ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

מבחנים בדרך לאושר

    הפעם האחרונה שעמדתי בה למבחני מיון פסיכוטכניים הייתה בשנת 1980. במבדקים לקצונה. הפעם שלפני כן הייתה בסוף כיתה ח'. הבוקר הייתה הפעם השלישית.

     למי שאינו יודע, תהליך הקבלה לישוב קהילתי כרוך בשלבים שונים. השלב הראשון הוא ראיון בוועדת קליטה של הישוב. השלב השני – במידה ועברת את קודמו – מבחן מיון פסיכולוגי במכון אבחון. השלב השלישי – ועדת מיון וקליטה אזורית. השלב הרביעי – הצבעה של כול חברי הישוב בקלפי.

     זו הסיבה לכך, שחוזה רכישה של מגרש או בית בישוב קהילתי הוא חוזה מותנה בקבלה לישוב. בלי חוזה כזה אתה לא יכול בכלל להתחיל בתהליך הקליטה, מפני שרק קיומו של חוזה כזה מעיד על רצינות כוונותיך להשתקע במקום. אבל ההשתקעות במקום כרוכה במעבר של ארבעת שלבי הקליטה.

     רוב המבקשים להיקלט בישוב קהילתי כמו תובל גרים בו שנה לפחות, לפני שיתחילו בתהליך הקליטה. היכרות מוקדמת עם כמות נכבדת מחברי/ות הישוב אמורה להבטיח לפחות את מעבר ועדת הקליטה היישובית וההצבעה בקלפי. זה כמובן מותנה בכך, שהמבחנים הפסיכולוגיים לא יגלו בך איזו גנות סמויה.

     ידעתי את זה כשהחלטתי לעבור עם מיכאל ודניאל לתובל. אבל מכיוון שמקץ שבוע אחד בלבד למגורינו כאן כבר הבנתי שהגעתי הביתה, כלומר למקום שאני רוצה לחיות בו את חיי, החלטתי גם לקיים מוקדם ככל האפשר את תהליך הקליטה. בעיניי אין טעם למשוך את זה. אנו גרים כאן כעת מכוחו של חוזה שכירות. אם נתקבל לישוב, הוא יהפוך לביתנו. אם חס וחלילה לא נתקבל, מוטב שאדע זאת בתוך תקופת השכירות ולא בסיומה, כדי שיהיה בידיי די והותר זמן לחשוב על חלופה נאותה אחרת.

     במוצאי שבת עברתי את ועדת הקליטה בביתי. החבר שבא לשוחח אתי היה חם ולבבי, והשיחה בינינו הייתה גלוית לב, חברית וקולחת. כבר למחרת בבוקר הודיע לי דרור, מזכיר הישוב, שעושה מעל ומעבר למעננו, שאני יכול לגשת למבחני מיון במכון שפי-קינן.

     מיד אחרי ששוחחנו התקשרתי למכון שפי-קינן. בתחילה קבעתי איתם ל-13.2. אבל כשהודעתי זאת לדרור סיפר לי, שוועדת הקליטה של המועצה האזורית משגב מתכנסת בערך אחת לחודש, וכי תאריך המפגש הקרוב שלה הוא 12.2.17, בעוד שבוע ימים. מיד חזרתי למכון שפי קינן ושאלתי מתי יש מועד קרוב יותר למבחנים. הם אמרו לי שיש מקום פנוי להיום בבוקר.

     הייתי מסופק אם אהיה כשיר למבחנים כאלה הבוקר. אתמול עבדתי יום שלם וארוך בתל אביב. חזרתי לקיבוץ רק באחת עשרה וחצי בלילה, גמור מעייפות. אבל ידעתי שאני מוכרח לעמוד בזה. לכן, הבוקר קמתי שוב מוקדם מאוד בבוקר, הכנסתי את הילדים לגן כבר בשבע, ומיהרתי לנסוע לחיפה, בחברת אבא שלי, שירד מתובל לרמת השרון.

     לשמחתי, המבחנים היו מלבבים. באמת. הם לא לוו בתחושת הלחץ שזכרתי מן הפעמים הקודמות שעמדתי בהן למבחנים פסיכולוגיים. הצעירה שליוותה אותנו הייתה תכליתית ונעימה, ואני ממש נהניתי מן המבחנים. כתיבת סיפור על פי תמונה, כתיבת סיפור חופשי, השלמת משפטים, אך גם העתקת צורות, ואחרי כן ציורן מן הזיכרון, מבחן קליטה מרחבית באמצעות ציור בעיניים עצומות, ראיון עם פסיכולוגית צעירה, שהיא בת האזור שלנו – ומפגש של דינמיקה קבוצתית.

     מכל הדברים האלה, הדבר שכמעט שבר אותי היה הגירוי לדינמיקה הקבוצתית. לא הדינמיקה עצמה. קיבלנו תרגיל, לפיו אנחנו חברי ועדת פרס, ועלינו לקבוע אילו שלושה אנשים מרשימה שהוצגה בפנינו יזכו בפרס ישראל. היה עלינו לבחור שני אנשים מתוך הרשימה, להוסיף עליה דמות שבדינו, לנהל דיון קבוצתי ולהגיע להחלטה פה אחד, וכול זאת בתוך חמש או שבע דקות.

