אתמול, רגע לפני שהוצאתי את הילדים מן הגן לחופשת הקיץ שלהם, אמרה לי יעל, הגננת: "אם אתה רוצה לעבור בשלום את עשרת הימים הקרובים, אתה חייב שתהיה לך תוכנית, יום אחר יום, שעה אחר שעה."
זו הייתה עצת זהב של ממש.
שמעתי עצה זו בעבר. ורד בן פורת, המומחית לגידול תאומים, לימדה אותי זאת כבר מזמן. "תכנן קדימה," יעצה לי, "זכור שלילדים יש תמיד בעיות במעברים בין פעילויות. הייה מוכן לכך."
למעשה, אפילו חברתי עינת, ששני בניה התאומים גדולים בשנה מבניי, אמרה לי זאת רק אתמול – "אתה מוכרח שתהיה לך תוכנית. עבור עליה עם הילדים כמה פעמים ביום. זה יחדש להם את תחושת הגבולות שלהם."
הבוקר הדפסתי טבלה עם טורים לכל ילד וגם בעבורי. הסברתי להם, שמעתה נכתוב מדי יום תוכנית פעילות, וכי לפי התוכנית שלי נתחיל את הבוקר באימון כושר משותף ובארוחת בוקר, ואחרי כן יש ביכולתם לבחור בין כמה סוגי פעילויות. טיול, ים או סרט בכרמיאל.
הילדים בחרו בסרט בכרמיאל. בדקתי מה מציג הבוקר בקולנוע 'פרימיום' החדש בעיר, והזמנתי אותם אל שולחן הכתיבה שלי, כדי לצפות ביו-טיוב בטריילרים של הסרטים המוקרנים כעת בבית הקולנוע. הם בחרו בסרט 'אימוג'י,' המספר על אימוג'י מסכן, שלא מתנהל לפי חוקי עולמו, ולכן נרדף, עד שהוא כמובן מציל את עולמו מכלייה והופך לגיבור.
ירדנו מן ההר לכרמיאל. בילינו חצי שעה במגרש המשחקים הצמוד לקניון 'גן העיר,' ואחרי כן צפינו בסרט. אני הייתי אופטימי מאד. נטלתי איתי מחברת ועט. אולי, אמרתי לעצמי, אצליח לכתוב במהלך הסרט. אבל המחברת הפכה למגש לקופסת הפופקורן הענקית שהחזקתי על ברכיי, כדי שכול ילד יוכל לאכול ממנה, משני צדדיי, ואני גם נרדמתי במהלך הסרט. אבל תכניו כמובן יצאו לי אחרי כן בחלומות, והתקשרו לספר שאני עובד עליו. ככה זה, כשמחוברים לספר.
הסרט הסתיים בשעה 12.00 בצהריים. בכרמיאל היה כבר כול כך חם, שנסעתי איתם ישר הביתה. הדלקתי את הגריל, שמתי עליו את שיפודי הפרגיות שהכנתי מראש בבוקר, חתכתי להם צ'יפס, התיישבנו לאכול ועלינו לחדר שלי, למנוחת צהריים.
אחר הצהריים הזמנתי את הילדים לבקר איתי בדיר העיזים של שחר. שחר שכננו הוא איש היי-טק, שגם מגדל עיזים ומגבן גבינות עיזים מעולות. כבר מזמן רציתי לקפוץ אליו, לאסוף אצלו שק שלם של זבל עיזים כדי לזבל בו את גן הירק שלנו, כך שהירקות האורגניים שאנו מגדלים יגדלו לתפארת, כמו אצל השכנים שעשו כן.
בילינו קצת זמן בדיר העיזים. הבנים עזרו לי לערום זבל עיזים מעורבב בחציר לתוך סל איסוף ענק, ושיחקו עם העיזים. כשהסל נמלא, גררתי אותו אל המכונית ונסענו עמו הביתה. אני פיזרתי את זבל העיזים בגינה, דניאל בחר ללכת לשחק עם בנות השכנים ממול, ומיכאל ביקש לשחק איתי.
הסכמתי מיד. מיכאל זקוק כבר מזמן לזמן איכות עם אבא. בתחילה יצאתי איתו אל החצר, לחזות בו קולע בסל. הוא קלעי מצוין וזכה לשבחים מצידי ואפילו להנצחתו בסרט. אחרי כן הציע שנצא לטייל בכיכר הרוח, על שפת המצוק.
כשהגענו לשם הבחנתי בעשן מיתמר מבקעת סכנין. "תראה, מיכאל, יש שם שריפה!" הצבעתי הלאה.
"אז צלצל למכבי האש!" נזעק מיכאל.
"אני לא חושב שאני צריך לעשות את זה, מיכאל," השבתי לו. "גרים שם אנשים והם ודאי כבר הבחינו באש והזעיקו עזרה."
"זה עושה לי סיוטים," השיב לי מיכאל. "אני פוחד שמישהו שהוא לא כבאי ינסה לכבות את האש בלי חליפת כבאים ויישרף."
"חס וחלילה. זו עבודה למכבי האש בלבד, והם ודאי כבר שם," הרגעתי אותו. "אגב, אתה יודע איך מכבים אש?" מיכאל הניד בראשו לשלילה. "באמצעות שפיכת חול עליה, או עם שמיכה מאוד רטובה. אלה הדברים היחידים שיכולים לחנוק את האש," הסברתי לו.
"אבא, בוא נבנה מדורה מקרשים!" קפץ מיכאל. "ונעשה חניתות!"
"אני מאוד רוצה לעשות מדורה אתך ועם דניאל, אבל חם מדי בשביל זה עדיין," אמרתי לו. "אנחנו יכולים להכין חניתות. בשביל זה עלינו למצוא קודם כמה אבנים משוננות."
ליקטנו כמה אבנים כאלה ומיהרנו הביתה. הוצאתי את פקעת חוט השפגט השמורה עמי לעבודה בגינה ובבית וזוג מספריים. התיישבנו על רצפת העץ של הדק בחצר, והכנו חנית וכלי עבודה של האדם הקדמון.
"אבא, בוא נקים גם אוהל!" הציע פתאום מיכאל. "הוא בצורת כובע, בדיוק כמו סידור עצים למדורה, שאף פעם לא מצליח לי."
נדהמתי מן האסוציאטיביות הוויזואלית שלו, ומיד נעתרתי לזה. מצאתי ביו-טיוב סרטון קצר ומוצלח של תנועת הצופים, המסביר כיצד בונים אוהל סיירים.
מיכאל ואני אספנו אבנים קטנות לכפתורי שדה, שברי קרשים כיתדות ושני מקלות כמוטות אוהל. אחרי כן הבאתי מן הבית שמיכה ישנה, שרכשתי לפני עשרים שנה בשוק באילת, מבלי שהייתי מודע לעובדה, שהעלים המודפסים עליה הם עלי קנביס, ושימשה אותנו כשמיכה לחוף הים. פרשנו אותה על הדשא והתחלנו במלאכה. התקנת כפתורי שדה, קשירת השמיכה ליתדות בקשר מוט, חיבור המוטות, מתיחת חבל היתר. בנינו אוהל לתפארת.
או-אז אץ מיכאל לקרוא לדניאל, כדי להפתיעו במה שבנינו, ואני ניגשתי לחמם את ארוחת הערב, שהגשתי להם אותה בתוך האוהל החדש שלהם.
הילדים היו מאושרים, וגם אני. הפעם היחידה שניסיתי לבנות בה אוהל סיירים הייתה אי שם, בבית הספר היסודי, בשיעור גדנ"ע. נכשלתי בזה. מאז לא העזתי לחזור על הניסיון. בילדותי, כל אימת שהייתי אוחז בכלי עבודה, הייתה אמי הטובה, זכרה לברכה, אומרת לי 'עזוב, אילן, זה לא בשבילך. יש לך שתי ידיים שמאליות. מוטב שתקרא איזה ספר.'
היא התכוונה רק לטוב. ואמנם, הייתי לסופר – אבל לגבר חסר כל חוש טכני. הענקתי או נכון יותר לומר השלכתי על כל אחד מבני הזוג שהיו לי עד כה יכולת טכנית, אם הייתה לו כזו ואם לאו, וכשזה לא צלח בידי הזעקתי תמיד בעל מלאכה לתקן כול דבר בבית.
היום הייתה הפעם הראשונה בחמשים שנה שניסיתי לבנות בה אוהל סיירים, והצלחתי בזה. הייתי ממש גאה בעצמי. אם זה לא נקרא 'לכרסם את הצל' אני לא יודע איך עוד אפשר לקרוא לזה.
ואחרי ארוחת הערב באוהל עלינו למעלה, לאמבטיית קצף, ולסיפור לפני השינה. הפעם זה היה "אלאדין ומנורת הקסמים."
היו לי עוד חילופי דברים מעניינים עם מיכאל. אגב אמבטייה, סיפרתי להם שגם היום נפצע מישהו, הפעם בחור בן 19, מתאונת רכיבה על אופניים חשמליות. כשמיכאל שמע זאת, סב אלי.
"אבא, תפסיק לספר לי דברים כאלה מהחדשות," ביקש. "אם אני רואה שריפה זה משהו אחד. אבל אל תספר לי דברים כאלה מהחדשות, כי זה עושה לי סיוטים."
"אתה לגמרי צודק, מיכאל," הודיתי בפניו. אכן יש לי נטייה לספר להם כול מיני דברים מן החדשות, שנועדו בעיקר כדי לרסן את תשוקתם לאופניים ולסקטים חשמליים. אבל אני כנראה מגזים, ובני בן החמש ורבע מתקן אותי. מדהים, בחיי.
בתוך היום העמוס הזה גם הצלחתי לכתוב. עשיתי זאת כמעט בן-רגע, מיד כשקמנו משנת הצהריים. הילדים ישבו להתבונן קצת בטלביזיה, בזמן שאני שתיתי את כוס המים החמים בלימון שלי ואת האמריקנו. כיוון שכך, מיהרתי להוציא החוצה את מכונת הכתיבה, כתבתי בה שני עמודים טובים, 700 מילה במקום 1000. אבל גם זה משהו, ביום החופשה הראשון של בניי, ואז נסענו לדיר.
אם אתם נהנים לקרוא את הפוסט היומי הזה שלי על חוויותי כאבא-אימא גאה, וכאם כותבת לתאומים, אשמח אם תיכנסו לקמפיין שלי לגיוס המונים, ותביעו את תודתכם בתמיכה בקמפיין, ולו צנועה, בגובה של 18-26 שקלים, שתקנה לי עוד זמן כתיבה, למען הרומאן הבא שלי, וזה שאחריו.
בעשרים ימי הקמפיין שחלפו עד כה אספתי בעזרתכם הנדיבה כבר למעלה משישה עשר אלף שקלים לצורך זה. אבל זה עדיין מעט יחסית לסכום היעד שהצבתי לעצמי להשיגו, כדי להבטיח לי שנת כתיבה שקטה מהפרעות, בה אכתוב שלושה ספרים חדשים בבת אחת.
תודה, ושיהיה לכם/ן שבוע טוב.
אילן שיינפלד. אבא קומתיים. 