ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

סדר יום

     פעם, לפני הרבה מאוד זמן, חמישה חודשים, הייתי נדרך בכל פעם שהגיעה השעה שתיים, בה הייתי אוסף את הילדים מן הגן העירוני. מה אעשה איתם היום אחר הצהריים, הייתי תוהה ביני לבין עצמי, ואז בורר בין האפשרויות העומדות לרשותנו – לשחק ברחבה של מרכז סוזן דלל, לרדת אל גן המשחקים, או בקיץ אל חוף הים, לנסוע למשחקיה בקניון וייצמן או ללכת איתם לגלידה או לבורגרים, וגם איזה חבר מתוך השלושה הזמינים מבין עשרים ושבעה ילדי הגן יהיה פנוי לשחק איתם.

     נזכרתי בזה הערב, ביושבי מחויך על העפר בחצר, מנכש עשבים. כשנכנסתי אל הגן לקראת ארבע, לקחת את הילדים הביתה, חיבקתי ונישקתי אותם, ואז שאלתי בקול רם, "איזה חבר בא אלינו היום הביתה?"

     "ג'ו ג'ו!" ענו שניהם במקהלה. ג'ואי המתולתל, שהיה הילד שקיבל אותם בצורה הכי חברית ביומם הראשון בגן, אבל הם התרחקו ממנו מתוך מבוכה ובלבול, ולקחו חודשים ארוכים עד ששבו והתקרבו אלה לאלה והיו לחברים.

     "ג'ואי, אתה רוצה לבוא אלינו?" פניתי אליו.

     "כן!" הוא צהל.

     סיכמתי עם הבייביסיטר שלו שיבוא אלינו, ולקחתי את שלושת הבנים במכונית הביתה. רק נכנסנו פנימה החלה הזלילה הגדולה. אקטימל, דני, יוגורט אפרסק ויוגורט תות, דוריטוס, ואז קפיצות בטרמפולינה בחצר.

    אני התיישבתי למרגלות הטרמפולינה כדי להשגיח עליהם, שלא יקפצו איש על רעהו, ותוך כדי כך עישבתי את אדמת החצר. כשנמאס להם ירדו ממנה, ובאו קצת לעזור לי, דניאל עם הקלשון, ג'ואי עם המגרפה ומיכאל מנכש עשבים בידיו הקטנות.

     בשלב מסוים מיכאל התיישב בחיקי, בין ברכיי המשוכלות. אני מנכש עשבים והוא מדבר. זה היה רגע ממושך וקסום. מיכאל שאל אותי איפה השער שהבטחתי להביא לחצר מתל אביב. אמרתי לו שבסוף החלטתי אתמול לנסוע ברכבת ולא במכונית. כששאל למה, הסברתי לו שהייתה לי הרגשה לא טובה, שנסיעה במכונית תהיה לי מסוכנת. שהרגשה כזו נקראת אינטואיציה, ושאני משתדל להקשיב להרגשות כאלה ולא לעשות דברים, שאני מרגיש שיהיו לי לא נכונים.

     אגב כך עולה בי שיחה מאתמול עם דניאל. חיבקתי אותו ואמרתי לו תודה שבחר להיות בן שלי. "אבל אני לא בחרתי," השיב לי, "אתה בחרת להיות אבא שלנו."

     "נכון, אני בחרתי בכם, אבל גם אתם בחרתם בי," השבתי לו. "לפני שנולדתם ממש ראיתי את הנשמות שלכם יורדות מן השמים."

*

     בעודו יושב בחיקי נזכר מיכאל, שהבטחתי להם הבוקר כי נלך להאכיל בעשרות הפיתות העבשות, שנותרו מן האירוע שהיה אצלנו השבת, את העיזים של שחר. הצעתי זאת גם לדניאל ולג'ואי, וגם לנופר בת השכנים, והסכמנו כולנו שניסע לשם במכונית, לא בלי מחאה קולנית של מיכאל, שרצה לרכוב לשם על אופניו.

     הודעתי לאימא של ג'ואי שאנחנו הולכים לעזים, ונופר קיבלה את רשות אמה. עלינו על המכונית ונסענו אל החצר של שחר. הוא לא היה בבית, אבל כבר מזמן אמר לי, שישמח אם הילדים יבואו לבקר בדיר, גם כשאינו נמצא בו, בתנאי אחד – שישמרו על שערו סגור, לבל יימלטו ממנו התיישים, העיזים והגדיים.

     הוצאתי מן המכונית שקיות ניילון עם כשלושים פיתות וגם כיכר לחם אחת קשה. נכנסנו פנימה. העיזים, שהריחו מיד את מה שהבאנו, הסתערו עלינו מרוב תשוקה לגלוטן. הילדים קיבלו מידיי פיתות שלמות, מדי פעם האכילו את העיזים בפיתה שלמה כל אחת, ומדי פעם בצעו ממנה קרעים שהשליכו אל העיזים המתהוללות מסביבן.

     שחר הגיע, התיישב לידי לעשן סיגריה ולהתבונן בילדים במשחקם.

     כשסיימנו באה אימא של ג'ואי לאספו הביתה, ואנחנו חזרנו לביתנו. מיכאל ודניאל רצו אל ביתן של נופר ולינור, ואני התיישבתי על העפר בחזית הבית, המשקיפה על ביתן, מעשב עוד חלקת עשב, וחושב לעצמי, שאם העשב הזה, שיבולת שועל ושעורת בר, בעיקר, חושב שהוא עיקש, מפני ששלח שורשים מתחת לחיפוי של שבבי העצים המכסה על אדמת החצר, הוא טועה. הוא לא יודע שאני עיקש ועקבי ממנו.

     עקרתי ועקרתי, עד ששבו הילדים מבית השכנות, ומיכאל ביקש שנצא לטיול. אבל כשיצאנו מן הבית דניאל העדיף שיעור בגלישה על סקייטבורד, במורד הכביש המוביל מביתנו עד אל כיכר הרוח, שם בילו ילדי הישוב במשחק בכדור, ועמם מליה, הילדה ששניהם אוהבים בגן. דניאל ביקש להרשימה בסגנון הגלישה שלו, ואכן גלש בצורה מושלמת, מזיז את אגנו לכאן ולכאן וכך מתקדם, קורא למליה שתתבונן בו, ומיכאל, שחשש בתחילה לעמוד על הסקייטבורד שלו, התגבר על כך, למד מתנועות אחיו ובן-רגע גילה גם הוא מיומנות מופלאה בגלישה.

     את אחר הצהריים הזה סיימנו שעה שהם כבר גמורים מעייפות, כמעט ונרדמים ליד השולחן. הם ביקשו כול מיני מאכלים, אך בקושי אכלו מהם, ואחרי אמבטיה מהירה נשכבו מתחת לפוך, כן, כאן עדיין קר, לא בחוץ אלא בבית, שהבידוד בו פשוט מעולה, ושומר את החום בחורף ואת צינת הקירות באביב – ונרדמו חיש מהר.

     שכבתי ביניהם במצב חצי מדיטטיבי, מהרהר בשינוי המופלג שהתחולל בחיינו מאז עזבנו את תל אביב ועברנו לכאן. איך שם הייתי נלחץ מדי יום, באשר לאפשרויות הבילוי עם מיכאל ודניאל, ואילו כאן הכול זורם על מי מנוחות, באופן הטבעי ביותר, ואיך הדבר משרה שלווה גדולה לא רק על בניי, אלא גם עלי.

     ברחוב שלנו עומד בית חדש בן קומותיים, נרחב ונפלא, המשקיף אל נופה של בקעת סכנין. לצערי הוא מוצע כעת למכירה. הייתי מעדיף שהמשפחה הדרה בו תמשיך לגור בשכנות קרובה אלינו. אבל הם עוברים לתוך הקיבוץ, והבית מוצע למכירה.

     אם יש ביניכם, חבריי, אבות יחידים כמוני לילדים, המבקשים לשנות את איכות החיים של ילדיהם מקצה לקצה, צרו אתי קשר באופן פרטי ואולי אעזור לשכניי למכור את ביתם, ולכם – בשינוי גמור ומופלא של חייכם יחדו.

     שיהיה לכם ערב נפלא. כמו כאן. עם הרוח החמימה אך מצמררת קלות של אביב, ניחוחות הפריחה ואוושות העלים ברוח.

     ושיהיו לכולנו ימים טובים. אמן.

יש לו קטגוריות ב:בעלי חיים, גידול חיית מחמד, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, חדהורי, כללי

תגובה אחת »

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: