נס הריפוי הטבעי של תובל

דניאל מכין קובבות.jpg
דניאל מכין קובבות, כדורי עפר וחרסית עם זרעוני פרחי בר וקטניות, לזריעה, במסגרת החוג לטבע ופעילות טו' בשבט, בשיתוף ילדי קיבוץ פלך, השבוע.

     ביום שני, כשנסעתי עם אבא שלי לתחנת הרכבת בכרמיאל, פתאום קלטתי שאין לי סיגריות. נדהמתי. "נשארתי בלי סיגריות, אבא, אני לא מאמין שזה קורה לי," אמרתי לאבא, "יש לי רק את הסיגריות הצמחיות שהכנתי למקרה של הפסקת עישון."

     "טוב מאוד," אבא חייך.

     "לא, אני לא יכול להישאר בלי סיגריות," אמרתי לו, "כנראה שהטיפול של יצחק בכול זאת עובד."

     התנעתי, נסעתי עד הכפר, קניתי סיגריות ומיד הצתתי אחת, כדי להירגע, להיות בטוח שאני עדיין מעשן.

     היום זה קרה לי באופן שונה. כשהתעוררתי משנת הצהריים ידעתי שעלי לנקות את המקרר, ואחרי כן להכין ארוחת ליל שישי. אז הכנתי לי מים חמים עם לימון (כך אני תמיד פותח כול בוקר וכול אחר הצהריים, בכוס מים חמים עם כמה טיפות לימון בתוכה, ורבע לימון סחוט), והתחלתי להוציא את הדברים מן המקרר. כשסיימתי, פתאום קלטתי שעוד לא שתיתי אספרסו, כדרכי, מיד אחרי מי הלימון.

     אבל הייתי עסוק מכדי לעשות זאת, וכך דחיתי את האספרסו עוד ועוד, ועמו גם את הסיגריה שבאה אחריו. כי תיכף ארוחת ערב, וזה יהיה מטופש לשתות אספרסו לפני ארוחת ערב.

     את הסיגריה עישנתי לבסוף, כשיצאתי לזרוק זבל. אבל עישנתי אחת, לא חמש כמו בכול אחר צהריים רגיל. את הקפה שתיתי רק אחרי שהילדים נרדמו. משמע, העברתי ארבע שעות של אחר צהריים וערב בלי קפה. ולמרבה התדהמה שרדתי את זה בכבוד.

     הערב, כשהתיישבתי לבדוק עבודות של תלמידיי, אמרתי לעצמי שלא אשתה כרגע עוד כוס קפה. יצאתי החוצה, קטפתי מרווה ועלי שומר בגינה, הוספתי עליהם עלי סטיביה וקליפות קינמון, והכנתי לי קנקן גדול של תה. זה מה שאני שותה כרגע. בעונג.

     כשהגעתי לתובל, הייתה לי הרגשה שהמקום הזה יבריא אותי, ויאריך את ימיי. לא ידעתי עד כמה. כשהתחלתי בטיפול אצל אופיר פוגל, שכני הנטורופט המהולל באמת, הוא אמר לי, שהיסודות העיקריים לריפוי, עוד לפני השינוי בתזונה, הם החיים בחיבור עמוק למקום הזה, לנוף, לאדמה ולטבע – והורדת הסטרס בחיי.

     כיום, כמה חודשים מאז התחלנו לעבוד יחד, יש לי הוכחה מוצקת לכך. עשיתי בדיקות דם השבוע. רמת הסוכר שלי ירדה, רמת הכולסטרול ירדה פלאים (אמנם, בשילוב השיבה לכדורים להורדת כולסטרול ותזונה גם יחד, אבל הירידה באמת מדהימה), תחושת החיות שלי גוברת, ועמה גם האושר והשלווה.

     כן. עוד יש לי רגעים שאני יוצא מדעתי, כמו הערב, כשהילדים השתוללו לפני ארוחת הערב ובמהלכה, ואני התחננתי לפניהם שיתנהגו יפה ליד שולחן השבת, כי אני פשוט לא יכול לאכול איתם ארוחת ערב בכזו רמה של מתח. בשלב מסוים פשוט ביקשתי מהם לעזוב את השולחן, ואחרי שסיימתי לאכול אמרתי להם, שלהבא, אם הם לא רוצים לאכול ארוחת ערב, הם ממש לא חייבים, אבל דבר אחד אני מבקש מהם – לכבד את שולחן השבת, ולהיות שקטים בזמן שאני מברך על נרות השבת ועל היין. ואחרי כן, אם הם לא רוצים, שלא יאכלו איתי, אבל לא יפריעו לי בסעודת השבת.

     ואז עלינו למעלה, ולמרות שהייתי מתוח מאד, התפשטתי, נכנסתי איתם מתחת לפוך כמדי ערב, קראתי להם סיפור ויישנתי אותם בין זרועותיי.

מיכאל ודניאל צובעים.jpg
מיכאל ודניאל מציירים על קליפות אקליפטוס, במסגרת פעילות טו' בשבט, של החוג לטבע, בשיתוף ילדי קיבוץ פלך, השבוע.

*

     כידוע, אלירן דה-מאיו פתח בתובל בית-מרפא, הפועל כמעט במקביל להגעתנו הנה, וכנראה מחולל נפלאות במטופליו. אני לא התחברתי עדיין לבית המרפא של אלירן, מפני שאני עושה מסע בעצמי. אבל כול יום שעובר מגלה לי, שהמסע הזה פשוט מופלא, ושיש לו גם תוצאות ברורות. אני אוכל את יוגורט העיזים וגבינת התום של אבירמה ושחר, לא מתעצל ומכין לי סלט ירקות ענק ועשיר מדי יום, עם צ'יה וזרעי פשתן וגרעיני דלעת, גבינה או טונה, מבשל מרק כתום ודגים, והחיים פשוט נראים לי הרבה יותר יפים וטובים ככה. ואת זה אומר קודם כול הגוף.

     עודני מעשן. קשה לי להיפרד מזה. אבל ירדתי כבר כ 30% לפחות בכמות הסיגריות, ואם אני מוצא את עצמי שוב ושוב מגלה שאין עמי סיגריות, ושאני לא ממש זקוק לשש כוסות קפה ביום, העסק הזה, עם יצחק בריפוי מרחוק ועם אופיר בריפוי ברחוב שלנו, כנראה עובד.

     ועכשיו מילה אחרונה לחבריי ולחברותיי במרכז – במהלך השנה האחרונה פניתי אליכם/ן לא פעם, בפוסטים וגם בשיחות צ'ט ובטלפון, והזמנתי אתכם/ן לבוא לבקר כאן, כדי להתרשם מן המקום, אולי תרצו לעשות לכם ולילדיכם בו בית. אף אחד מכם/ן לא הגיע לכאן. השבוע, אפילו חשבתי לכתוב לכם מכתב בשפת ההפך. לכתוב לכם 'לא, אל תבואו הנה, יחידניות וסוטים שכמותכם. אנחנו לא רוצים אתכם כאן.' סתם, כדי לעצבן אתכם ולגרום לכם לקרוא בזעם את דבריי, רק כדי לקבל בסופם הזמנה נוספת לאושר.

     אבל אני לא כזה. לא מסוגל להיות מרושע בכאילו. אז הנה אני אומר לכם שוב. שמעו, יש פה עדיין בתים להשכרה ולקנייה, ובקיבוץ השכן, המחובר אלינו במערכת החינוך ובחוגים וגם טופוגרפית, בקיבוץ פלך, הכשירו קרקע להרחבה חדשה.

     אמש גם הייתי בפגישה ראשונה של מנהל בית הספר שיוקם כאן, על הרכס, ויתחיל לפעול בספטמבר הבא. מיכאל ודניאל יעלו בו לכיתה א'. מדובר בבית ספר מן האגדות, שני מבנים עתידניים שיוקמו על שלושים דונם, בתקצוב מיוחד של משרד החינוך, שרואה בו אחד משישה בתי ספר נבחרים בארץ, 'מוטי המאה העשרים ואחת.'

     זה יהיה בית ספר פתוח, דמוקרטי, אמו, כזה, שכאשר שמעתי את הנחות היסוד שלו ואת משנתו החינוכית, את מבנה הכיתות והחונכות ומערכת השעות בו, אפילו אני, מרדן מטבעי, מרטתי את שערי מרוב שמרנות. אבל הילדים שלי כנראה הולכים להיות מאוד, מאוד מאושרים בו.

     אז הנה אני כותב לכם שוב. ומבטיח לא לחזור על כך בקרוב. שמעו, המקום הזה מבריא את הגוף ואת הנשמה. הנוף, האנשים, אורחות החיים כאן. יש כאן מערכת חינוך מפוארת, שאשכרה הצילה לי את הילדים וגם אותי. אז למה אתם מחכים? אתם לא מבינים שפרנסה אפשר למצוא גם בצפון, או לכול היותר לרדת כמוני, פעמיים בשבוע, לתל אביב, ברכבת, אבל את האושר והבריאות הנובעים מן החיים כאן אי אפשר למצוא בעיר? למה אתם מחכים בכלל?

    שיהיה לכם/ן לילה טוב.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s