ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

הרהורי הורות לשעת לילה

%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c

מכיוון שמיכאל ואני מופיעים בצילום הזה, שגיליתי בטלפון הנייד שלי, ודאי לי שמי שצילם אותו הוא דניאל.

     שעה וחצי בכביש שש. זה מה שארכה לנו הדרך בחזרה מרמת השרון הביתה, לתובל, הלילה. בכביש כמעט ריק.

     היה לי חשוב לשוב הנה הלילה, מיום הכיף שלנו בתל אביב, מפני שמחר יתקיים בקיבוץ טקס הנטיעות לכבוד ט"ו בשבט בשטח הירוק המצוי ממש מאחורי הבית שלנו. ומכיוון שרבים ורבות מחברי הישוב יהיו כאן, עם מעדרים וטוריות ושתילי עצים ופרחים ושיר בלב, רציתי שנהיה כאן גם אנו.

     בתובל אין גדרות. זו החלטה המצוינת אפילו בתב"ע של הישוב. החברים החליטו, שאף חצר בישוב לא תגודר, כדי לאפשר את החברותא, את הזרימה הטבעית של הילדים והחברים מבית לבית, וכדי לחזק בזה את הקהילתיות. לכן, בעצם, מחר שותלים לנו פרחים ועצים בחצר האחורית שלנו. ברור שנרצה להיות שותפים בזה.

     יצאנו הבוקר בשמונה מתובל. נסענו דרך כרמיאל, כדי לקנות רצועת שרשרת חדשה לפינו, שקרעה את רצועת הגורים שלה אתמול, ובזה הודיעה לנו שהיא כבר אינה גורה. לא פלא. בגיל שלושה חודשים היא כבר שוקלת כמו עגל ונראית כמוהו. שתהיה לי בריאה. היא תערובת של כלבת פירנאים ומרי-מן, מה שמבטיח שעוד תצמח ותגדל. ומכיוון שעברה לא מזמן עיקור, ודאי גם זה מאיץ את צמיחתה לרוחב ולגובה.

     פינו קבעה לעצמה מקום רביצה מיוחד במכונית. על הדש-בורד האחורי, מאחורי המשענות של כיסאות הבטיחות של הילדים. היא משתרעת לה שם בנוחיות, במרחק יד מנגיעתם, שזה יפה, אבל גם חוסמת לי את הראות במראה האחורית. מזל שישנן גם מראות הצד.

     הגענו לתל אביב קצת אחרי אחת עשרה בבוקר. הילדים נכנסו לאילנה. אני הכנסתי את פינו לבית הישן שלנו, כדי שלא תברח לכביש. זו הייתה הפעם הראשונה שפתחתי את דלת הבית הזה, שעזבנו, מאז יום עזיבתנו אותו, ה-17 בנובמבר. נחרדתי. הבית התלכלך מאוד מאבק ולכלוך שעף ברוח ונכנס אליו, משני החלונות שהותרתי בו פתוחים, כדי שיתאוורר. רצפתו גם מלאה בג'וקים מתים, בזכות הריסוס האחרון שעשיתי שם לפני שעזבנו. ובעיקר, הוא נראה ישן, זקוק לשיפוץ וקטן כול כך. פתאום לא הבנתי בכלל איך גרנו בו כול כך הרבה זמן.

     כשסיפרתי זאת לאבא שלי הוא הנהן. "כול הזמן אמרתי לך שהבית נראה ישן ומוזנח," הזכיר לי, "עשית צעד גדול במעבר לתובל."

     החיזוקים שלו חשובים לי. גם בגיל חמישים ושבע. ואמרתי לו גם את זה, בדרכי.

     השארתי את הילדים אצל אילנה וקפצתי לאימון במכון הכושר הישן שלי, בתחתית מגדל שלום. היה כיף לחזור לשם, להתאמן על גבי המכשירים המוכרים, לפגוש מתאמנים ותיקים. זה היה כמו לחזור הביתה. לכן גם הרשיתי לעצמי סט של תרגילי מתיחות, על המזרן בפינה שאני מכיר. כשיצאתי משם קפצתי ל'בורגרים,' כדי לקנות לילדים ולי ולאילנה ארוחת צהריים מפנקת, שתזכיר להם את טעם העיר. הייתי בטוח שירצו לבוא לשם יחד. אבל הם העדיפו להישאר בביתה של אילנה, שלא ראו כול כך הרבה זמן, והיה לי חשוב שישהו וייהנו בו, ויידעו ששום דבר לא אבד להם, עם המעבר לתובל. שרק הרוויחו מזה.

     בצהריים נסענו לסבא, לרמת השרון. אני כבר הייתי כול כך עייף שעלינו מיד למעלה לישון. אבל הילדים לא הצליחו להירדם. הם זעו וזזו במיטה, ואני ניסיתי להרגיעם. בדרך כלל זה מצליח. הם נרדמים יחד איתי. אבל הפעם היו ערניים מדי, עד שלבסוף שחררתי אותם מן החדר, שירדו למטה, ונותרתי לבד יבמיטה, מנסה להירדם ונעזר בערך בעשר פעמים של מדיטציה, כדי להתקרב למשהו הדומה לשנת צהריים.

     בסופו של דבר קמתי, התקלחתי וירדתי למטה, תוהה איך אנהג בלילה את כול הדרך חזרה עד כאן. הילדים השתובבו כל אחר הצהריים והערב בבית של סבא ובחצר. אני המשכתי לקרוא את שלושת כרכי השירה שלי, עושה עליהם הגהה אחרונה. לא ייאמן אילו תיקונים מוצאים, בספרים שכבר ממש יורדים לדפוס. פתאום החלפת סדר בין בתים משנה לגמרי את מהות השיר, את איכות זרימתו,  פתאום ריווח של בית ממשנהו או שינוי נקודה לפסיק עושים את כול ההבדל.

     כשיגיעו הספרים לידיכם ותקראו בהם, ודאי תתרשמו ממשלב הלשונות בשירים. השפה העברית הגבוהה בצד השפה הכאילו-מדוברת שנכתבו בה. אבל זכרו, כול מה שנדמה לכם כשירת-אקראי, או כשירה המשלבת בה דיבור יומיומי, הוא שירה מתוכננת ומוקפדת ומוגהת עד כלות. כי כדי לבטא את הספציפי, את רגעי היומיום במקום ובזמן ובגיל נתונים, צריך לעבוד הרבה על הצללת המוזיקה של השיר, על הניגון הריתמי שבו.

     בערב, רגע לפני שיצאנו מסבא הביתה, נתמלטה מפי זעקה על מיכאל. המסכן בסך הכול ביקש , פעמיים, שאגיד לו מה כתוב על מסך הטלפון שלי. בפעם הראשונה הוא גילה שיר שכתבתי בטלפון ושכחתיו. אמרתי לו זאת, ואז איים למחקו. ביקשתי ממנו לבל יעשה כן. אחרי כן ביקש שאקרא לו עוד משהו מן המסך. אבל אז, מכיוון שכבר הייתי מרוט מעצבים מיום מלא צרחות וצהלות וניסיון שווא להירדם ושעטות מסביב לשולחן הסעודה והחצר והבית, השתחרר לי ניט. צרחתי עליו, והוא התקפד בכיסאו ואמר בשקט, "רק רציתי שתגיד לי מה כתוב כאן." ואז התקפל בכיסאו, נעלב.

     אחרי כן, במכונית, התנצלתי בפניו. אמרתי לו שלא התכוונתי לצעוק עליו ככה. אבל שלפעמים ההשתוללות שלהם עוברת כול גבול, וגם לי יש גבולות. שכול היום והערב ספגתי וספגתי (כולל מכה עזה על ראשי, שהחטיף לי מיכאל סתם כך, תוך כדי השתוללות), עד שבסוף כבר לא יכולתי יותר. ואז התנצלתי שוב.

     המשכנו לנסוע. חצי הדרך היה לבי מר עלי, מפני שצעקתי עליו ככה. אני כול כך משתדל להתאפק. אבל ישנם רגעים, שאני באמת כבר לא יכול יותר, וזה מתפרץ ממני החוצה.

     בסופו של יום, חיבקתי כול אחד מהם בידיי, העליתי אותם במדרגות לחדרם, הפשטתי אותם, הלבשתי אותם בפיג'מות והכנסתי אותם לישון.

     ומחר נקום ליום חדש, לט"ו בשבט. ואני מקווה שיהיה לנו יום טוב.