     כשראיתי את התרגיל כמעט הודעתי שאני לא מוכן להשתתף בו. זאת, מפני שלכל אחד מן המועמדים לפרס היה איזה כתם מוסרי או איזה גנות או חשד למשהו בלתי כשר. זה היה בלתי נסבל בעיניי, הצורך לבחור זוכים בפרס מבין הא/נשים האלה, שבכול אחד מהם דבק רבב, ועוד לנהל את הדיון על כך בקיצוב זמן ועם קבוצת אנשים שאינני מכיר.

     אבל התגברתי על הדחף הזה. הובלתי חלק מן הדיון, פיניתי את הדרך בחלקו האחר, ובסופו של דבר התרגיל הסתיים.

     חזרתי הביתה מותש. שמחתי שעשיתי את המבחנים האלה, אף כי השמחה בעשייתם הייתה בכול זאת מלווה באיזה אד קל של עלבון. מה פתאום עלי לעמוד, בגילי ובמעמדי, למבחנים כאלה. הרי בעיר כול אדם יכול לחיות כאוות נפשו, ואיש אינו מעמיד אותו למבחן, האם הוא מתאים למרקם האנושי העירוני אם לאו. ואילו בישובים הקהילתיים בכלל ישראל, וגם במועצה האזורית משגב, כול אדם מחויב לעבור מבחנים אלה, כחלק מתהליך הקבלה לישוב.

     אני יכול להבין את רצון הישובים הקהילתיים להבטיח הומוגניות הטרוגנית במרקם האנושי שלהם. אני גם מבין לגמרי את הצורך לסגור את השער בפני אנשים אלימים ו/או סוטים או בעלי איזה אופל מודחק, העלול להתפרץ ולסכן את הקהילה או יחידים בה. אני גם יודע, שכול מי שגר מסביבי בהרחבה של תובל עבר מבחנים אלה ממש כמוני, וכי הדבר אינו מופנה כלפיי אישית. יתר על כן, כול מי שדיברתי איתו כאן על תהליך הקבלה לישוב אמר לי, שמדובר בפרוצדורה, וכי בתשע השנים החולפות היה רק מקרה אחד, מאוד מסוים, שבו דחו אדם שביקש להתקבל כחבר בישוב.

     זה קצת הרגיע אותי, אבל בכול זאת, איזו ארומה של צריבה קלה בכול זאת ליוותה אותי כל הבוקר. מה פתאום מעמידים אותי למבחן? מתי בכלל הסכמתי שיעמידו אותי למבחן לאחרונה? ומי יודע מה הם מחפשים ומה ימצאו בי? הרי אני אמנם אדם טוב ביסודי, אוהב אדם, אבל אינני עשוי על פי שטנץ. אני 'ציפור צבעונית', כמו שאומרים.

     והראייה: אני היחיד שבחר בשתי דמויות לקבלת הפרס, שאיש משאר חברי הקבוצה לא בחר בהן. כולם בחרו כמעט פה אחד באותן דמויות, והיה עלי להתפשר על בחירותיי כדי להגיע לתמימות דעים עם הקבוצה. וכך עשיתי.

     אז אמנם הוכחתי בזה גמישות מחשבתית ונכונות לוותר למען הקהילה וכול מיני כאלה. אבל בתוך תוכי אמרתי לעצמי, שאני יודע את ערכי, אני מקווה שגם המבחנים והקהילה יגלו זאת, וכי בניי ואני אכן נזכה לחיות כאן את חיינו, בתוך מטבל האושר הזה ששמו תובל.

     אם זה לא יקרה, חלילה, נצטרך לארוז את חיינו ולנדוד הלאה. זה יהיה קשה מאוד לילדים וגם לי. אבל לפחות אדע דבר אחד. שעשיתי, עודני עושה ואעשה גם בעתיד כול מה שאוכל כדי להיטיב עם חיינו.

     אל תגיבו לפוסט הזה בתרעומת. אני מבקש מכם/ן. זכותם של הישובים הקהילתיים ברחבי ישראל לקבוע מי יגור בתוכם. הם מתנהלים כמו שכונה, כמו משפחה מורחבת, והצורך לוודא שהא/נשים הנקלטים בהם תואמים את אופי הישוב הוא מובן. גם אם הוא מעורר שאלות הקשורות בזכויות האדם לקניין ולאושר. והוא בהחלט מעוררן.

     תובל הוא ישוב הטרוגני, מקבל ופתוח. יש בו סטרייטים והומואים, יחידנים וזוגות, ישראלים ותיקים ועולים חדשים-ישנים, בני עיר ובני עיירות פיתוח, ממש מכול טוב. מבחינת המרקם האנושי של תובל ודאי לי שמצאנו את המקום האידיאלי לגור בו. עכשיו תור המבחנים הפסיכולוגיים, הוועדה האזורית והקלפי לומר את דברם, ואני מקווה שישמחו בנו ויקבלו אותנו.

     ואם לא, נו, מה אומר, נמשיך לנדוד.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

תויג כ:

יש לו קטגוריות ב:הומוסקסואליות, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, חדהורי, כללי, מעבר דירה

2 תגובות »

  1. אני חושבת שעשית נהדר. הבאת את עצמך האמיתי למבחן. אם לא תתקבל זה יהיה הפסד של הקהילה בתובל. (ונכנראה שזה גם לא צריך להיות המקום שלך לגור בו). בכל אופן אני צאמינה שתתקבל ושתצליח להגשים את ציפיותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: