ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

איזהו עשיר

אני בגיל שלושים.jpg

את התמונה הזאת הביאה לי אמש חברתי הטובה נעה. היא צולמה בחתונתה. בערך בהיותי בן שלושים.

 

לא נעים לי לגלות לכם את זה רק עכשיו, אבל אני אדם עשיר. למעשה אני מיליונר. לא בכסף. אין לי גרוש על התחת. באהבה.

בשבוע שעבר התחלתי סדנה חדשה בכפר הירוק. כדרכי עשיתי סבב שמות בין המשתתפים, וכשאחד מהם הציג עצמו עם שם המשפחה יגר (שני סגולים), קפצתי ממקומי.

"אתה קשור איכשהוא לדינה יגר מרמת השרון?" שאלתי.

הוא חייך.

"דינה היא דודה שלי."

"והיא חיה? והכול בסדר?" שאלתי. הוא הנהן. "אני חייב לדבר איתה," אמרתי לו. "היא הייתה המורה לטבע הנפלאה שלי, בבית הספר היסודי."

השבוע, במפגש השני של הסדנה, התקשרנו אליה. "דינה," אמרתי לה, "מדבר אילן שיינפלד." היא נשנקה מהתרגשות בצדו האחר של קו הטלפון. הייתי תלמיד שלה בכיתה ז', בגיל 14 בערך. עברו מאז 42 שנים. "אני רוצה להגיד לך תודה על סיורי הטבע הנפלאים שעשית לנו בשדות. דעי לך, שרק בזכותך אני יודע היום משהו על הבוטניקה והצומח של ארץ ישראל."

"כן, עשינו דברים יפים אז, בבית הספר," יכולתי לשמוע את חיוכה מעברו האחר של קו הטלפון.

דיברנו עוד קצת. סיפרתי לה שעברתי לגור עם הילדים בתובל, ושהדבר הכי משמח שיכול לקרות לי הוא, אם תזדמן הנה ונצא יחד לסיור טבע, היא, אני והילדים.

כשהייתי בכיתה ז', היא הוציאה אותנו כל אימת שהתאפשר לה, מבחינת מזג האוויר, לסייר בשדות. ראינו בעלי חיים זעירים בשלוליות המים שנקוו ליד מסילת הברזל, עקבות של ארינמל ושל עופות נודדים בחול ושלל פרחי בר מתחת לזכוכית המגדלת המרובעת שחילקה לנו, אחת לכל ילד, מן הנרתיק שנשאה עמה. למדנו ממנה המון. הידע הזה אצור בי עד עצם היום הזה.

אחרי שסיימנו את שיחת הטלפון תהיתי ביני לבין עצמי מי עוד חיה מבין המורות שהיו לי אז, ומאז ועד היום. לכולן אני חב תודה גדולה. הן עזרו לי להיות מי שאני היום.

במשך הבוקר הזה ניקיתי את הבית וסיימתי לסדרו. יש כבר חדר אורחים עם מיטה כפולה, מזרנים חדשים בכל הבית וגם חדר העבודה כבר נראה ומרגיש כמו מקום להיות בו. זה השפיע עלי מיד. אתמול התיישבתי לכתוב את השיר הארוך הראשון שלי כאן. היום רציתי לכתוב, אבל הייתי עסוק בניקיון ובקניות לשבת. אבל זה השתנה עם ערב.

הערב נסעתי, בגשם, מתובל לשלומי, למפגש היכרות עם חברי הסדנה לכתיבה שם. הגיעו שבעה אנשים, רובם חדשים. פרשתי בפניהם במבוא קצרצר את השקפתי על הוראת כתיבה – מתן היתר גמור לכתוב, בכול סגנון ובלי ביקורת – ונתתי להם שלושה תרגילים בזה אחר זה.

הם כתבו כמעט שעה רצופה. גם אני כתבתי עמם. אחרי כן שוחחנו על הרגשותיהם לפני התרגילים ואחרי הקראתם. מסתבר, שרבים מהם התקשו עם העובדה, שאינני תוחם אותם בזמן, בהיקף הכתיבה או בחוקי סגנון כלשהם. "למה שאעשה כן?" תמהתי, "לכול אחד מכם יש נפש ייחודית משלו, לכול אחד מכם יש צורך לספר את סיפורו האישי וגם הזכות לעשות כן, בכול סגנון העולה על דעתו. התפקיד שלי אינו להגביל אתכם, אלא להצמיח אתכם. אני יכול לספק לכם גירויים לכתיבה. אבל לא אתחם אתכם בזמן, בהיקף הכתיבה או בחוקי סגנון כלשהם. אין לי שום זכות לעשות זאת."

הם היו נפעמים כאילו גילו את אמריקה, כאילו מישהו בא ושחרר את ידיהם מכבלים. ואני חייכתי לעצמי ולבי התרחב, בזה שהצלחתי, בזמן קצר כול כך, לגרום לעוד שבעה א/נשים (גבר אחד ושש נשים), להשתחרר ממגבלות שקיבלו על עצמם, ולכתוב. וגם ליהנות מזה.

כמוהם, יש לי מאות תלמידים ובוגרי סדנאות ברחבי הארץ. ממושבי הערבה ליד אילת ועד טבריה וצפונה ממנה. כל אחד ואחת מהם הוא בעבורי עולם ומלואו, ואני זוכר את כולם/ן וגם נמצא בקשר עם רבים ורבות מהם/ן.

רק הבוקר צלצלה אלי מישהי מחיפה, כדי לברר האם כדאי לה להירשם מחדש לסדנת הכתיבה למתחילים בחיפה, ושאלה אם אני זוכר מיהי. "כמובן שאני זוכר אותך," אמרתי לה, "אני זוכר כול אחד ואחת מתלמידיי."

ואז נזכרתי בשיחת הטלפון שלי השבוע עם דינה יגר, ומחשבותיי על המורים והמורות האחרים/ות שהיו לי, בבית הספר העממי, בתיכון ובאוניברסיטה, וגם אחרי כן, בחיים עצמם, והבנתי שאני כנראה באמת מיליונר. באהבה.

הנה מה שכתבתי הערב בסדנה בשלומי:

הסדנה לכתיבה, שלומי

 

שִׁבְעָה אֲנָשִׁים, בְּעִקָּר נָשִׁים, יוֹשְׁבוֹת

וְכוֹתְבוֹת בְּמֶרֶץ, דּוֹפְקוֹת רָאשִׁי עֶפְרוֹנוֹת

עַל נְיָר A4, עַל שֻׁלְחָן פוֹרְמַיְקָה נֻקְשֶׁה.

 

יְדֵיהֶן נָעוֹת מַהֵר, כְּפִי שֶׁבִּקַּשְׁתִּי,

וְנוֹכְחוּתַן מְלֵאַת הָרִכּוּז וְהַחֹם

עַל הַנְּיָר מַצְלִיחָה לְעַמְעֵם לִי מְעַט

אֶת אֵימֵי הַדֶּרֶךְ.

 

נְסִיעָה מִתּוּבָל, דֶּרֶךְ הַבַּמְפִּים שֶׁל יַרְכָּא,

וּכְּבִישָׁיו הַנִּפְתָלִים, כָּל הַדֶּרֶךְ, בַּחשֶׁךְ,

בְּשׁוּלֵי יְעָרוֹת אֳרָנִים אֲפוּפֵי כְּפוֹר,

עַד לַצֹּמֶת שֶׁל כְּבִישׁ שִׁבְעִים,

 

וּמִשָּׁם הָלְאָה, בַּחֲלִיפוֹת אוֹר וָחשֶׁךְ,

בְּגֶשֶׁם סוֹחֵף, מוּל סַנְוֵרֵי מְכוֹנִיּוֹת

מִטַּלְטְלוֹת בַּדֶּרֶךְ, עַד לְסִפְרִיָּה שֶׁל שְׁלוֹמִי,

 

שֶׁבָּהּ אֲנִי יוֹשֵׁב כָּעֵת. נִרְגַּע, מִתְרַוֵּחַ,

וְעוֹשֶׂה מָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת הֲכִי טוֹב –

נָח עַל גַּבֵּי הַנְּיָר עִם עֵט.

 

שיהיה לכם/ן ליל מנוחה.

יש לו קטגוריות ב:יצירתיות, כללי

3 תגובות »

  1. הרחבת את ליבי ועוררת בי געגוע ענק לעדנה שבתאי (אשתו של) שלמדה אותי ספרות והסטוריה בכיתה ז' ח'.

  2. כמה כיף לקרוא כאלה מילים חמות על דינה יגר…
    ועוד יותר כיף לדעת שץהיא אימא שלי!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: