ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

איילה, (לא) אשלח אותך.

     אנשים רבים תהו, האם בכוונתי לדלל את ספרייתי, המונה אלפי ספרים וחוברות, ארגזי כתבי-יד וחומרי תחקיר, לקראת המעבר לתובל. אל כולם חייכתי ואמרתי, שלספר יש רק דרך אחת אל הבית שלי. פנימה. זוהי גם תשובתי למי שמבקש לשאול ממני ספר. היו שנים שעשיתי כן. נכוויתי בזה פעם אחר פעם, שעה שהייתי זקוק לספר כלשהו, ולפתע לא מצאתיו מתחת ידיי. לא עוד. ספרים נכנסים אלי הביתה, אבל לא  יוצאים ממנו.

     גם חברתי הטובה, אריאנה, הציעה לעזור לי במיון הספרים. מי כמוה אוהב ספרים, אבל היא לא דבקה בהם כמוני, וערכה כבר הרבה מיוני ספרים בחייה.

     למשמע הצעתה התחלחלתי. אני לא מעלה על הדעת, שמישהו/י אחר/ת, גם אם היא חברתי הטובה, המבינה היטב לנפשי ומבינה ומכירה ספרות וספרים יותר ממני, תעבור על ספרייתי ותמיין אותה, מי לשבט ומי לחסד.

     כל הדברים האלה חלפו במוחי היום, ששקדתי בו על פירוק עוד כמות גדולה של ארגזי ספרים וסידורם לפי נושאים ולפי האלף-בית בספרייתי. למגינת לבי, כול כמה שניסיתי למנוע זאת, עצם הזזתם מן המדפים בנווה צדק ואריזתם בארגזים הטילה בהם מהומה גדולה. אמנם, הכנתי לאורזים מקראת מדבקות לפי מיקום הארגזים בבית החדש, ומדבקות נושא. אבל האורזים ביקשו לארוז כמה שיותר מהר וכמה שיותר יעיל. לפיכך, כאשר ארגז מסוים היה קל מדי או לא דחוס דיו, דחפו אליו מכול הבא ליד, מה שנכנס אליו ו'סוגר' אותו מבחינתם. כמו כן, לפחות שלושה מן האורזים היו גם סבלים, עולים ממדינות חבר העמים, שאינם בקיאים בעברית. ולבסוף, כולם הודו, שמעולם לא ארזו והובילו בית כול כך מלא וגדוש בספרים ובכתבי-יד.

     כול הגורמים האלה הם העומדים מאחורי אי-הסדר הגמור, יחסית, שמצאתי בו את ספרייתי, בעודה נתונה בארגזים. בלבול סדר האלף-בית בספריית השירה, למשל, גרם לי לבלות שעות ארוכות בסידור מחדש של הספרים, ספר אחר ספר. אגב כך גיליתי, למשל, ש'איילה אשלח אותך,' ספרו האלמותי של אמיר גלבע האהוב והמת, נעדר מספרייתי כליל. אני עוד מקווה שאמצא אותו באחד הארגזים.

     כך גם הבנתי, מקץ שעות של סידור ספרי השירה, שחסר לי ארגז. אשר רייך לא נמצא בספרייה, וזה אומר שארגז שלם של האותיות ק-ר עוד חסר לי. ודאי אמצא אותו בממ"ד, אליו דחפתי ספרים לפני סידור במדפים, ואו-אז אצטרך לשוב ולשנות את כול הסדר של ספרי השירה מחדש.

     אנשים, גם אלה הקרובים לי, אינם מבינים עד כמה אני קשור לספריי. כך, למשל, היעדרו של 'איילה אשלח אותך,' שהכה אותי בצער נורא, ולחילופין – הגילוי של חפיסות הטארוט שלי, ועמן כול ספרי הרוחניות והמיסטיקה, דחוקים בארבעה ארגזים, שעליהם הדביקו וכתבו האורזים שאלה ארגזי שירה. הם פשוט המשיכו לארוז את הספרייה הספציפית הזאת, שבה היו נתונים ספרי השירה והמיסטיקה והיהדות, על אותו קיר, והשתמשו במדבקות שהכנתי להם, מבלי לחשוב שאולי מדובר בנושא אחר, שעלי לתת להם מדבקות שונות בעבורו.

     זו הסיבה, שסיום העיצוב של העטיפות של שלושת כרכי השירה שלי מתעכב כבר חודש. עלי להעביר למעצב שלי את חבילת הטארוט של ריידר לשם עיצובה מחדש של הכריכה של שירי הטארוט. וכול עוד לא מצאתי את החפיסה בארגזים לא יכולתי לעשות כן.

     אבל, תודה לאל, מצאתי את הטארוט. ואני מניח שאמצא אט אט את כול מה שאינני מוצא עדיין. בתוך כך, אני גם מסדר מחדש את ארכיון כתבי היד שלי, ומגלה את כול כתבי היד שעלי עוד לעבוד עליהם. מדובר בהצפה של ממש. אבל זה לא מסיט אותי מן המיקוד שלי. כמו שאני מלמד את תלמידיי בסדנאות הכתיבה, בכול יום יש להתמקד בדבר אחד, במשימה אחת. וכעת, בימים האלה, אני כותב ברכבת סצנות חסרות ברומאן החדש שלי. ולא שום דבר אחר.

     כשאסיים אותו ואת כרכי השירה, שאני כול כך מאחר בפרסומם, מחכה לי הרומן הבא שהתחלתי לכתוב, וכול הארגזים של כתבי היד הבאים המחכים לתורם. ובתוך כך, כבר יש לי רעיונות לשני רומנים אחרי כן, והיום גם התקשר אלי מישהו, סיפר לי סיפור מעניין והציע לי לכתוב בעבורו את התסריט לפיצ'ר. ואם כך יהיה, בהחלט אהיה עסוק בעשור הקרוב. וגם אחריו.

     הלקח שלי מכול אלה הוא – לא לעבור שוב דירה. ואם לא תהא בידי ברירה ואהיה אנוס לעשות כן – לארוז בעצמי את הארכיון ואת הספרייה, כדי למנוע מעצמי שעות עבודה מיותרות, שיברון לב וחרדה.

     מעבר לכך, הטוב נוכח כאן מאד. הילדים נקלטו היטב בגן, הם כבר לא ישנים צהריים, אבל נרדמים בשל כך, אחרי אמבטיה טובה, לכול היותר בשבע בערב. הם גם קמים בשל כך בחמש. לא נורא. הם קמים יחד איתי אל היום החדש, ואנו משלימים את זמן האיכות הנעדר של הערב – בשעות הבוקר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ומשובח.

יש לו קטגוריות ב:הורים וילדים, זמן איכות, חד הורי, חד הוריות, חדהורי, כללי, מעבר דירה

תגובה אחת »

  1. תודה על מה שכתבת! יכולתי להזדהות כמעט עם כל שורה ושורה. אישי ואני עברנו דירה לפני שלושה חודשים. איננו משוררים אבל שנינו קוראים ושנינו כותבים ושנינו מאוהבים במילה הכתובה ובנייר שעליו כתובות מילים. גם אנחנו גילינו שחסרים לנו מדפים שלמים שהשאלנו במשך השנים ולא חזרו אלינו, גם בליבנו גמלה ההחלטה שלא נוציא יותר ספרים מן הבית (ואנחנו יודעים שלא נעמוד בה…) וגם אנחנו חווינו את הבלבול בארגזים כי הגם שלא סבלים ארזו לנו, בכל זאת נעזרנו בבני משפחה ולא כולם מכירים את הסדר שלנו על בוריו… ומכיוון שעברנו לדירה קטנה יותר מצאנו את עצמנו, בכאב גדול אך באומץ גדול עוד יותר נפרדים מעשרות ספרים שכבר הודינו בפני עצמנו שלא נשוב ונקרא בהם או שאם מישהו נתן לנו במתנה פעם ספר, זה לא אומר שאנחנו צריכים לאמץ אותו אל חיינו במשך עשרות שנים. וכך פתאום נהיו חיים חדשים לספרים שלנו אצל אנשים אחרים (שום ספר לא נזרק לפח חלילה…) אני מוכרחה להודות שיש משהו משחרר ומאוורר בדילול הטבעי הזה של הספריה. אני מוצאת את עצמי עכשיו שבה אל ספרים שכבר קראתי כמו אל אלה ש"קניתי אך טרם הספיקותי לקרוא" וספרי השירה קיבלו מקום מכובד ויש להם נראות. ואנחנו שמחים בזה ורק מצטערים על אלה שהיו אהובים עלינו והושאלו לבלי שוב…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: