ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

סער עפרוני, בן זוגי הטוב והמת. 7/7/87-7/7/17.

סער1

בדיוק היום, לפני שלושים שנה, ישבו בביתי בנווה צדק המשוררות הירושלמיות שלי אלקיים ומרים איתן ז"ל. שלי קבעה ראיון לתכנית 'שאלות אישיות' של יעקב אגמון בביתי. בא חייל עם מה שהיה קרוי פעם 'נאגרה', טייפ סלילים עם מיקרופון, והקליט איתה ראיון.

ברגע שיצא החייל מביתי צלצל הטלפון.

"האלו? הגעתי לאילן שיינפלד?"

"כן."

"אתה לא מכיר אותי. אני רב מדרום צרפת, ואני צריך דחוף את הטלפון של ההורים של סער עפרוני," אמר הקול הזר.

"למה? מה קרה?" נבהלתי.

"סער מת."

"מה קרה!?"

"הוא חטף קריזה על ראש הר בדרום צרפת, ומת."

טרקתי את שפופרת הטלפון בצרחה איומה והתחלתי מטיח את ראשי בקיר. "סער מת! סער מת!"

שלי ומרים קפצו ממקומותיהן ואחזו בי, לבל אפגע בעצמי.

"מה פתאום? זה לא יכול להיות!" קראה שלי.

"זה נכון," געיתי בבכי, "אני יודע שזה נכון. סער מת."

*

     בקבלה אומרים, ששלושים יום לפני מיתתו של אדם סר צלו מעליו, והולך ומודיע לכול קרוביו כי קרובה שעת מיתתו. נזכרתי בזה במהלך האבל על סער, בעודי מנסה להבין מה קרה לו ולי ולנו, עם לכתו הפתאומי.

     כמה חודשים לפני מותו, בתוך מדיטציה, עשיתי מסע אסטרלי לאמסטרדם, שם חי עם חברתו דאז, דברה, שמאנית שהייתה שייכת לכת שמאנית מקומית. ראיתי אותו רוכן על מזוודתו ומנסה לצרור בה את בגדיו, בכוונה לחזור לארץ, בוכה מחוסר אונים.

     סער, לחשתי לו בתוך לבי, קח את כול כוחות האהבה שיש בי, קח והיעזר בהם כדי לחזור הביתה.

     שלושים יום לפני מותו קבעתי עם חברתנו המשותפת נעה, ארכיטקטית ואשה רוחנית ואהובה בפני עצמה, ללכת יחד למסיבה. כשהגעתי לביתה הופתעתי לגלות בו ציור שמן לא גמור על כן, ציור של סער, זה היה ברור מסגנונו.

     "מה זה?" הופתעתי.

     "אה, זה ציור שסער התחיל פה ולא סיים," צחקה נעה, "הוא צייר אותי על המרפסת. אגב, מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלכם יחד," הוסיפה – ומשכה מאיזה מקום כמה תצלומים, שצילמה אותנו בתקופת החיים הראשונה שלנו יחד, בחורף בנווה צדק, בשיא ההתאהבות.

     ישבתי והבטתי בצילומים בערגה, בגעגוע.

     "אני מקווה שאני לא עושה לך רע איתם," אמרה נעה.

     "להפך, את מזכירה לי אילו ימים יפים היו לנו יחד, לפני הפרידה," אמרתי לה.

     יצאנו למסיבה.

     למחרת, בשבת בבוקר, קפצתי לבקר את דסי, אשתו לשעבר של סער, שגרה אף היא בנווה צדק, והייתה בת בית אצלנו. רק נכנסתי אליה אמרה לי דסי את המשפט הבא: "מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלי עם סער," והוציאה מאמתחתה את תמונות חתונתם.

     נשתלתי במקומי המום.

     "דסי, משהו לא בסדר," לחשתי לה. היא הביטה בי, כלא-מבינה. "את אותו משפט בדיוק אמרה לי אתמול נעה," סיפרתי לה. "אם שתיכן אומרות את אותו משפט, משהו איתו מאוד לא בסדר. אני נורא מודאג."

     "אני לא מודאגת. אני כועסת עליו שלא הסדיר את הגירושין שלנו כמו שצריך," התפרצה דסי.

     "גם אני נפגעתי מן הפרידה שלנו," אמרתי לה. "אבל אני יודע שהוא עוד יבוא לבקש משנינו סליחה. אבל עכשיו אני מודאג מאד. צריך לעשות משהו."

    "אויש, אתה והמיסטיקה שלך!" פטרה אותי מעליה.

     כמה ימים אחרי כן היה לי עוד חזיון. ראיתי את חברתנו המשותפת טליה, ציירת אף היא, כמו סער, שנסעה איתו ועם שלי לאמסטרדם, יושבת על כיסא, מוקף בזרי פרחים. ראיתי את סער מגיע אליה ומבקש את ברכתה לפני צאתו לאיזה מסע. ראיתי איך היא מורידה מצווארה איזה קמע ונותנת לו אותו כדי שישמור עליו.

     בליל מותו התעוררתי בשלוש וחצי בבוקר. הרגשתי שיש איזו נוכחות בבית. מיששתי בידי על המיטה. הכלב שלנו, שושכמוה, טרייר מעורב, שכב לצדי.

     אתה רק מדמיין, אמרתי לעצמי. קמתי, ניגשתי לשירותים, השתנתי וחזרתי לישון.

     כשקמתי בבוקר אמר בי קול פנימי: אתה צריך נרות. לך למכולת בקצה הרחוב וקנה נרות.

     מה פתאום, אמרתי לעצמי. נרות משמשים לטיהור, והבוקר שלי ומרים תבואנה אלי לראיון רדיו. הן טהורות. אני לא צריך שום נרות.

     קניתי רק חלב כדי להכין להן נס קפה, כפי שהן אוהבות.

     אבל ברגע קבלת ההודעה על מותו של סער התחברו כול הסימנים האלה לאחד. ידעתי שאין זו בשורת שווא. שאהוב לבי, בן זוגי הראשון, שעזב אותי למען שלי אלקיים, שנסעתי אחריהם לאמסטרדם כדי להשיבו אלי, והוא לא שב אלי, אבל נפרד משלי ועבר לחיות עם דברה – מת. שלא אראה אותו עוד, שלא אוכל להמשיך ולקוות כי יתגבר על פרידתנו ועל בגידתו בי, וישוב אלי.

     אבא של סער נסע לצרפת להביא משם את גופתו. ההלוויה נערכה עם שובו משם. בלוויה פגשתי את טליה חברתנו, ששבה עמו ארצה. סיפרתי לה על החיזיון שהיה לי, שבו ראיתי את סער בא לבקש ממנה ברכה בצאתו לדרך. היא נדהמה.

     "כך בדיוק זה היה," אמרה לי. "אני בדיוק ילדתי אז את בתי. גרתי עם בן זוגי על סירה בתעלה. וישבתי מוקפת בזרי פרחים שקיבלתי מאנשים לכבוד הלידה. סער בא אלי, סיפר לי שהוא נוסע לטקס חניכה לשמאניזם על הר בדרום צרפת, וביקש ממני ברכה. הורדתי מעלי קמיע על שרשרת וענדתי אותו על צווארו. אבל הוא הוריד אותו ממנו, כנראה, לפני שנסע."

     סער נסע עם דברה לטקס על פסגת הר בדרום צרפת, במקום שנקרא Storm, התרגום האנגלי לשמו. הוא חטף שם התקף שיתוק. הגורו שלהם, שעמה היה בעימות, אסרה על דברה להתקשר לכפר מתחת כדי להזעיק עזרה. לבסוף התירה לה ניסיון התקשרות אחד. משכשל, אמרה לה שזה מה שסער בחר להתמודד עמו, ואז סער צייר על העפר מעגל, כמו חוני המעגל בשעתו, ונשכב במרכזו. דבורה התיישבה לצדו, שמה את ראשו בחיקה ונרדמה לצדו, מקווה לתת לו אנרגיה בשנתה.

     הוא גסס במשך שעות, ומת בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, ממוות מיותר לגמרי, שניתן היה לפתור אותו באמצעות כדור קלי.

     זו הייתה השעה שבה הקצתי משנתי בנווה צדק, בהרגשה שיש מישהו איתי בבית.

*

     היום הזה, לפני שלושים שנים בדיוק, היה יום השבר של חיי. הכאב שקרע אותי לגזרים היה כאין וכאפס מול הכאב שחשתי, כאשר גיליתי שיום אחד, כשהייתי באוניברסיטה, באה שלי לבקר אצלנו, אני לא הייתי בבית, והיא וסער נפלו איש לזרועות רעותו. אז, באותו חודש מטלטל שבו נסע הלוך ושוב בין נווה צדק לירושלים, ובסיומו הודיע לי שהוא 'סיים את העבודה איתי' ועובר לחיות עם שלי, הורדתי שבעה קילוגרמים מבכי. אבל עם מותו הורדתי עוד שמונה.

     הייתי אז כבר סגן עורך הספרות הכי צעיר בארץ ותלמיד מצטיין לתואר שני בספרות עברית. הייתי עוזר הוראה של פרופ' ישראל לווין ושל פרופ' חנה נווה, מרצה צעיר לשירה עברית ולתורת החרוז והמשקל בסמינר הקיבוצים וכבר התחלתי כותב את עבודת המ"א שלי בהנחייתה של פרופ' נורית גוברין.

     התפטרתי מהכול. נשארתי רק עם חצי המשרה ב'על המשמר', כסגן עורך הספרות, ועם עבודת המ"א. איכשהו, מסלול הייסורים שהעבירה אותי נורית עם כתיבת העבודה החזיק אותי בחיים. זה, ועוד משהו. חברת נפשי, עדנה שבתאי.

     חודש לפני מותו של סער ישבתי עם חבריי לקבוצת 'שופרא,' שם כתב העת שהוצאתי לאור וערכתי באותן שנים, ב'טברנה' ברחוב דיזנגוף, של אלברטו, או 'היווני.' בעודנו יושבים שם, ראיתי בזווית עיניי אישה קטנה, עם שיער חתוך היטב צבוע בחינה לוהטת. היא כול כך משכה את תשומת לבי עד שלא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. בסופו של דבר קמתי משולחני, ניגשתי אליה ואמרתי לה – "אני חייב להכיר אותך. את יעל רנן?"

     "לא," חייכה אלי. "אני עדנה. עדנה שבתאי."

     עדנה הייתה אז כבר כמה שנים אחרי מותו של יענקל'ה, מהתקף לב, שחטף למול עיניה על המדרכה ליד ביתם דאז, ברחוב לוריא 1 בתל אביב. היא בדיוק סיימה לצבוע במו-ידיה את ביתה בגוני שחור וארגמן, "כדי לפנות את החלל, לתחום את האבל," אמרה לי.

     ישבנו יחד עד שאיש מאורחי הטברנה לא נותר בה, הכיסאות כבר היו מורמים על השולחנות והרצפה שטופה.

     בדרך חזרה ליוויתי אותה הביתה, ובלכתי משם דיברתי עם יענקל'ה בקול רם, ברחוב. הבטחתי לו שאשמור תמיד על עדנה.

     אנחנו חברים מאז, כבר שלושים שנים.

     אבל מי ששמר על מי הייתה עדנה עלי. מפני שכאשר מת אהובי, מקץ חודש ימים להיכרותי איתה, היא כבר הייתה, למרבה הצער, מנוסה מאוד בהתמודדות עם אבדן. היא החזיקה בידי, היא ניחמה אותי, היא כיוונה אותי לכתוב כול מה שאני מרגיש, היא זו שלקחה אותי יד ביד אל תמר מרוז, לראיון הראשון שיצאתי בו מן הארון, במוסף 'הארץ,' בשנת 1986, והייתי לאחד היחידים יצאו מהארון בשמם ובתמונתם. פשוט כדי לזעוק את כאב האבדן, ליצור לי מרחב של אבל.

     מקץ חודשי אבל ביקשה עדנה שאקרא לה מה אני כותב עליו, וכאשר עשיתי כן אמרה לי, "יש לי הרגשה שיש לך רומאן ביד. מצא לך מקום להתבודד בו, ושב וכתוב."

     באותה תקופה היה מקום הקרוי 'מרכז הילאי' במעלות, שייסדה המשוררת קורינה. היית יכול לבוא לשם, לקבל דירה לשבוע-שבועיים כדי ליצור בה, ובתמורה לתת פעילות קהילתית. לקחתי איפוא את המכונית שהיתה לי אז, הכנסתי בה בגדים ומכונת כתיבה, והמון מחברות וניירת, ונסעתי למעלות.

     עם הגעתי אל הדירה החלטתי לעשות בה כמעשה עגנון. עגנון היה כותב בעמידה, ברגליים יחפות, מתחתיהן הניח שני בקבוקי זכוכית, כדי שכול הזמן יצטרך לשמור על שיווי משקלו, ולא יירדם בשעות הכתיבה המרובות שלו.

     אני אינני עגנון, גם לא פקיר. אבל נטלתי כיסא, שמתי אותו על שולחן הכתיבה, עליו שמתי את מכונת הכתיבה, והייתי כותב ובוכה, בוכה וכותב.

     מקץ כמה ימים נכנס אלי דוד קיסוס, שהיה אז מנהל 'הילאי.' "שמע, אנחנו לא מכירים," אמר לי, "אבל אני מאוד מודאג ממך. מה דעתך שתעשה הפסקה בכתיבה וניסע יחד לקבר האר"י בצפת?"

     הבטתי בו בעיניים מוכות מכאב. "זה רעיון טוב," אמרתי לו, "תודה רבה לך. אבל זה מסוג הדברים שאני מעדיף לעשות עם עצמי, לבדי." והבטחתי לו שכך אעשה.

     למחרת בבוקר עליתי על אוטובוס לצפת. נסעתי לבית העלמין הישן, שקבר האר"י מצוי בו. בתחילה ראיתי מקווה ונכנסתי אליו. היו שם כמה אברכים, שהתפשטו כביום היוולדם ונכנסו לטבול במי המעין הקפואים.

     ראיתי כי כן ועשיתי כמוהם. טבלתי ארבע פעמים במי המעין הקפואים, כנגד ארבע רוחות השמים שגזלו ממני את אהובי, על פסגת הר בדרום צרפת.

     אחרי כן התלבשתי והלכתי במשעול הצר שהיה אז לא מוסדר כמו היום, אל קבר האר"י. היו שם כמה נשים שהשתטחו בבכי על קברו,  וביקשו בקשות.

     הבטתי בהן תמה. מעודי לא הייתי מקודם לכן בקבר של צדיק, ולכן גם נראה לי כל המעמד תמוה. גם לא ידעתי מה בדיוק עלי לעשות שם. אבל ראיתי ליד קברו עמוד ברזל, בזנט, בראשו הייתה מולחמת תיבת ברזל, ובה ספרוני תהלים.

     מכיוון שיום עלייתי לקברו של האר"י היה יום שלישי, אמרתי לעצמי, אם כך, אקרא תהלים של יום ג', פעמיים, כנאמר, 'פעמיים כי טוב.'

     כך עשיתי, ואז השתטחתי על הקבר וביקשתי שלוש בקשות. שכולם מסביבי יהיו בריאים, שיהיה שלום בעולם, ושהשם ייתן לי כוח לכתוב.

     ואחרי כן חזרתי לדירה במעלות.

     בימים הבאים המשכתי לכתוב ולבכות, עד שהבנתי שלא אוכל להמשיך בזה. לכן נפרדתי ממרכז הילאי וחזרתי לביתי בנווה צדק. עמוס מכאוב.

     ביום שישי של אותו שבוע קמתי משנת צהריים עם חלום מוזר. חלמתי שאני מגיע לאדם ששמו רפי רוזן. הוא מושיב אותי על כיסא גבוה, משית ידו מעל ראשי ומברך אותי.

     קמתי מן החלום, התקלחתי ולקחתי מונית אל קפה 'הספריה', בבית הסופר, כדי לפגוש שם את חברתי עדנה. באותן שנים רוב הסופרים היו נפגשים שם מדי יום שישי.

     רק התיישבנו אל שולחן, ניגש אלינו גבר גבוה, מרשים.

     "האלו גד," אמרה עדנה, "אתם מכירים? זה האמן גד אולמן, זה המשורר הצעיר אילן שיינפלד."

    גד מלמל איזה משפט שאינני זוכר. אבל בסיומו היה משובץ השם 'רפי רוזן.'

     "מה אמרת?" קפצתי ממקומי. "רפי רוזן? יש איש כזה?"

     "כן, בוודאי," חייך אלי גד, "למה אתה שואל?"

     "כי חלמתי עליו רק לפני שעה," השבתי, וסיפרתי לו על החלום. גד הקשיב לי נדהם.

     "אתה לא יודע מי זה רפי רוזן?" שאל. נדתי בראשי. "רפי רוזן עוסק בביו-אנרגיה. הוא קורא הילות ומדבר עם רוחות המתים. והוא המורה שלי. הנה מספר הטלפון שלו. אתה חייב להתקשר אליו!" השביע אותי.

     באותן שנים לא היו טלפונים סלולאריים, ולכן מיהרתי הביתה, ומיד הרמתי טלפון לרפי רוזן.

     "שלום רפי, אנחנו לא מכירים, שמי אילן שיינפלד וקיבלתי את מספר הטלפון שלך מגד אולמן," פתחתי את השיחה.

     "כן," אמר לי רפי, "אני רואה שלא מזמן ביקשת כוח שיעזור לך בכתיבה. אני רואה דמות מאוד גבוהה מחזיקה את היד הכותבת שלך. הוא בא לעזור לך. אז תן לו לכתוב דרכך."

     והוא אמר את כול זה מבלי שסיפרתי לו דבר, כמובן.

     "השתגעת!?" זעקתי אל תוך השפופרת, "אני פוחד מדיבוק!" – וטרקתי את הטלפון.

     זו הייתה שיחת הטלפון היחידה שהייתה לי עם רפי רוזן, מאז ומעולם. רק מקץ שנים התוודעתי לספריו.

     כעבור כמה ימים התעוררתי משנת צהריים. מבלי לדעת מה אני עושה, אבל בתחושת דחיפות נוראה, ניגשתי מיד אל מכונת הכתיבה, השחלתי לתוכה דף נייר ושמתי ידיי על המקלדת. אבל מה שיצא מתחת ידיי הדהים אותי. זו הייתה כתיבה חסידית. עברית חסידית.

     בתוך שבועיים של כתיבה מטורפת, יומיומית, בקע ממני הספר 'שדלץ' בטיוטה הראשונה שלו. זה הספר, שבישר את כתיבתי היהודית, כפי שהיא מתגלית כיום ברומאנים שאני כותב.

     להזכירכם, אני בכלל הייתי אז בכתיבת סיפור חיי עם סער, במה שהיה לספר האוטוביוגרפי 'רק אתה.' אבל 'שדלץ' כל כך תכף בי, עד שלבסוף ראה אור לפני הרומאן שהייתי עסוק בכתיבתו.

     'שדלץ' ראה אור ראשון וזכה בפרס הספרות של הקרן הקיימת לישראל. זמן קצר אחרי פרסומו התקשר אלי פלוני מארגון יוצאי שדלץ.

     "שלום, אילן שיינפלד?" שאל.

     "כן. מי מדבר?"

     "אני מארגון יוצאי שדלץ. רציתי לשאול, מתי היית בעיירה?"

     "לא הייתי בה מעולם," השבתי לו.

    "זה לא יכול להיות," התעקש הזר. "ואת ספר קהילת שדלץ אתה מכיר?"

     "לא, לא ידעתי בכלל שישנו כזה."

     "אבל זה לא יכול להיות," שב ואמר.

     "שמע, אדוני, אני לא יודע מי אתה, אבל מעולם לא הייתי בשדלץ, וגם לא שמעתי שום דבר על אודותיה. אמי, שנולדה בשדלץ, לא סיפרה לנו דבר על עברה כילדה בשואה, כדי לא להכאיב לנפשותינו. הכול בספר הזה הוא פרי דמיוני," חתכתי אותו.

     "אבל זה לא יכול להיות, כתבת על הוריי!" קרא האיש.

     אינני זוכר כבר איך הסתיימה שיחת הטלפון הזאת.

     מאז הזמינו אותי אינספור פעמים לאזכרה השנתית ליוצאי קהילת שדלץ. לא הלכתי אליה. לא הרגשתי שאני צריך את זה. מפני שבזמן הזה כבר הבנתי, שסער, במותו, הצליח להשיג אצלי מה שלא הצליח להשיג במהלך השנתיים שחיינו בהן יחד – לפתוח אצלי את העין השלישית, להפוך אותי למתקשר. וגם לסופר.

*

     את סער הכרתי במקרה, כביכול. בשנת 85 ניהלתי רומאן עם עיתונאית צעירה שגרה בנווה צדק, בשם דורית. אחרי כמה חודשים התפזרנו, אבל נשארנו חברים. היא, ואני וחברתה קלרה. יום אחד ראו אותי בבניין גילמן באוניברסיטה נורא עצוב. הם שאלו למה. "כי אין לי חבר," אמרתי להן. "אני רוצה חבר."

     הן התנדבו לעזור. קלרה נזכרה בבחור שגר בנווה צדק, שחשבה שנתאים יחד.

     קבענו איתו פגישה והלכנו אליו.

     הפגישה הייתה נפל גמור. הבחור 'התקיף' אותי מיד ברשימת הספרים שקרא לאחרונה, ואם יש איזשהו דבר השנוא עלי זה הניסיון להרשים אותי ברשימות קריאה, ו/או לתחקר אותי על מה אני קורא. קריאה בעיניי היא חוויה פרטית לגמרי. אם אנשים היו יודעים שאני קורא את הבעל שם טוב על מכונת הריצה במכון הכושר, וספרי יהדות אחרים, היו ודאי מתחרפנים.

     אז זהו. זה מה שאני קורא.

     בכל אופן, יצאנו חיש קל מביתו של הבחור ההוא, ועלינו ברגל ברחוב לילינבלום. לפתע נשמע קול קורא לקלרה. הסבתי את עיניי לעברו האחר של הרחוב. ראיתי שם בחור כליל יופי, הולך אנגז'ה עם אישה קשישה.

     הם חצו את הרחוב. זה היה סער. הוא אמר שלום לקלרה, ולי ולדורית, ואז נחפז עם חברתו לדרכו.

     אני הייתי שתול באדמה.

     "זה החבר שלי," אמרתי לקלרה, "זה בן זוגי."

     "שטויות," צחקה קלרה, "הוא סטרייט. רק לא מזמן נפרד מאשתו."

     "קלרה, תקשיבי לי, זה בן זוגי," התעקשתי, "את חייבת לארגן לנו מפגש," הפצרתי בה.

     וקלרה הטובה, שמאז אבדו לי עקבותיה ואינני יודע איפה היא, ארגנה יחד עם דורית ארוחת כריסטמס בביתה. היא גרה אז בקומה השנייה של מה שהיה בית המרקחת הישן של נווה צדק, ברחוב שבזי.

     הגעתי לשם כולי חיל ורעדה. ייחלתי למפגש הזה, עם סער, בכול מאודי.

     המניאק איחר. מה שנקרא 'דפק כניסה,' אחרי שכולנו כבר היינו ישובים מסביב לשולחן. ואם לא די בכך, הוא בא לשם יחד עם חברה משלו, אף על פי שידע היטב, שהוא מוזמן לשם כדי להכיר בחור המעוניין בו.

     בין המנות בא והתיישב לידי והתחלנו משוחחים. הוא סיפר לי שהוא יליד חיפה, צייר שלמד ציור פיגורטיבי בבית ספר באנגליה, שהיה נשוי וכעת הוא פרוד, ושהוא צמחוני. סיפרתי לו שגם אני צמחוני.

     "לכולנו מותרת לפעמים תאוות בשרים," צחקק סער.

     הבטתי בו בהלם מוחלט. הייתי צריך שישוב על דבריו.

     "לכולנו מותרת לפעמים תאוות בשרים," שב ואמר, ובעיניו גץ ממזרי.

     קבענו להיפגש בדירת הגג שגרתי בה, בבדידות איומה, ברחוב העבודה בתל אביב.

     כל השבוע עבר עלי ברעד. לא ידעתי את נפשי מרוב ציפייה. יום לפני הפגישה, כשעליתי, מותש, את עשרות המדרגות עד לדלת ביתי, מצאתי המחאה תחובה מתחת לעינית. ההמחאה הייתה של סער. במקום בו מצוין הסכום נכתבה שעת פגישתנו. במקום הסכום במילים נכתבה ההבטחה שהוא זוכר, ויגיע.

     הוא הגיע. לחם הגזר שאפיתי לראשונה בחיי, במיוחד למענו, מהספר של פיליס גלזר, יצא מזעזע. אפיתי אותו בטוסטר אובן. פחות מדי זמן. האוכל היה מזעזע. סער גם העיר לי על כלי הגשה. "אוכל צריך להגיש בכלים יפים," הוא אמר לי, "כדי ליהנות גם מן היופי."

     ואז הוא אמר לי, "דרך אגב, הבאתי אתי מברשת שיניים."

    גם על זה היה צריך לחזור פעמיים כדי שאבין מה הוא אומר.

   את הלילה הראשון שלנו לא אשכח לעולם. לא רק בגלל האהבה, אלא גם בגלל עוד דבר. סער סיפר לי שהוא חולה במחלה נדירה מאוד, ששמה הרפואי הוא 'היפוקלמיק פריודיקל פרלסיס,' התקפי שיתוק תקופתיים, הנגמרים כתוצאה מירידת רמת האשלגן בדם.

     בתקופה שבה גילו אצלו את המחלה היו רק 12 מקרים ידועים כאלה בעולם כולו.

     התרופה להתקף הייתה פשוטה מאוד: כדור קלי. אך מכיוון שהמחלה לא הייתה מוכרת, היה עליו לענוד על ידו בכול עת את צמיד המחלות הטרמינליות. צמיד, שעליו חקוק שם מחלתו ושם התרופה לה, כך שאם יקבל התקף שיתוק במקום שאין מכירים אותו בו, יידעו איך לטפל בו.

     אבל מרוב התאהבות הדחקתי את כל הפרטים האלה הצידה. גם אי אפשר היה בשום פנים ואופן לקשר מחלה כזו לבחור יפה התואר, החכם וחד הלשון הזה.

סער2.jpg

כמה ימים אחרי פגישתנו יצאתי לשירות מילואים בבקעת הירדן. סער בא לבקר אותי בשבת בבסיס. תינינו אהבים בשדה עיריות, רק כדי לגלות אחרי כן שתצפיתני הגדוד צפו בנו במשקפותיהם. הסצנה הזאת מתוארת היטב בספרי, 'רק אתה.'

חיינו יחד שנתיים. תוך כדי שירות מילואים חיפש סער ומצא דירה בת ארבעה חדרים, ברחוב אמזלג בנווה צדק, להשכרה.

הדירה שכנה על ואדי שלוש. היה בה חדר שינה לשנינו, חדר עבודה לסער, סלון וחדר עבודה בשבילי. מחלון חדר העבודה שלי יכולתי לראות את שיחי ההרדוף הפורחים על גדות ואדי שלוש. סער התקין על חלוני וילון שעשה, כמו שיצר הרבה דברים אחרים בבית. מגליל כבלים ענקי של חברת חשמל, שמצאנו ברחוב במרכז תל אביב וגלגלנו עד לנווה צדק יצר שולחן אוכל. הוא התקין מדפים, גרר שידה ישנה עשויה עץ מבתי הטמפלרים, צבע אותה והפך אותה לשידה בכניסה לבית שלנו, בסלון. במו ידיו עיצב לנו מעון לתפארת.

חשבתי שנחיה יחד לנצח. אהבתי אותו עד כלות.

סער3

     אבל סער היה אדם חופשי. הוא היה רוחני עד עומק נשמתו, עוד לפני שבכלל החלו לדבר כאן על 'העידן החדש'. הוא קרא את סדרת ספריה של ג'יין רוברטס, על התיקשור שלה עם ישות בשם סט, וניסה לשכנע אותי באמיתות דבריה. אני ביטלתי את סדרת הספרים הללו בבוז. הייתי אז 'חניך' 'מדע הספרות'. "כל הסיפור הזה על תיקשור עם ישות הוא רק קולב ספרותי נוח לתלות בו את אמונותיה," הדפתי אותו מעלי, "תן לישון."

     והוא בשלו. מתעקש. קורא לי פסקאות שלמות מספריה של ג'יין רוברטס, מראה לי את חכמת הדברים, ולא מבין איך אינני קולט שמדובר פה בידע משנה חיים, משנה תודעה.

     זה גם מה שקסם לו אצל שלי. שלי העבירה באותן שנים ידע רוחני, שהיה מצוי בידי מעטים. היא קראה לסדנאות שלה 'סדנאות שגשוג,' ולימדה שם את כוחם של האישורים, afirmations, חשיבה חיובית ועוד. אני משתמש בטכניקה הזאת עד היום.

     אחרי שסער מת, שלי ואני נפלנו איש לזרועות רעותו. התשוקה התחברה לנו עם האבדן. בלבלה אותנו לגמרי. אבל מקץ איזה זמן שב כול אחד מאיתנו לחייו ולאבדנו.

     חלפו שלושים שנים מאז. אבל הן היו כלא היו. כל השנים האלה אני מחכה לו, שיחזור. לא פעם סבתי את ראשי לאחור ברחוב, בטוח שראיתי אותו. לא פעם התעוררתי מחלום שהוא חזר לתל אביב, ומסתובב בה.

     אם אפגוש בו, אתנפל עליו בצעקות, איך העז להתחזות למת, אמרתי לעצמי. הרי ברור שקברו מישהו אחר תחתיו, ולא אותו. אז מה אם אמנון, אביו, הביט באצבעותיו לפני הקבורה ואמר שזה הוא. זו הייתה יכולה להיות גם טעות, או התחזות. סער חי, הוא ודאי חי. זה לא יכול להיות אחרת.

     בפעמים אחרות אני מדבר אתו. חתיכת אידיוט, אני אומר לו, תראה מה זה. אם רק היית חי, היית רואה אותי היום בבגרותי, אב לילדים, סופר מוכר, חי בגליל, מתקשר וכותב מתוך תקשור. הייתה לך נחת. במקום זה הלכת ומתת על ההר הארור הזה בדרום צרפת.

     כל השנים האלה גם סער מתקשר איתי. עושה לי קונצים. פעם אחת שלח אותי, ממש שלח אותי בכוח, מבלי שאבין מדוע, לקניון עזריאלי. וכשהגעתי לשם פגשתי שם את איריס עם בנה ובתה, בפגישת אקראי כביכול. פעמים אחרות עשה דברים דומים.

     כך, למשל, הביא לזה שאגיע לגליל ואגלה שאחותו, איריס, חיה בכפר ורדים, שתקבל אותי בזרועות פתוחות, במהלך חיפושיי אחר בית לי ולילדיי באזור, שאפגוש בביתה את כול ציורי השמן האהובים של סער, שהיו תלויים במעון אהבתנו ואותם אסף עם פרידתנו ממני, ומאז לא ראיתי אותם למשך שלושים שנים.

     אתם מתארים לעצמכם מה זה, בשבילי, להתקבל בזרועות פתוחות אצל האחות של בן זהוג הראשון שלי? שאזמין אותה לחנוכת הבית שלנו בתובל? שתבוא הנה, שתכיר ותאהב כול כך את ילדיי?

     אפילו החודש שיחק איתי משחק. חלמתי חלום שאיריס איכשהו הופיעה בו. אני כבר לא זוכר באיזה הקשר. אבל החלום הזה הזכיר לי שמועד אזכרתו קרב, כפי שמדי שנה הוא טורח להזכיר לי את מועד יום פטירתו. אני הדחקתי לגמרי את היום הזה. רק פעם אחת עליתי אל קברו, מאז הלוויה, ליותר מזה לא הייתי מסוגל.

      הבוקר הצטערתי שאני לא עולה לקברו. נסעתי ללמד במכללת כנרת, והדחקתי את העובדה, שהיום, ממש היום הזה, מלאו שלושים שנה לפטירתו.

     הערב גם הזמנתי אלי את אחיי לארוחת ליל שישי, בזמן שאבי מבלה עם שראל נכדתו בטיול בת מצווה באמסטרדם. כן. אמסטרדם.

     רק הערב, כשראיתי את הפוסט של איריס, אחותו של סער, שבה אלי העובדה הזאת. שהיום מלאו שלושים שנים למותו. ושלושים, ביהדות, זה מספר מאגי. מהותי.

     כך, אפוא, ישבתי לכתוב את סיפורנו.

     השבוע פנתה אלי חברתי רונית. היא ראתה שהתראיינתי, יחד עם אדיבה גפן, למגזין 'נשים' למגזר הדתי-לאומי, ובביוגרפיה שלי ציינתי שאני אלמן וגרוש. היא כול כך תמהה על כך, ששלחה לי צילום של הביוגרפיה עם סימן שאלה אחריו, בווטסאפ.

     אז הנה, רונית, זו תשובתי המלאה לתהייתך. הנה עוד קטע מחיי, שלא ידעת עליו דבר.

     עכשיו את יודעת. ואת גם יודעת כמה תמורות עברתי מאז, כמה כוחות נפש יש בי, ועד כמה אני מאושר כעת.

     חוץ מזה שאין לי בן זוג. והלוואי וזה יהיה בנך:)

     שתהיה לכם/ן שבת שלום.

     כל הסיפור הזה מופיע במלואו בספרי 'רק אתה.' אתם יכולים לרכשו מידיי. אני מניח שהסיפור הזה, לעיל, מסביר דברים עמוקים מאד בחיי וביצירתי. אבל כתבתיו קודם כול לעילוי נשמתו של סער, אהובי, בן זוגי הראשון בגלגול הזה, וכנראה גם בגלגול הבא.

נ.ב.

את הסוכן שלי, אילן צלר, אני אוהב למפרע. כבר המון שנים. הכרתי אותו אי אז בתחילת שנות השמונים, ב'צוותא' תל אביב. לכן, כאשר הסכים להיות לסוכני הספרותי שמחתי מאוד. מאז עברנו יחד הרבה. החיבור בינינו הוכיח את עצמו בכול פעם מחדש, עד כדי כך שביקשתי ממנו, וגם מיניתי אותו בפועל בצוואתי, לטפל בכתביי אחרי מותי.

לא מזמן היה אצלי עם מיטל אשתו, בחנוכת הבית שלנו בתובל. איכשהוא התגלגלה בינינו שיחה, שבה עלה השם רפי רוזן.

"רפי רוזן!?" קפצתי ממקומי, "מה לך ולו!?"

"מה זאת אומרת," חייך אלי אילן, "הוא היה הדוד שלי."

ואז עיכבתי אותו ואת מיטל כדי לשמוע את הסיפור ששמעתם זה עתה.

כנראה שגם רפי רוזן עוד ילווה אותי זמן רב.

 

מודעות פרסומת

תויג כ: , , , ,

יש לו קטגוריות ב:הומוסקסואליות, הקהילה הלהט"בית, חלומות, כללי, ספרות מקור, צמחונות, תהליך היצירה, תיקשור

7 תגובות »

  1. מרתק. אני בת דודה של נוני עפרוני, אבא של איריס וסער.

  2. מדהים, לפרקים דמעתי וחייכתי. בעיקר התרשמתי מהעומק. תודה.

  3. מדהים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: