ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

השתיקה המצויה מתחת למלים, ועוד כמה סודות (היום ה-5)

אלה חמשת הרומאנים שלי. את שני הראשונים, 'רק אתה,' ספרי האוטוביוגרפי, ואת 'שדלץ', הספר שבישר את סגנוני היהודי, אפשר להשיג בהנחה ורק דרכי. את השאר תוכלו למצוא בחנויות הספרים.

הורים ובנים

    אני עייף מאד. עייף כפי שלא הייתי מזה זמן רב. כרגע חזרתי עם הילדים מבילוי קצר בכרמיאל. דניאל ביקש לקנות בובה קטנה תחת זו שאכלה הכלבה, מיכאל ביקש כמוהו. אחרי כן שני משולשי פיצה, שני מקלוני סוכריות, בילוי בגן השעשועים הסמוך לקניון החדש, ואז חזרה הביתה.

     הילדים יצאו לשחק ב'כיכר הרוח,' מרכז הפעילות של הישוב. אני עייף מכדי ללכת.

     העייפות הזאת נובעת משני דברים. האחד, הבוקר ביליתי עם עיתונאית ותיקה, שסיפרתי לה את סיפור חיי ואת סיפור הורותי וכתיבתי, כהכנה לכתבה על קמפיין גיוס ההמונים שפתחתי בו. בתוך כך, היה עלי לחזור לרגעים קשים בעברי. מותו של סער, חורבן בית הקפה שהיה לי, השנה הקשה בגן העירייה. לא פעם דמעתי במהלך השיחה. וגם קיימתי אותה בחשש, שמא, בשל התגובות המעטות הרעות שקיבלתי כבר על הקמפיין הזה, לא אובן כהלכה על ידי הקוראים.

     אחרי הראיון היה אמור להגיע הנה סופר, כדי לחתום איתי על הסכם עריכה של ספרו, ולשלם לי מקדמה עליו. לצערי הוא דחה את הפגישה, והעמיד אותי בפני שוקת שבורה. בראותי כן, פשוט נכנסתי למיטה כדי לברוח אל השינה, ולו לשלושת רבעי שעה. לישון קצת, להחליף כוחות, לפני שהילדים חוזרים מן הגן.

     עם שובם, הם היו עייפים ועצבניים – הם טיילו היום אל הרפת, סיפרו לי, ביקרו בפעוטון העגלים, גילו את מכונת הקקי, האוספת את הקקי מן הרפת לתוך בריכת קקי ענקית – הם חזרו מלאי רשמים עד כדי כך, שדניאל שאל אותי אם יוכל להיות רפתן כשיגדל. אמרתי לו שכמובן שכן, ביודעי שמשאלות לבו באשר לתחום עיסוקו בעתיד משתנות מדי יום. הוא רוצה להיות טייס של הליקופטר חילוץ משטרתי, אסטרונאוט בחלל, מטיס רחפן צבאי בצה"ל וגם רפתן. עד בגרותו ודאי עוד יתווספו לזה כמה אפשרויות מלבבות יותר.

    הם נשכבו מול הטלביזיה, ראו פרק של סופר סטרייקה, ואז התנפלו איש על רעהו במכות, בשל מה בכך. בראותי כן ניסיתי להפריד ביניהם, מרים פעם את זה לחיקי ופעם את אחיו. אבל הבנתי שהם מותשים ורגוזים, וגם אני עייף יותר מכפי שהיה כשנכנסתי אל מיטתי. שעלי להחליף להם מייד אווירה. אז הצעתי להם לרדת לכרמיאל.

     נסענו העירה. לקניון החדש. קניתי לדניאל בובה קטנה ב-20 שקל, תחת זו שאכלה לו הכלבה. וכמובן גם לאחיו. ואחרי כן שני סוגי סוכריות, האחת עם משרוקית, האחרת נתונה בתוך צינורית עם משחק, ושני משולשי פיצה ומיץ תפוזים אחד. ואחרי כן יצאנו לשחק קצת בגן השעשועים שעל יד הקניון. זה אכן הרגיע אותם להפליא.

למחוק סופר

    בדרך חזרה הביתה ראיתי הודעה מחברתי רונה שפריר-רענן, אישה יקרה ללבי מאוד, שעמה נפגשתי מספר פעמים במהלך עבודתי על ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' כדי לעבוד אצלה שיחות התמקדות. התהליך שעברתי אז היה קשה. כתבתי כאלף עמודים. כשעברתי עליהם, גיליתי שיש בידי טרילוגיה. רק שמעה זאת הוצאת כתר, ומיד דרשה ממני לקצצם בחצי עד שני שליש. דבר כזה לא ייתכן, הם אמרו לי. איש אינו קורא טרילוגיות, ואיש אינו מוציאן לאור. בשנים שאחרי כן ראו אור כמה וכמה טרילוגיות בעברית, מקור בצד תרגום, והפריכו לגמרי את טענותיהם. אבל את זאת לא ידעתי אז.

     במשך כמה שנים עברתי גהינום, שאותו העבירה אותי ההוצאה, שמכרה כ-80,000 עותקים מ'מעשה בטבעת.' כתבתי עוד ועוד חומרים, ושוב ושוב נדרשתי על ידי ההוצאה לקצצם. זה פשוט הרג אותי. ועד לעצם הרגע הזה לא סיפרתי על כך דבר.

     בסופו של דבר לא יכולתי יותר. העליתי את הארגז ובו תדפיס הרומאן שלי למכונית, נסעתי אל משרדו של הסוכן שלי, אילן צלר, שמתי מולו את הארגז ופרצתי בבכי.

     "מה קרה?" נבהל אילן.

    "אילן, הם פשוט הורגים אותי," ייבבתי. "אני לא יכול יותר."

     אילן דיבר עם יורם רוז וערן זמורה מ'כנרת זמורה ביתן.' שני המו"לים היקרים האלה השיבו מכיסם להוצאת כתר את מלוא המקדמה שקיבלתי ממנה על ספרי 'כשהמתים חזרו,' פדו אותי מידיהם – והעבירו אותי להוצאתם.

     'כשהמתים חזרו' ראה אור, בסופו של דבר, ב'כנרת זמורה,' בעריכתו המוקפדת אבל האוהבת והחברית של יגאל שוורץ.

     אחרי כן התיישבתי לכתוב את 'אשת הפיראט היהודי.' אבל אז גיליתי, שעלי לעבור תהליך ארוך של שיקום יצירתי מן הפגיעה שפגעו בי ב'כתר.' עשיתי זאת בעזרת נעה מנהיים, חברה יקרה ועורכת נפלאה, שבדרכה מלאת החום ותבונת הלב והדעת פשוט הביאה אותי לפתוח, להרחיב ולפתח את מה שהתכווץ בתוכי לאין שיעור, והיה מנוגד לגמרי לדרכי כסופר. זה הרומאן שאתם קוראים כעת, 'אשת הפיראט היהודי.' נס גדול נעשה לי בו, נס השיבה אל כתיבה עשירה, מלאה ושופעת. והנס הזה התחולל הרבה בעזרתה של נעה.

החיים הכפולים של סופר

    רונה כתבה לי הערב, שהיא בפורטוגל, ושגם לי לא היה מזיק חופש כזה, או במילותיה: "אילן יקירי. אולי גם אתה היית זקוק לקצת כלום כזה. שבו עוד אין מלים, למה שקורה בבלי.. ברווח. בלפני.."

     המקום הזה, ההכרחי כול כך לכול אדם כותב, של השקט שאין בו מלים, מוכר לי מאוד. הוא הכרחי לי, כאדם כותב. מפני שרק במקום שאין בו מלים ישנה פליאה. התפעמות. נביעה. ברגע שמגיעות מלים, הן מגדירות את העולם, גודרות אותו, מנטלות ממנו את ממד הפליאה, זה המנביע מתוכו יצירה גדולה באמת.

     אלא שאני חווה את המקום הזה בתוך מלים, בתוך רעש, לא בלעדיהם. כשגרתי בתל אביב, נהגתי לשבת ולכתוב ב'אספרסו בר' בפינת רוטשילד-הרצל, אחת הפינות העמוסות והרועשות ביותר בעיר. הייתי זקוק לרעש הזה, כי הייתי מייצר ממנו בועה, ובתוך הבועה הזאת מצאתי את שתיקתי. האפשרות האחרת הייתה לכתוב בבית. אבל בבית הבדידות הכרוכה בשתיקה הייתה גדולה מדי, כמו ים של יגון, שמאיים לבלעני בתוכו. רק שם, ב'אספרסו בר,' בתוך בועת הרעש העירוני, הרגשתי מוגן ובטוח לשמוע את שתיקתי.

     כעת זה קורה כאן, בתובל. בתוך יומי העמוס ישנן שעות של שקט. כשהילדים בגן, ואני אוטם את עיניי מכול מה שמצפה לי לסדרו בבית. ארבע מכונות כביסה לקיפול ולסידור בארון, בישול, ניקיון. או-אז אני שומע את השקט. ואם ברצוני לטעום ממנו עוד, אני יוצא מפתח ביתי וניגש אל שפת המצוק, זה המשקיף על בקעת סכנין, מתיישב על טבלת סלע, ושומע את הקולות ואת השתיקות.

     לעתים אני שרוי בתוך שתיקתי גם כשאני מבלה עם ילדיי. הם מדברים איתי, ללא הרף, מפני שהם ורבאליים מאוד. לפחות כמוני. ואני משיב להם. אני לגמרי איתם – ולגמרי ספון בתוך עצמי. זה סוג של הסדר שסיגלתי לעצמי במהלך חיי. מצד אחד להיות נוכח, מצד אחר להיות נעדר. מצד אחד להיות איש רעים להתרועע, המדריך האהוב בתנועה, שליח הציבור הקהילתי. מצד שני, ובו-זמנית, להיות שקוע בתוך עולמי הפנימי, שרוי בשתיקתי, שרק מתהומותיה יכולות מלים לבוא.

     המנגנון הזה הוא חרב פיפיות. מחד גיסא, סופר אינו יכול בלעדיו. כי, כמו שכתב פעם עמוס עוז בספר המסות הנהדר שלו, 'אור התכלת העזה,' הסופר תמיד חי בתוך חייו וגם מחוצה להם, מתבונן בהם כעד מרוחק. אחרת אי אפשר לכתבם ולתארם. מאידך גיסא, המנגנון הזה עלול להפוך גם למגננה מפני הזולת ומפני רעשו של עולם, ואז הוא נהיה מכלי של חסד לכלי לסיכול האינטימיות, לריקון החיים ולהחרבת הזוגיות, ההורות וכל מערכת יחסים אחרת.

השתיקה וההיגד

    אפשר לשתוק גם כשיש המון מלים מסביב, והמון מלים זורמות מידיי אל המחברת. לעתים, דווקא שפע המלים מחביא מתחתיו מקום של שקט, של שתיקה. כזה הוא ספרי הבא, שהדמות המרכזית בו היא של הוגה דעות יהודי, כמעט נזיר. כאשר התחלתי לחשוב על סגנון כתיבתו, חשבתי שיהיה שונה לגמרי מקודמיו. שזה יהיה ספר קטן ודק, ספר של שתיקה. אפילו שמרתי במדף ספרי התחקיר שלי ספר מסוים, רומן קטן מתורגם מאיטלקית, שישנה בו האיכות הזאת, האיכות הצלולה של השקט, להזכירה לעצמי בזמן הכתיבה של ספרי.

     כרגע, בשל כול מה שעברתי מאז כתיבתו של 'מעשה בטבעת', דרך הצמצום הכפוי של 'כשהמתים חזרו' ועד הפתיחה מחדש ב'אשת הפיראט היהודי,' אני כותב בשפע. חוגג את יכולת ההיגד. אבל ימים יגידו אילו פנים ילבש הספר הבא. הרי זה לא בידי אלא בידיו. אני רק כלי המבקש להצטלל כדי להיות ראוי להעברתו.

     אם אתם רוצים, אתם יכולים להשתתף אתי בתהליך, דרך הקמפיין שלי לגיוס מימון לשנת כתיבה, שאוכל לשבת בה ולכתבו, וגם את זה הבא אחריו. וגם אם לא, תבורכו. עצם הכתיבה היומית של פוסט בנושא הכתיבה והיצירה והיכולת לדיאלוג פתוח עם קוראיי וקוראותיי, חברי וחברותיי, עושה אותי לאדם מאושר ושלם יותר.

נ.ב.

קמתי כרגע משעה ומחצה של שינה ברוכה, משמונה עד תשע בערב, עם הילדים. עכשיו אני כשיר לבדוק עבודות תלמידים למחר. שיהיה לכם/ן לילה טוב.

תויג כ: , , , , , , , , , , ,

יש לו קטגוריות ב:הומוסקסואליות, הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, הקהילה הלהט"בית, חד הורי, חד הוריות, חדהורי, יצירתיות, כללי, תהליך היצירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: