ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

הזמן להרפות

     כמו תמיד, לא ידעתי שזה יקרה לי. אבל לפני כמה דקות פשוט הדפתי ממני והלאה את הגרסה האחרונה של ספרי הבא. עבדתי עליו בחודש האחרון, בודק הערות של העורכת, משכתב, מוסיף פרטים, מתקן. אבל הערב, כשהתיישבתי למול המסך, דווקא מלא נכונות לעבוד עוד, ראיתי שזהו זה. שכבר אין בעצם מה לעשות איתו. שהוא גמור לגמרי. ובעיקר – שאני כבר כול כך מרוחק ממנו רגשית, שאין טעם להמשיך להתמזמז עמו. זהו. היה, נגמר. בפעם הבאה שאפגש אתו אני מוכן לזה רק בשלב ההגהות.

     אז כתבתי לעורכת שלי אי-מייל, צירפתי אליו את הקובץ, ועמו גם כמה דימויים שמצאתי במהלך שנות הכתיבה האלה, ונדמים לי כמתאימים לספר.

     מבחינתי בזה תמה תרומתי לפרויקט. השאר זה קטנות. הגהות, יחסי ציבור, עניינים כאלה.

     לא אחת שואלים אותי תלמידיי מתי אני יודע שספר מסתיים, ו-האם אי פעם העבודה על ספר באמת מסתיימת. תשובתי היא, שאני יודע שספר מסתיים כאשר אני לא מסוגל עוד לעבוד עליו. אף על פי כן, בשלב ההגהות אני תמיד עוד מוסיף ו/או מתקן דברים קטנים, קוסמטיקה של תחביר ושל ריתמוס, של ניגון המשפט הבודד – ואחרי צאתו לאור של הספר אני תמיד נזכר בעוד סצנות שיכולתי לכלול בו, וחושב לפתוח ולפרום אותו שוב, להגדילו ולהוציאו לאור מחדש, בעצמי.

     אחת הסיבות שאני שומר על כול הטיוטות שלי, מיום שהתחלתי לכתוב, בגיל 14, ועד היום, היא זו. הרצון לשוב לטקסטים שכתבתי ופרסמתי ולהמשיך לעבוד עליהם. סיבה מרכזית נוספת היא הצורך שלי להתבונן, בכל שלב כתיבה של הספר הבא, בתהליך שעברתי עם קודמיו, כדי לחזק את רוחי. לדעת שכול ספר התחיל מכלום, בדל חלום, קצה חוט, אמירת אקראי – והלך והתרקם בתוכי במשך שנים עד שגילה בפניי את מלוא היקפו.

     סטיבן קינג מדמה זאת לחפירה אחר שלד של ממותה. אתה הולך בשדה, רואה משהו שנדמה לך כמו כוס הפוכה מחומר קרני, ומנסה לחלץ אותו מן העפר. אינך מצליח, ואתה מתחיל לחפור מסביבו עם מקל. גם זה לא הולך ואתה ממהר הביתה להביא ממנו כלי עבודה. בתום שלוש-חמש שנים של חפירות אתה מגלה, שבעצם חשפת שלד של ממותה. רק שבפעם הראשונה שבאת לשם ראית רק קצה של חת אחת.

     זהו תהליך הכתיבה, אומר קינג, בספרו 'על הכתיבה.' ואני מסכים עם כך מאוד. למעשה, כך אני חי. ולכן אני גם מגדיר את עצמי בפני תלמידיי כצייד ממותות. בכל הסדנאות שאני מעביר אני מבהיר, שאינני בא לשפוט או לבקר אותם, לעצב את סגנונם או ללמדם איך לכתוב. אני בסך הכול מספק להם גירויי כתיבה, שיוציאו מהם קצוות של ממותות. ואחרי כן אני משתדל ללמדם/ן מה לעשות עמן. מה זו דמות, מה זו עלילה, מה זו כתיבה ספציפית ועוד ועוד.

     עכשיו, משסיימתי לחשוף עוד שלד של ממותה, ולהחיותו, משמע, סיימתי חמש שנות כתיבה של ספר, אני יכול לצאת לחופש. משמע, לסיים את סידורו של חדר העבודה שלי – ולצאת שוב אל שדות הציד. במדפי הספרייה שלי מחכים לי שני כתבי יד ראשוניים לרומנים, ועוד הרבה התחלות אחרות של מחזות ותסריטים, שירים וספרי ילדים.

     וחוץ מזה עוד המון מחברות להקליד, שאינני זוכר כלל מה כתבתי בהן – וכמה ספרים לעריכה. והכי אני רוצה כעת זה לערוך לעצמי שני קבצי סיפורים.

     התנועה הזאת, בין ריקות למלאות, בין תחילת עבודה על משהו לבין תחושת הריקות עם שחרורו לעולם, היא תנועה מתמדת בעולמי, כמו בעולמו של כול יוצר. הסיפוק, או קורת הרוח, רחוקים ממני מאוד כרגע. הם היו מנת חלקי במהלך הכתיבה והשכתוב של הספר. עכשיו אני מרגיש בעיקר עייפות, ורצון בשקט, בחופש. כלומר, לרדת אל בית קפה בכרמיאל, עם מחברת ועט, ולנוח.

     על הנייר, כמובן.

     וגם סקס. והרבה.

     זה גם הזמן שבו אני, כמו תמיד, עושה בדיקות תקופתיות. שיניים, לב, דם, גסטרו. לוודא שהמערכת תקינה, וכשירה לצאת שוב לדרך.

     צפיתי הערב בפרק השני בסדרת הטלביזיה על ש"י עגנון. הייתי קשוב מאוד לשעות הממושכות שבילה בחדרו, המופרד משאר חדרי הבית, להיעזרותו באשתו וילדיו כדי שיקלידו ('יעתיקו' כלשונו) את כתבי היד שלו במכונת כתיבה; ובעיקר למחויבותו הסגפנית לכתיבתו.

      אינני ש"י עגנון. גם אינני נהנה כרגע מחברתו של בן זוג, וילדיי קטנים מכדי שיוכלו להקליד בעבורי מחברות. יתר על כן, הפריבילגיה הזאת, הסתגרות בחדרי כדי לכתוב מדי יום מבוקר עד ערב, אינה מנת חלקי. אני אבא-אימא, ולא יכול להשאיר את בניי או את ענייני הבית והחיים בידי בן או בת זוג, ודאי שלא בידי אחרים. את היום הזה העברתי בבדיקות, קניות, קיפול כביסה, שאיבת אבק, החלפת מצעים, צחצוח אסלות וחרסינות ושיש וניקיון הבית.

     אני אימא כותבת. ואני לא מתחרט(ת) על זה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יש לו קטגוריות ב:הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, חדהורי, כללי, תהליך היצירה

2 תגובות »

  1. התוודעתי לכתיבה שלך לא מזמן ונשביתי.
    הווידוי אני אמא כותבת כאילו יצא מהפה שלי ואני צוחקת בהנאת הזדהות.
    לו היינו עגנון?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: