הליטוש שאיננו נגמר

ג'סטין כריכה סופית.jpgספר התמורה כריכה סופית.jpg

שירי הטארוט כריכה סופית.jpg
אלה הכריכות הקדמיות של שלושת כרכי השירה החדשים. הכריכות האחוריות עדיין בעבודה.

    ביום ראשון האחרון מסרתי למפיק הדפוס שלי את ההגהה האחרונה בהחלט של שלושת כרכי השירה שלי. זו הייתה הגהת עימוד, כלומר כזו שבה השירים וסדר השירים כבר מזמן מיוצבים וקבועים. אבל כשקיבלתי לידיי, שבועיים מקודם לכן, את ההגהה הקודמת של שלושת הכרכים וקראתי בהם, לראשונה בחיי, בו-זמנית, בבת-אחת, בלטה לנגד עיניי העובדה, שעלי לתקן תיקון יסודי במבנה ובתכנים של שניים מהם. הם היו ערוכים לא נכון בעיניי.

     אז פרמתי אותם. והעברתי פרקי שיר שלמים מכרך אחד לכרך אחר. ואחרי כן קרה עוד דבר. היו כמה שירים שהחלטתי, ברגע האחרון, להשמיט מתוכם. אחרי זמן רב שבו עשיתי כול שביכולתי למנוע מעצמי צנזורה, ויתרתי בכול זאת על 3-4 שירים, שהיו פחותים ברמתם בעיניי מן השאר.

     ואז קראתי הכול שוב. ותוך כדי קריאה ראיתי, כפי שזה קורה לי תמיד בהגהה הכי אחרונה של ספר, שפה כדאי לרווח בית אחד לשני בתים, כי מרווח השורה האחת הזאת ייצור ריתמוס שונה ונכון יותר בשיר, ופה צריך להעביר מילה לשורה הקודמת, או לזו שאחריה, ופה כדאי למחוק ה' היידוע או להוסיף ו' החיבור, וכך הלאה.

     ואז קיבלתי הגהה אחרונה של הכרכים הללו ותיקנתי בה אך מעט. וזו ההגהה האחרונה שהעברתי לתיקון סופי ולהורדה לדפוס.

     בו-בזמן, עבדתי מול מעצב הכריכות. על שתיים מן השלוש היו תצלומי דיוקן שלי. אחד מצעירותי והאחר מימיי כעת. זה נראה לי לא נכון, והחלטתי לשנות את אחת הכריכות. כמו כן, בשל שינוי תוכנם של הכרכים היה עלי לכתוב כיתוב כריכה חדש לשניים מהם. וכעת אני מחכה לראותו.

     זו הסיבה שהוצאתם לאור של שלושת כרכי השירה שלי, שרבים/ות מכם/ן תמכו בהוצאתם לאור, במסגרת קמפיין גיוס המשאבים שלי, התאחרה. פדנטיות. רצון להוציא מתחת ידיי את הטוב והמובחר ביותר שאפשר.

     וכמו תמיד, דווקא כשאני כבר רגע לפני הורדה לדפוס, גיליתי בארכיון שלי, תוך כדי סידורו בבית החדש, עוד קבוצה של 10-15 שירים שבכלל שכחתי שכתבתי אותם, ולכן גם לא הכללתי אותם בשלושת כרכי השירה האלה.

     וזה מבאס.

     אבל אז אמרתי לעצמי בחיוך, שלכול היותר אוציא פעם חוברת קטנה של שירים, הקרויה 'שמוטים,' ובה אפרסם את כול השירים שנשמטו, מסיבות שונות, אך לא מסיבות של איכות, מתוך ספריי הקודמים.

     מהלך דומה אני עובר עכשיו עם הרומן החדש הבא שלי, שעתיד לראות אור אחרי פסח בהוצאת 'כינרת זמורה.' אני בגרסת הרומן האחרונה. עניתי בה כבר על כול השאלות והתהיות והנקודות למחשבה ששרטטה בעבורי העורכת הנפלאה שלי, נעה מנהיים. אבל הבוקר, כשקמתי, אמרתי לעצמי שעלי לשוב ולקרוא את כול הרומן מראשיתו עד סופו, כדי לענות על השאלה הכי-אחרונה שלה. וכמובן, תוך כדי קריאה גם גיליתי עוד כמה מקומות לתיקון. דברים קטנים. מילה שחוזרת על עצמה באותו עמוד, הכברה של שם תואר במקום שפועל חזק ייתר אותו, חידוד של תגובה רגשית בביט קטן אחד בתוך סצנה דרמטית שלמה.

     הגעתי עד פרק 40, בערך כדי מחצית הספר. מחר אמשיך בזה ברכבת בדרכי לתל אביב, ואני מקווה לסיים זאת עד סוף השבוע.

     כך, אפוא, בתקופה שבין מרץ ליוני, שבוע הספר, יראו אור ארבעה ספרים חדשים שלי יחדו. שלושה כרכי שירה – ורומן אחד.

     די בזה כדי לשמחני. אבל אני כבר חושב על הפרויקט הבא – הרומן הבא, שמצוי כבר באמצע גרסתו הראשונה, והנחתי אותו הצידה כדי להשלים את קודמיו – וקובץ הסיפורים הקצרים שאני רוצה להוציא לאור בתוך שנה, ועלי כבר לעבוד עליו.

      בשבועות האחרונים תיארתי כול זאת בפני תלמידיי. ומכיוון שאחת התלמידות ניגשה אלי בחשש השבוע, בשאלה האם כדאי לה להמשיך עוד סמסטר, שעה שאינה מרגישה שהיא מסוגלת להתחייב לעבודה סיזיפית כזאת, חייכתי אליה, ואז אמרתי לכולם, שאיש מהם אינו מחויב לעבוד כמוני. שישנם סופרים, שתהליכי היצירה שלהם קצרים יותר, שתמיד אפשר להיעזר בעורך חיצוני כדי לעשות קיצורי דרך, כפי שאני עצמי עושה בעבור אנשים שאני עורך את ספריהם – ובעיקר, שכול פרויקט כתיבה יש לו את משך הזמן שלו, את האתגרים הייחודיים שהוא מציב בפני כותבו, ואת מספר הטיוטות והגרסאות שהוא מזקיק עד שהוא נהיה לספר מלוטש ונהיר ומואר.

     מה שתיארתי כאן הוא הדבר שאני הכי אוהב לעשות, מלבד לחיות עם בניי. לו הייתי יכול, הייתי חי 240 שנים כדי לעשות רק את זה. את אלה. לכתוב, לשכתב ולגדל את בניי. התשוקה הזאת, לכתוב, לחקור, להעמיק ולשכתב, להגיה ולזקק, היא מהות חיי וסודם.

     אבל בלי שום ספק, ערב שקט ורגוע ומשפחתי כמו שהיה לנו היום, יום שבו ביליתי ברובו עם הילדים בכרמיאל – בבדיקה תקופתית במרפאת שיניים, אחריה בתספורת ובקניית ארטיקים בתוך סופת גשם, ואז השיבה הביתה, ארוחה ומנוחת צהריים, ומשחק בקומת המגורים בעודי מסדר את ארון הבגדים החדש שלהם, בגד-בגד, – זה מה שבאמת מחמם את הלב ונותן לחיים טעם.

     או, כמו שאמרתי למיכאל ודניאל, כשכבר שכבתי ביניהם במיטה הערב: "אני מאוד אוהב אתכם, ושמח שאתם הילדים שלי." ואז הפתיע אותי דניאל, ובתור תשובה חכמה ומושכלת, פצח בשיר, ושר את כול מילותיו עד תומו:

"באנו חושך לגרש,
בידינו אור ואש.
כל אחד הוא אור קטן,
וכולנו אור איתן.

סורה חושך, הלאה שחור!
סורה מפני האור!"

רק עכשיו גיליתי, שמחברת המלים לשיר הזה היא מייסדת להקת ענבל, שרה לוי תנאי זכרה לברכה. אבל מה שהדהים אותי באמת הוא האופן בו יישם דניאל את 'כול אחד הוא אור קטן/וכולנו אור איתן,' כתשובה למלות אהבתי. אכן, בטרם באו אל עולמי היה בו חושך. והם באו וגירשו את החושך ממנו, באור שהביאו לתוך חיי. מדהים שהבין זאת מתוך עצמו והשיב לי בזה על אהבתי אליהם.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

One Reply to “הליטוש שאיננו נגמר”

  1. אילן, הכתיבה שלך מרתקת, ונכון יש כאלה שכותבים אחרת, תמי בצלאלי, חברתי, הוציאה עכשיו ספר מהמם, ״תישארי״ ממליצה בכל פה. כתבה אותו בחצי שנה, עשתה כמה הגהות והוציאה ספר תוך פחות משנתיים.
    הערת שוליים- שימוש במילה סיזיפית, כעבודה קשה ומונוטונית, שימוש שגוי, עבודה סיזיפית זאת עבודה שאין בה שום תועלת, עיקרה הוא הפעולה הקשה וחוזרת שאין בה תכלית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s