    היה עוד דבר שהמר את לבי הערב. מישהי יקרה ללבי ביקשה ממני לקרוא סיפור קצר שלה לפני שהיא מגישה אותו לאנשהו. היא התכוונה לקריאה בלבד. אבל אני הבנתי זאת אחרת. ברגע שקראתי בו היה לי ברור שעלי לערוך לה אותו. עשיתי זאת במלוא לב, כדרכי, ואז החלטתי לבקש ממנה תשלום סמלי על עבודתי. היא שילמה לי, אבל התרעמה על כך שהפתעתי אותה בבקשת התשלום. היא התרעמה עלי בצדק. כול כך התביישתי. למקרא דבריה חשבתי על דליה רביקוביץ', ששלחתי אליה את שיריי כשהייתי נער, והיא קראה והגיבה עליהם בלי תשלום. נזכרתי בדוד אבידן, שהיה הראשון שיצא בהכרזה, שאם מישהו רוצה שיקרא את שיריו, שישלם לו. ונזכרתי גם כמה זה הכעיס אותי כשהייתי אני עצמי משורר צעיר.

     בד-בבד עם זאת ודאי לי שקריאת טקסטים וכתיבת חוות דעת עליהם, או עריכתם, אם יש בה צורך, היא עבודתי, היא פרנסתי. אינני יכול להרשות לעצמי לעשותה חינם, אפילו לאנשים שאני אוהב ומעריך ומוקיר להם תודה, כמו זו שפנתה אלי, פשוט משום שאני עובד כמו חמור כדי לגדל לבד שני ילדים. אבל למדתי מזה דבר אחד – להבא עלי לסכם עם מי שפונה אלי את מחיר העבודה מראש. ולא להסכים עוד לקרוא דברים בתור טובה, פשוט משום שזו עבודה בשבילי, והיא גם גוזלת ממני את שעות הכתיבה המעטות שיש לי. והן מתמעטות והולכות, למגינת לבי.

     אבל נבוכותי מאוד מכול זה. ואולי גם שמץ מזה יצא לי, בשוגג, על מיכאל.

     אני לא מלאך. אני רחוק מזה. אני הורה יחיד מסור, אבל לעתים גם מותש. לילדים שלי כנראה יהיה אתי חשבון לא קטן, על זה שיש להם אבא צעקן, כך הם קוראים לזה. או בלתי צפוי.

     וזה לא מנחם אותי שלכול ילד יש חשבון עם הוריו. בחיי שלא.

     אבל זה מה יש. גם לי יש המגרעות שלי.

    הדבר היחיד שאני בטוח בו הוא, שאני באמת ובתמים עושה למענם את המיטב. ממש ממציא את עצמי מחדש בעבורם. אני מניח שזה לא מרפד שום צעקה מבחינתם, אבל אני מקווה שזה נותן להם ביטחון בידיעה ברורה אחת. שאני אוהב אותם באמת.

     שיהיה לכם/ן ליל מנוחה.

נ.ב.

את מבחני המיון לקיבוץ עברתי בהצלחה. עכשיו נותר לי להתייצב בפני ועדת הקליטה האזורית, והקלפי בישוב. אני מקווה שזה יקרה עוד השבוע, אבל מסיבות שונות זה עלול להתעכב. נראה מה יהיה.

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, חדהורי, כללי

3 תגובות »

  1. כיף קרוא אותך. אני שותפה רגשית לכל המתרחש.

  2. אילן יקר, קשה לגלות שאנחנו אך אנושיים…ושכל כוונותינו הטובות לא משנות עובדה זו. אבל לילדים שלנו חשוב להיווכח בזה, חשוב להם לחוש את המאמץ שאנחנו עושים כדי להתרחב ולהשתנות וחשוב גם לחוש במגבלותינו. כשאנחנו סולחים לעצמנו אנחנו מאפשרים להם להתאמן על סליחה עצמית, לה יזדקקו בבוא היום…
    וחוץ מזה- נראה לי שהצורך שלך לבקש תשלום על עבודת העריכה כלל לא היה קשור לעבודה עצמה (בלי קשר לנושא התגמול המסוכם מראש, עימו אני מאוד מסכימה). כסף הוא אנרגיה. ויתכן שאנרגטית אתה תשוש, או שחשת מרוקן באותה נקודה וביקשת למלא את הבור בצורה כלשהי. אולי תוכל לעשות למענך איזה מעשה של התמלאות- ליצור או להזמין סיטואציה בה אתה מקבל ונח. בהצלחה וחיבוק גדול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: