוד לווי נט. גם הילדים היו מתוחים. דניאל שיגע את מיכאל למן הבוקר. הציק לו, הרביץ לו, קרא לו בשמות, ואני מצאתי את עצמי שוב ושוב מנסה להרגיע אותו. לשווא.
"אני לא רוצה שהוא יהיה יותר אח שלי," בכה מיכאל באיזה שלב. "הוא כול הזמן מציק לי."
אתם יכולים לשער מה זה עשה לי בלב.
אחר הצהריים מיכאל שיחק עם כדור בבית. ביקשתי ממנו שייצא החוצה וישחק בחוץ. הוא עשה כן, ואז דניאל ואני יצאנו גם אנו, דניאל עם פריכיות וקוטג' שהכין לעצמו בעצמו, ואני עם כוס קפה. רק ראה אותנו מיכאל כעס עלינו, שאנחנו באים אחריו, ונכנס עם הכדור שלו הביתה.
"למה אתה כול כך כועס, מיכאל?" שאלתי אותו כשיצא שוב החוצה.
"כי באתם אחריי," הוא השיב לי, "אין לי מקום לעצמי. אני רוצה להיות לבדי ואני לא יכול."
"חמוד שלי," חייכתי אליו, "בסך הכול רציתי לעודד אותך במשחק. אבל אם היית אומר שאתה רוצה להיות לבד, במקום להתעצבן, הייתי מכבד את זה. גם אני אוהב מאוד להיות לבד. כול לילה, כשאתם הולכים לישון, אני לבדי."
"אתה לבדך כי אין לך עם מי לדבר," הוא אמר לי, "אני כול הזמן עם אח שלי ולא יכול להיות לבדי."
"אם אתה רוצה לישון לבדך רק תגיד לי," עניתי לו. "זה תלוי רק בך."
ואחרי כן שבנו הביתה, אכלנו ועלינו לעשות אמבטיה, ושניהם השתעשעו יחד מתחת להררי הקצף, ואז רבו קצת, ועלו למיטות, וקראנו כמה ערכים באנציקלופדיה, היום על מאובנים ועל מאדים.
"ילדים," לא הייתה לי ברירה אלא לומר להם זאת, "אם תהיה אזעקה בלילה תבואו להעיר אותי ונרוץ לממ"ד. אני לא מאמין שזה יקרה, אבל כדאי שתדעו מה לעשות במקרה כזה."
"אבא, אני פוחד," אמר מי מהם, "אפשר לישון איתך הלילה?"
"אין צורך," השבתי לו, "שום דבר לא יקרה, ואני עוד פה, בחדר שלכם."
"אבל אבא, איך נראים טילים?" שאל דניאל.
"זה לא חשוב. זה לא משהו שאתה צריך לחשוב עליו עכשיו, לילה טוב דניאל."
והם נרדמו.
זה היה יום ארוך. לא יכולתי לעשות בו שום דבר של יצירה. הדבר היחיד שעשיתי אמש הוא להקליד חצי מחברת, שכתבתי בה בשבועות האחרונים, וכהרגלי לא ידעתי כלל מה כתבתי בה, ואז גיליתי בה כמה שירים חדשים, והערב עשיתי הגהה על שני שליש מחברת מוקדמת יותר שהקלדתי, מחברת מאוגוסט ואילך, וגם בה מצאתי שירים – ופרקים שלמים לרומן הבא שלי, ששכחתי שכתבתי אותם.
מחר מתחיל שבוע חדש. אני מקווה שלטובה. לא קל לשמור על שגרת השבת ביום מתוח כזה. אבל השתדלתי.
בעודי עובד בגינה חשבתי על התכונה הישראלית הזאת, שברגע שקורה משהו, הוא מיד מזכיר לנו מי מבין בני משפחתינו, חברינו ומודעינו עלול להימצא באזור סכנה, ומיד להתקשר אליו כדי לוודא שהכול אצלו בסדר.
זו תכונה מאוד ישראלית, ויהודית. אני מכיר אותה מקרוב. כשהיו אירועי טרור בניו יורק גם אני שלחתי כמה הודעות דואגות ליוני ואבשי, כשעוד גרו שם, וכשהתחולל גל השריפות בקליפורניה שיגעתי את אורן וארווין בהודעות מודאגות. אז לא הבנתי מה שהבנתי הבוקר. שכאשר אתה במצב של עקה, הדבר האחרון שאתה רוצה לעסוק בו הוא להרגיע את המודאגים, הגם שהם מודאגים מתוך אהבה.
ועוד דבר הבנתי. שיש בזה שמץ מניצחון החיים על המת. שיש בזה גם סוג משונה מאוד של הפקת נחמה. 'איזה מזל שאני לא שם,' כזה.
אל תיעלבו. הבנתי את זה גם על עצמי.
כשאנחנו מציפים את הרשת בהודעות דאגה, אנחנו עושים דבר והיפוכו – מביעים דאגה, ובד-בבד עם כך גם מאששים לעצמנו, פסיכולוגית, שאנחנו בטוחים מפני סכנה.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מצלצלים מודאגים למישהו, שבטווח עשרות קילומטרים ממנו הופל מטוס ועלה בלהבות.
וגם אני אשתדל לזכור זאת בפעם הבאה שאבהל ואדאג למישהו.
שיהיה לכולנו שבוע טוב.
נ.ב.
הייתי ממש גאה לראות שההפגנה השבועית נגד השחיתות התנהלה כסדרה, ואפילו שמחתי עם כך שהפגנת הנכים התחוללה הערב. ממש כמו אלפי המטיילים שעלו השבת צפונה, זה מעיד על כך שהחיים הנורמליים כאן נמשכים. ובמצב כזה, אינני רואה שום סיבה לדחיית פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו של בנימין נתניהו. יש מבוגר אחראי מלבד בנימין נתניהו בארץ הזאת. קוראים לו גדי אייזנקוט. והוא לא יעשה שום דבר מיותר שיכניס אותנו למלחמה מיותרת. אני בטוח בכך. ולכן, אין מה לדחות את פרסום ההמלצות על נתניהו. להפך. ככול שיקדם כן ייטב. מה שמאיים על שרידותנו אינה איראן, אלא השחיתות וההתנהלות המאפיונרית של שלטון נתניהו כאן, הבגידה בכול מה שמקודש לערכינו, וגם לבטחוננו. נזק ההתנהלות של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, בכול דבר שנגע בו למן הקמת הממשלה ועד הנה, חמור בהרבה מנזקו של מזל"ט איראני.
ואת הנזק הזה ראוי ואפשר להפסיק. בדין. וככל שיקדם כך ייטב.
אילן שיינפלד. אבא קומתיים. 
הילדים שלך כל כך נבונים ומדויקים.
מאחלת לכם רק שקט ושלווה ועישוב נעים.
תודה:)