ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

היום לפני שש שנים (היום ה-6)

DSC00021.JPG

It's exactly six years since the date I came to Delhi to initiate the whole process, Doctor Shivani. Lots of love. Thank you so much.

הבוקר, לפני שש שנים בדיוק, בארבעה באוגוסט 2011, יצאתי מפתח ביתי לשעבר בנווה צדק עם מזוודת קטנה. בן זוגי עמד בפתח. "אתה אפילו לא אומר לי בהצלחה?" שאלתי אותו. הוא עמד ושתק למולי, מלא כעס. הוא לא רצה שאצא לדרך, לדלהי, אל מסע הפונדקאות, שבסופו הייתי להורה. לזכותו ייאמר, שלא ניסה לעצור בעדי. להפך. "אני לא אעמוד בדרכך להיות להורה," אמר לי, "אבל אני צעיר ממך בהרבה, לא בשל להיות לאב, ולא רוצה ילד בבית. לכן, אם תבחר בפונדקאות על פני הסדר הורות משותפת, ניפרד."

סבתי ממנו ונסעתי לשדה התעופה. עליתי על מטוס והגעתי להודו, ולדלהי, לראשונה בחיי. בשדה התעופה חיכה לי נהג המרפאה של ד"ר שיבאני. הוא הוביל אותי אל בית המלון המהודר ששכרו לי בו חדר, בית מלון השוכן מעל קניון ענקי ומפואר וחדיש, ובו מסעדות ובתי קפה לרוב.

למחרת בבוקר נסעתי אל מרפאתה של ד"ר שיבאני. היא קיבלה את פניי בלבביות, ואחרי כן הזמינה עובד מעבדה לבוש בחלוק לבן, שילווה אותי אל חדר קטן וקפוא, ממיזוג האוויר, במרפאה.

"אתה זקוק לווידיאו, אדוני?" שאל.

הנהנתי.

הוא הפעיל את הטלביזיה והווידאו ונתן בידי את השלט. אחרי כן ניגש למגירת השידה, והוציא ממנה כמה מגזינים משומשים של פורנו.

"הנה גם כמה מגזינים, אם תצטרך," ואז החווה בידו על כוסית פלסטיק עם מכסה כחול, שעמדה על שידת מתכת קטנה, לבנה, בצד המיטה. על הצנצנת הייתה מודבקת מדבקה ובה פרטי הזיהוי שלי.

"אחרי שתסיים, פשוט תשאיר כאן את הכוסית," אמר לי ויצא מן החדר.

כך החל מסע הפונדקאות שלי. לפני שש שנים בדיוק. בלי שום ברק, הילה או זוהר. נסעתי לדלהי כדי לתת זרע שלוש פעמים, בהפרש של יומיים, כדי להבטיח שהזרע יהיה טרי, רענן ומשובח.

הבטתי מסביב, רועד מקור. חדר המרפאה המנוכר, הקר, הזוג הסטרייטי שהתהולל על מסך הטלביזיה, בסרט פורנו רגיל. גיחכתי לעצמי. במרפאה הזאת רגילים עדיין לעבוד עם סטרייטים, ולכן לא הכינו סרטי פורנו לגייז. לא נורא, ניחמתי את עצמי. העיקר שיש בסרט הזה גם גבר, חטוב ומפותח היכן שצריך.

שלוש פעמים חזר התהליך הזה על עצמו. בין לבין נפגשתי עם הפונדקאית, אישה הודית נמוכת קומה ועצובת פנים. היא נראתה לי כל כך לא שלמה עם החלטתה להיות לפונדקאית, שאפילו העליתי חשש זה בפני הרופאה.

"הו, לא, היא פשוט מתביישת," צחקה הרופאה, "היא לא רגילה להיפגש עם גבר מערבי."

בדרך חזרה מן המרפאה לבית המלון בכיתי. הרגשתי חוסר שלמות כזה עם התהליך, שהייתי קרוב לבטלו. אבל אז התקשרתי לחברים הישראלים שהיו לי שם, בני זוג שהאישה ביניהם היא פסיכולוגית, ושניהם עמדו באמצע ניסיונות הפרייה ורגע לפני בחירה בפונדקאות. הם הרגיעו אותי. הפונדקאית הזאת תקבל ממך כסף שישנה את חייה, אמרו לי. היא תרכוש בו בית או תדאג לחינוך ילדיה. אל תצטער על זה.

שוטטתי קצת ברחובות דלהי, מרגיש בודד כפי שלא הייתי מעולם. הנה אני בדלהי, עושה את הצעד ההכרחי הראשון כדי להפוך לאב, ובן זוגי אינו לצידי.

מקץ שבוע חזרתי ארצה. כמה ימים אחרי שובי התקשרה אלי הרופאה, לבשר לי שנוצרו 16 עוברים מזרעי ומביציות התורמת, מתוכם 12 טובים. היא שאלה כמה ילדים אני רוצה. אמרתי לה שתאומים. אם כך, השיבה לי, אעביר ארבעה עוברים לרחמה של הפונדקאית, כדי להבטיח שייקלטו בה לפחות שניים, ואת השאר אקפיא.

נתתי לה את אישורי לכך, והמשכתי לכאורה בחיי, עובד קשה מאוד כדי לאסוף כסף לתשלום הבא של הפונדקאות, וממשיך לחיות עם בן זוגי.

עברו שבוע-שבועיים. הרופאה התקשרה כדי לבשר לי בצער, שההעברה לא נקלטה. כל העוברים אבדו. זה לא הפתיע אותי. אבל הרגשתי שאני נופל לתוך תחושת אובדן. הרופאה, ברגישותה, חשה בכך אף היא. "אילן, אני לא נותנת לך ליפול לזה," אמרה לי, "הרשה לי לבחור לך פונדקאית אחרת ולבצע מיד עוד העברה של עוברים."

הסכמתי לזה. וההעברה בוצעה.

בלילה לפני שקיבלתי את התשובה, שההעברה נקלטה, ויש היריון, הרגשתי שמשהו עם בן הזוג שלי לא בסדר. שאלתי אותו מה קורה, והוא השיב שהוא מאוד כועס עלי. שאלתי למה. "מה, אני עוד צריך להגיד לך?" תמה, "בגלל הפונדקאות."

"אם ככה אנחנו לא יכולים להישאר אפילו עוד יום אחד יחד," אמרתי לו בכאב, "לא אוכל לעשות איתך את כול המסלול הזה להורות. אנחנו חייבים להיפרד."

נסער יצאתי מן הבית. ישבתי לפחות שעה וחצי על ספסל במרכז סוזן דלאל, מעשן בשרשרת. אהבתי אותו. עודני אוהב אותו. אבל הבנתי שאנחנו לא יכולים להישאר יחד.

חזרתי הביתה. זה היה הלילה הראשון מאז עברנו לגור יחד, שישנו בו בשתי מיטות נפרדות. למחרת בבוקר עזרתי לו להעמיס את מיטלטליו על המכונית שלי, ובבכי הסעתי אותו מן הבית.

כעבור שעה התקשרה אלי הרופאה, כדי לבשר לי שהעוברים נקלטו ברחמה של הפונדקאית. ושיש היריון של תאומים, כמו שביקשתי.

"אלה לא תאומים, דוקטור, זו שלישיה," אמרתי לה. "אנא בדקי שוב."

היא צחקה מעברה השני של שפופרת הטלפון. "איך זה שאתה כול כך בטוח בעצמך?" שאלה, "אני בדלהי, רגע אחרי האולטרא סאונד, ואתה בתל אביב."

"פתחתי אתמול בלילה את קלפי הטארוט, דוקטור, ועל פי הטארוט יש לי שלישיה," השבתי לה. בלילה מקודם לכן פתחתי את הקלפים בשאלה האם יהיו לי ילדים. קיבלתי את קלף שלושת הגביעים, קלף של שלוש דמויות החוגגות וצוהלות יחד.

למזלי, ההודים מאוד מאמינים בקלפים. ולכן אמרה הרופאה שתבדוק שוב ותחזור אלי. ואמנם, מקץ כמה ימים התקשרה נרעשת. "אתה צדקת, אילן," הדהימה אותי, "התפתח שק היריון שלישי." אבל אז הנחיתה עלי את המכה. "אבל אני חייבת לבצע דילול עוברים," המשיכה. "הריון רב עוברים הוא מסוכן מאוד לפונדקאית וגם לעוברים."

"שלא תעזי לעשות את זה," אמרתי לה. "אני לא מסכים לזה."

"זו כבר לא ההחלטה שלך," השיבה לי הרופאה בנחרצות. "אני אשת המקצוע כאן וזהו תפקידי. הדילול יתבצע. אדווח לך על התוצאות."

וכך היה.

בהודו לא מספרים מה מין הילוד, כדי שלא יפילו עוברים ממין נקבה. אפילו טכנאי האולטרא סאונד חותם על הצהרה בשבועה, בשולי כול דו"ח, לפיה לא גילה להורים את מין העובר. כך, אפוא, ביליתי את חודשי ההיריון בעבודה קשה, כדי לאסוף כסף לתהליך – ובאיסוף, כיבוס וגיהוץ של בגדי ניו בורן לבנים ולבנות כאחד.

קצת לפני הטיסה לדלהי, לקראת הלידה, קמתי בבוקר מחלום. הדבר היחיד שזכרתי ממנו היו שני שמות. מיכאל ודניאל. אם כך, אמרתי לעצמי, כנראה שייוולדו לי שני בנים, ואלה יהיו שמותיהם. מיכאל ודניאל.

מקץ שמונה חודשים נסעתי עם מיכל גיסתי לדלהי, לקראת הלידה. בבוקר הלידה, ה- 12.4.2012, יצאתי להליכה מסביב לבלוק. הכול מסביב היה נתון בפריחה מהממת. הרגשתי כאילו כל הטבע בדלהי חוגג אתי את יום הולדתם של בניי.

מיכל גיסתי ואני ישבנו מחוץ לחדר הלידה. אני חבשתי כיפה לראשי, וקראתי תהלים של אותו בוקר. משסיימתי, והלידה התמשכה – זה היה ניתוח קיסרי – נכנסתי למדיטציה עמוקה, שולח כוחות של אהבה ושל מרפא לפונדקאית ולילדיי הממשמשים ובאים לאוויר העולם.

לפתע פלחה את גופי צמרמורת עזה. פקחתי את עיניי באחת. "זהו, מיכל, הם נולדו!" קראתי.  באותו רגע, ממש באותו רגע, עלתה מן החדר השני יבבת תינוק, ואחריה יבבה של תינוק שני.

"איך ידעת?" נדהמה מיכל.

"הרגשתי את זה בגוף שלי," חייכתי אליה.

מיכאל נולד בתאריך 12.4.2012 בשעה 12.12 בצהריים. דניאל נולד בתאריך 12.4.2012, בשעה 12.13 בצהריים. דקה אחריו.

מקץ איזה זמן יצא החוצה ד"ר טונדון, הרופא והמיילד. "ברכותיי, אדוני, הכול בסדר," אמר לי.

"אבל מה נולד לי!?" קראתי לעברו.

"אה, אתה באמת בר מזל. נולדו לך שני בנים!" חייך אלי הרופא. "וכעת אני זקוק לשמותיהם, כדי לכתוב אותם על התג שנצמיד לידיהם."

"מיכאל ודניאל," יריתי מיד מפי, מבלי לחשוב פעמיים. "לראשון מיכאל ולשני דניאל."

"אתה בטוח?" וידא הרופא, מחמת המהירות שבה ביטאתי את שמותיהם.

הנהנתי.

"חלמתי את שמותיהם כבר מזמן," אמרתי לו.

IMG_0714

כך החל השינוי הגדול ביותר בחיי, תהליך היהפכותי מסופר והומו תל אביב לאב יחיד לתאומים וסופר, בישוב הקהילתי תובל בגליל. סדר המלים כאן אינו מקרי כמובן. אני קודם כול אב לילדיי, ואחרי כן סופר ומורה, מוציא לאור ועורך.

ההורות היא אתגר מתמשך ומתמיד. והיא האתגר הגדול ביותר שנטלתי על עצמי בחיי. כעת, בשעה שאני מבקש לעצמי זמן יצירה, באמצעות הקמפיין שלי לגיוס המונים, אני לא שוכח דבר אחד – שלא הייתי מוותר על הורותי בעד שום הון שבעולם, ושילדיי קודמים לכול. לכתיבתי, לרווחתי, לי עצמי. קודם כול ילדיי.

אם אתם רוצים לסייע בידי למצוא לי זמן כתיבה, המקום והזמן הם כעת, בקמפיין גיוס ההמונים שלי. ואם לא, לפחות הרווחתם סיפור על תחילת דרכי כהורה.

שתהיה לכם שבת שלום. אנחנו נתראה כאן מחר.

שניהם1שניהם2

 

תויג כ:

יש לו קטגוריות ב:surrogacy, הומוסקסואליות, הומסקסואליות, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, הקהילה הלהט"בית, חד הורי, חד הוריות, חדהורי, כללי, קמפיין למימון המונים

10 תגובות »

  1. אילן יקר, מצדיע לך על כל התהליך ועל כך שהגשמת את חלום ההורות.

  2. קראתי ודמעתי, ולעיתים גם הצטמררתי. הורות היא לא מובנת מאליה, בעיני היא תפקיד קדוש. גם אני ראשית אם ורעיה, ורק אחר כך סופרת. שתהנה מהם תמיד. חיבוק חם (אולי בעצם זקוקים בקיץ לקצת קרירות…), מסיאטל הרחוקה.

  3. מרגש, הורות עבורי היא שביל החיים ובשבילו עושים דברים מפלאים.אושר גדול

  4. פשוט תודה

  5. המסע להורות שלך מרגש מאוד. נחישות ופעולה הם סוד ההצלחה. מאחלת לך ולבנים שלך בריאות, אושר ואהבה.

  6. שתמשיך להנות ולזכות. מעורר השראה.

  7. התרגשות, צמרמורת ודמעות שמחה ליוו אותי בקריאת סיפורך אילן יקר! מאחלת לך הרבה שמחה, נחת ואושר גדול עם הילדים וההורות!

  8. אני ממש גאה בך !!!!!! כל הכבוד ריגשת אותי שהקדוש ברוך הוא יברך אותך וייתן לך נחת ואושר גדול אמן!!!!!

  9. כמה מרגש לקרוא על המסע שלך להורות,כמה חבל שבן זוגך הפסיד את החוויה אך כנראה שמה שקורה צריך לקרות. בהצלחה בבדיקה ובהמשך גידולם של מיכאל ודניאל המקסימים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: