ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

מסה אישית על אהבת הכתיבה

לטפס על ההר, או: איך לכתוב. ארנה קזין, הוצאת אחוזת בית, 2015. 128 עמודים, 62 ש"ח.

המבחן הטוב ביותר שאני מכיר לספר על כתיבה הוא מבחן התוצאה. אם הספר מותיר בי הרגשה שהחכמתי, ומביא אותי לידי מחשבה, משמעות הדבר שהוא ספר עיון טוב, אך לא ספר טוב לכתיבה. ואולם אם כבר במהלך הקריאה בספר הזה מתעוררת בי תשוקה לכתוב, ואני מתיישב וכותב, ואפילו איני יודע על מה, ודאי לי שזהו ספר טוב לכתיבה.

זה מה שקרה לי, אתמול והיום, ביממה האחת שגמעתי בה את ספרה של ארנה קזין. למעשה, זה התחיל עוד עם בני, בן השנתיים ואחד עשר חודשים, מיכאל, שאחז בספר הזה ואמר לי, שהוא רוצה לכתוב בו סיפור. וזה המשיך בי. התחלתי קורא בספר הזה, ומצאתי את עצמי מתענג. קודם כול מסגנונו. עברית טובה, מאופקת, מדויקת, של אישה כותבת, החיה בין שתי לשונות, כעדותה, העברית והאנגלית, קוראת אנגלית וכותבת עברית. שמחתי מאוד גם ברוחו של הספר הזה, באתוס שלו, בערכים שמבקשת ארנה קזין להנחיל לקוראיו. שכתיבה היא מלאכה בודדה, אבל שוקקת, עשירה ומחכימה. שכתיבה היא דבר הנעשה שוב ושוב, עד שהטקסט מצטלל. שבתום כול העבודה שלך על הטקסט הופכת המלאכה הבודדת הזאת לעבודת צוות, שעה שהטקסט מועבר לידי עורך או עורכת, כדי שייטיבו איתו בדרכם.

"אני כותבת כדי להיות המספרת של הסיפור שלי – כדי ליצור לעצמי מרחב שבו אינני דמות בסיפור של מישהו אחר. אני כותבת כדי לבטא את החלקים שבי שאין להם חיים שלמים ומלאים בעולם שמחוץ לכתיבה, ובהם המלנכוליה, הכעס, אולי גם התבונה. רגע, בעצם גם האהבה – האהבה שאפשר לאהוב בלי סיג ובלי בושה.

אני כותבת כדי לגעת בסטיות שלי, בגחמות שלי, באלימות שלי, באסתטיקה ובאתיקה שלי. אני כותבת כדי להיות נוכחת כל כולי. וכדי להיות מתבוננת כל כולי. אני כותבת כדי לשבור שתיקה."

יש כאן אינטימיות עם הקורא. יש כאן גם הרבה פוליטיקה. ארנה קזין היא אדם מעורב פוליטית, וכתיבתה מבקשת גם לשבור שתיקה. אבל קודם כול, ולפני הכול, יש כאן כתיבה שובת-לב, כנה, רהוטה, מקרבת.

הספר נחלק לפרקים: למה לכתוב, איך לבוא לידי כתיבה, איך להתחיל, איך להמשיך, איך לשפר, איך לתקן, איך לגמור, איך להיפרד, למה לקרוא ומבחר תרגילים. בנספח מובאים הספרים שנעזרה בהם כדי לכתבו והערות ביוגרפיות על המחברת.

בכול פרק תמצאו פנינים, ובכול פרק – גם עצות מועילות לאדם כותב. למשל, איך לגבור על מחסום כתיבה, ואיך להמשיך בה:

"המשיכו להסתובב בדמיונכם, להסתכל. כתבו בכל פעם מעט ממה שאתם רואים. נסו לתאר התרחשות – מה קרה – רצף של פעולות ושל תגובות על פעולות. נסו להפיח חיים בדמות – כלומר, פשוט לתאר אותה. את הגוף, את הפנים, את הבגדים. איזו מחווה של היד. איזה מבט. מה עובר על הדמות. מה קרה לה הבוקר. מאיפה היא באה. משהו על המשפחה שלה. או נסו לתאר מקום שבו הדמות נמצאת – את הקירות של החדר, את הספה, את העציץ עם הפיקוס הצמא שבפינה. או תארו את העץ שבשדרה – את הגזע, הענפים, העלווה, הפרחים. את העורב שקורא על פנס הרחוב. נסו לתאר ריחות (בכלל לא קל). נסו לתאר קולות. להיזכר. לחפש. להניח לדברים לצוף, להופיע, להפתיע.

זאת מתנה נדירה וחיונית שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו בתהליך הכתיבה: את הרשות להישאר עוד רגע במצב של חיפוש, של סקרנות, של תעייה."

לטפס על ההר

הדברים שהיא כותבת כאן אינם חדשים לי. כמוה, אף אני קראתי אותם בספרי כתיבה רבים, שראו אור בשפה האנגלית, הטמעתי אותם בחיי ובכתיבתי וכיום אני מנחיל אותם לתלמידיי. מה שמייחד את ספרה, מול מעט מדריכי הכתיבה שראו אור אצלנו, בעברית, הוא היותו טקסט ספרותי בפני עצמו. טקסט שנעים לקרוא בו, משום שמתקיימת בו אחדות בין רוחו ותוכנו לבין צורתו. הוא עצמו משמש דוגמה טובה למה שהוא מחנך אליו. כתיבה בהירה, קונקרטית, בלתי מעורפלת, הנמנעת משימוש במלים מופשטות, בשמות תואר ריקים ובהכללות שאין מאחריהן דבר.

"ממדריכי הכתיבה, מהמסות על כתיבה שקראתי במשך השנים – ושהבאתי כאן משורותיהם ומרוחם – למדתי ואני לומדת איך לכתוב מדריך לכתיבה, מסה על כתיבה. מה שיש כאן בידכם הוא מה שכתבתי, מה שכתבתי מחדש, מה שכתבתי ושיכתבתי שוב ושוב, מה שתיקנתי בעקבות ההערות של הקוראים הראשונים, ואחר כך בעקבות הדיאלוג עם העורכת והעורך, ומה שהחלטתי ברגע מסוים שגמרתי לכתוב," מסיימת ארנה את ספרה, "תודה על הקריאה."

תודה לך, ארנה, על הספר הזה. תודה שזכרתי את שולמית הראבן, חברתי המנוחה, מסאית וסופרת נהדרת, ותודה שהזכרת לי, בעקבות הקריאה בספרך, שורה ארוכה של ספרים על כתיבה ושל כותבות, בעיקר נשים כותבות, שאת מסותיהן לא קראתי. אקרא בהן כעת. אגב קריאה בספרך נזכרתי גם במסאית אחרת, שכוחה מלב, ששולמית הראבן אהבה והעריכה מאוד. ז'קלין כהנוב. היא נשכחה לגמרי מלב. אולי הגיע הזמן לנער את כתביה מן השכחה.

ולקוראיי הכותבים, אני ממליץ לכם בכול לב על הספר הזה. הוא לא ארוך, ניתן לקראו, כמוני, ביום אחד. אבל הוא יהדהד בלבכם במתיקותו ובחכמתו עוד ימים רבים אחרי כן. דבר זה לא ניתן לאומרו על כול ספר, ודי בזה כדי לקראו באהבה.

תויג כ: , ,

2 תגובות »

טרקבאקים

  1. לטפס על ההר, או: איך לכתוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: