איך שגלגל מסתובב לו

החיים שלנו מאורגנים באופן לא כל כך מוצלח, לא כל כך צודק. זה מה שחשבתי במהלך כל סוף השבוע הזה, שהתמודדתי בו עם שני ילדים חולים. בתחילה דניאל, ואחרי כן גם מיכאל, עם חום ואי נוחות, וקושי.

חשבתי את זה בנוגע לאמא שלי, שמתה בגיל שישים וארבע, מבלי שזכתה לראות אותי אב.

כשהיינו ילדים, ואחרי כן נערים, וגברים צעירים, לא ידענו ולא הבנו דבר וחצי דבר מן המעמסה המוטלת עליה כאם, הנמצאת איתנו רוב היום בבית. אבא עבד קשה, וגם למד, וחזר הביתה מאוחר בלילה. אמא היא זו שעליה נפל רוב הנטל. והיו מקרים שבהם היא קרסה מעייפות.

היא הייתה בת עשרים כשנישאו. אבא היה בן עשרים ואחת. כעבור שנה ילדה אותי, שלוש וחצי שנים אחרי כן את אחי יאיר, ואז, מקץ עשר שנים, את אחינו טל ואביב, בהפרש של שנה זה מזה.

לפי החשבון שלי, בגיל שלושים ושתיים אמא מצאה את עצמה עם ארבעה ילדים בבית. ה'גדולים' וה'קטנים.'

היום, כשאני מתמודד בעקשות, אבל בקושי, עם שניים, עולים בי הזכרונות, מרגעי הקושי של אמא שלנו, ואני מצטער כל כך, שלא ידעתי לומר לה תודה, כי לא הבנתי מעולם איזה עול רבץ על כתפיה.

אז כן, היה יום האם, והיו כל מיני מחוות קטנות. אמא אהבה פרחים, אז בימי שישי הייתי הולך לשדה החרציות ליד הבית של זהבה, מול הבית של פשיגודה, האומנת שהייתה לי, וקוטף לה זר חרציות. לעתים הייתי עוקר אותן מהשורש, עד שאמא הסבירה לי, שיש להותיר את שורשי החרצית באדמה, כדי שתפרח גם בשנה שאחרי כן. תמיד השתדלתי להוריד מן החרציות את הברעלאך, החלזונות, לפני שהבאתי אותם לאמא.

אבל ביום יום, מרגע שחזרנו מבית הספר הביתה, תמיד היינו קשים איתה.

אמא ואבא הסבירו לנו, שאנחנו לעולם לא נהיה 'ילדי מפתח,' ושתמיד אמא תחכה לנו בבית עם ארוחה חמה. אבל אם חס וחלילה במקום שניצל או קציצות אמא חיממה לנו ספגטי שעשתה יום קודם לכן, היינו מסרבים לגעת בזה. טוב נו, היא הייתה מטגנת את הספגטי עם שאריות מיץ העגבניות במחבת. זה היה טעים רק אם זה היה שרוף.

וכשסיימנו לאכול סוף סוף, ואמא רצתה ללכת לנוח קצת, לשנת צהריים, וביקשה מאיתנו לשמור על השקט, לפני שנכנסה לחדר השינה הקטן שלהם וסגרה את הדלת, היינו רבים, צוהלים, מתווכחים, ולא נותנים לה רגע מנוחה, רגע אחד לעצום עיניים.

לפעמים זה עלה לנו בצעקות. פעמים נדירות אפילו בפליקים. פעם אחת אפילו עם אבזם של חגורה.

אז מאוד נעלבנו.

היום ודאי היום רואים בזה דבר איום ונורא.

אבל עכשיו, שאני אבא, בגיל חמישים ושתיים, לשני תינוקות, מקסימים ומדהימים, אבל גם בוכיים ובעלי רצון עצמאי, שאינו חופף תמיד לצרכיי, אני כל כך מבין אותה, שלבי נשבר.

עברנו הרבה עם אמא שלנו. כולנו דברנים ווכחנים, לכולנו היה צורך להוכיח מי יותר בעל אמירה בבית, וכשישבנו כל המשפחה ליד השולחן, והתווכחנו על משהו – ותמיד התווכחנו על משהו, גם אם היה צריך להמציא אותו מכלום – אמא כמעט לא זכתה להשחיל מילה.

וחבל.

כי היא הייתה אישה חכמה ומאופקת, רגישה ובעלת תבונת לב, והיה לה בהחלט מה לומר ומה לתרום לשיחה.

כשאמא נפטרה, היא ידעה כנראה שהיא הולכת.

היא אושפזה בבית החולים עם חום גבוה, אחרי סדרה נוספת של טיפולי כימותירפיה בסרטן המעי הגס, שהתפשט אצלה בגוף.

כבר היה לה קצת קשה לנשום, והיא קראה לכל אחד מאיתנו אל מיטתה, בסמוי, בחשאי, אין לי מושג איך היא הצליחה למצוא רגע שקט עם כל אחד מאיתנו, ונפרדה מאיתנו.

כשקראה לה תפסה בידי בידה החלשה, שבקושי זעה מן המזרן.

"תדע לך שתמיד אהבנו אותך," היא אמרה לי, "ותמיד רצינו רק בטובתך."

"אני יודע אמא, גם אני אוהב אותך," אמרתי לה, ודמעתי.

עוד לא שיערתי אז, שזה רגע הפרידה ממנה.

אחרי שנפרדה מכולנו, הבנים, וגם מאבא, היא ביקשה מאחותה הקטנה, חיה, שתביא לה מנת רגל קרושה מבני ברק. המאכל שכל כך אהבה.

דודה חיה מיהרה לאיזו חנות בבני ברק, ושבה משם עם מנת רגל קרושה טובה.

היא התיישבה ליד אמא שלי, ליד מיטתה, הרימה ביד אחת חתיכות רגל קרושה, וביד השנייה הרימה להרף עין את מסיכת החמצן מעל פני אמא שלי, כדי להכניס לפיה את המקפא הרוטט הזה, שאני כל כך מתעב, ואמא שלי כל כך אהבה.

אמא אכלה, אם אפשר לקרוא לזה כך, את הרגל הקרושה, מוססה אותה בין שפתיה, ואמרה שזה מחייה נפשות.

אולי זה מה שהיא אמרה. אני כבר לא בטוח.

זמן קצר אחרי כן נכנסה להתקף חריף מאוד של תעוקת נשימה, ונפטרה מחנק מתמשך, נורא, באופן שאינני מאחל לאיש שנשמתו תצא כך מן העולם.

כל כך עצוב לי לכתוב את הדברים האלה. סדר החיים בעולם כל כך לא צודק.

אנחנו מתבגרים מאוחר מדי, מכדי להספיק להודות להורינו על שגידלו אותנו. והם, לעתים, אינם זוכים לראות אותנו הורים.

מזל שהספקתי ועודני מספיק להגיד לאבא שלי כל הזמן תודה, תודה על זה שהוא אבא שלנו, ועל שגידל אותנו כפי שגידל אותנו, ועל מקומו בחיינו.

חבל שאמא שלי לא זכתה.

הרי תמיד אמרה, "כשאתם תהיו הורים, אז תבינו."

ולי היא אמרה, "אני יודעת מתי תהיה לי נחת ממך, כשתהיה בן ארבעים."

"למה דווקא אז?" תמהתי.

"כי זה הגיל שבו התחתן רבי עקיבא," אמרה שלי אמרה.

"אמא, אני לא אתחתן," עניתי לה, "הומוסקסואליות לא יורדת בכביסה."

"בכל זאת," אמרה אמא שלי, לעודד את עצמה.

היו פעמים שניסתה לשכנע אותי לעשות את הלא-ייאמן, מבחינתה. להינשא, מבלי לגלות את טבעי לאשתי. לחיות חיים כפולים. העיקר להיות בעל משפחה.

היא לא העלתה על הדעת אז, וגם אני לא, שיבוא יום והסדרי הורות אחרת למיניה יהיו כה נפוצים, כה זמינים, ושיום אחד יגיע, שגם אני אחבוק בו את ילדיי.

היחידה שראתה את זה כבר בשנות השמונים הייתה מרים בנימיני, שהייתי אצלה בייעוץ ראשון בשנת 1989. כשהייתי בן עשרים ותשע.

"יהיו לך ילדים, אבל עוד הרבה זמן," היא אמרה, "ממישהי צעירה מאוד. יהיו לך שני בנים."

בחיי.

השבוע הקשבתי לקלטת הזאת.

ברגעים כאלה אני מנחם את עצמי בדבר אחד.

פעם, באיזה רגע, כשאמא כבר הייתה חולה, באמצע ארוחת הערב, כשכולנו ישבנו מסביב לשולחן, וההמולה הייתה רבה, הסתכלתי עליה לרגע, ואמרתי לה "אמא, את יודעת שאני תמיד אשמע אותך, בכל מקום שבו תהיי?"

"אני יודעת," היא חייכה.

אתמול בערב, כשהילדים בכו, בבית של סבא, לקחתי אותם, את שניהם, על זרועותיי החוצה, אל החצר, אל הגינה.

לא סיפרתי לאיש מבין בני משפחתי מה עשיתי שם, ואיך הרגעתי אותם. אספר כעת.

ניגשתי עם מיכאל ודניאל בחיקי אל אחד משיחי השושנים ששתלה שם סבתא שלי, אמא של אבא, סבתא יפה ז"ל (בספר החדש, "Fשהמתים חזרו," קראתי לה 'ייטי,' כי לא הייתי מסוגל לכתוב עליה בשמה). הרכנתי אותם אל השיח. פרחה עליו שושנה ארגמנית, אדומה, שעלי הכותרת שלה היו כבר פתוחים למחצה.

הרחתי את הפרח, וקירבתי את אפיהם אליו, שיריחו אותו אף הם.

"הנה פרח ששלחה לכם סבתא שרה," אמרתי למיכאל ולדניאל, "תריחו אותו ותהיו בריאים."

ולמה סבתא שרה, ולא סבתא רבא יפה?

כי כשאמא הייתה חיה, היא הקפידה, מדי יום הולדת, לקטוף שושנה אחת משיחי השושנים בחצר, ולשים אותה בתוך כוס מים ליד צלחתו של הבן החוגג את יום הולדתו.

ובתאריך 12.4.13, הבעל"ט, ביום ההולדת של מיכאל ודניאל, זה בדיוק מה שאעשה. ואם השושנים לא תפרחנה אז, אשים להם היביסקוס או פרח אחר מן החצר, אפילו ענף ירוק מאיזה שיח. ואומר להם,

"את הפרח הזה שלחה לכם סבתא שרה, למזל טוב ולברכה."

תגובה אחת בנושא “איך שגלגל מסתובב לו”

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: