ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

הימנעות

     בחודשים האחרונים מנסה מפיקה חרוצה ונחמדה מאוד לסגור יום צילומים אתי ועם הילדים, לכתבת טלוויזיה על הורות יחידנית. המעבר לתובל סקרן אותה עוד יותר. עד אתמול לא היה לי זמן אפילו לחשוב על זה. אתמול אמרתי לא, ואז חזרתי בי. נזכרתי שבין מרץ ליוני אוציא לאור ארבעה ספרים חדשים, שלושה כרכי שירה ורומן חדש, ואמרתי לעצמי, שאולי כדאי להתחיל בזה את יחסי הציבור לספרים. אז הסכמתי, וקבענו תאריך.

     אבל הבוקר קמתי והרגשתי לא טוב בבטן. הרגשתי שזה לא נכון לי. שאני לא רוצה שצוות טלוויזיה יבוא הנה, לקיבוץ, ולבית החדש שלנו. שאני לא רוצה שהבית הזה יצולם, וגם לא בניי בתקופת ההיקלטות שלהם בקיבוץ, הכרוכה בוויתור על שנת צהריים, מה שהופך אותם לעצבניים לא מעט מדי ערב.

     צלצלתי אליה והודעתי לה שאני מבטל את יום הצילום. שנשוב ונדבר במרץ. עד אז אני מקווה שעניין הקליטה שלנו בישוב יסתיים, ונדע שאנו יושבים בו דרך קבע. עד אז, אמרתי לה, אני מרגיש שזה פשוט לא יהיה נכון לי. שאני זקוק לשקט מסביב. לא ליצירת אדוות.

     זו לא הפעם הראשונה שאני מבטל אירוע, שיש עמו חשיפה תקשורתית גדולה. בחודש שעבר פנו אלי מאוניברסיטת בר אילן, וביקשו שאשתתף בכנס שירת מחאה שיתקיים בה. שאלתי איך יהיה בנוי הכנס ומי ישתתף בו, וכשהבנתי שהוא מתקיים בבר אילן, ואין בו משוררים מן השמאל, הודעתי שאינני מעוניין להשתתף בו.

     בתחילה הצעתי למארגנים עזרה בפנייה למשוררים כדי ליצור כנס מחאה מאוזן.  ואז חשבתי לעצמי, שאני לא צריך את כאב הראש הזה. שאני לא רוצה לקרוא שירי מחאה באוניברסיטה שממנה יצא רוצחו של יצחק רבין, שאני לא רוצה להשתתף בכנס מחאה שמופק בידי מי שאינם מכירים את שירה המחאה העברית על בוריה ועל כול גווניה, ובעיקר, שאין לי כוח ואין לי רצון לסייע בהפקת כנס כזה ו/או לעמוד ציבורית מאחריו.

     אז הודעתי שלא.

     אבל רק הבוקר, מקץ שלושה שבועות בתובל, הבנתי את הסירובים שלי לאשורם. אני רוצה שקט, זקוק לשקט, פנימי וחיצוני גם יחד, ולא רוצה לזמן אל חיי טלטלות מיותרות, מעושות ומאוסות, שרק מוציאות לי את הנשמה ומכלות לי את הכוחות. אני רוצה להיות ממוקד בשני דברים בדיוק – ההורות והיצירה. וכמובן בבריאות ובשמירת החיים ושגרת החיים בבית. אני לא זקוק ליותר מזה כדי להיות מאושר ומסופק. ולכן, מוטב שאמנע מכול מעורבות בענייני הציבור, שאין בה הכרח. אני כבר עליתי מספיק בחיי על בריקדות. עכשיו שיעשו זאת אחרים.

     את מחאתי אביע בשלושת כרכי השירה שלי, ואת עולמי הפנימי המסוער – ברומן הבא. אין לי שום צורך להיחשף מעבר לזה. אני עסוק כעת בקינון. פריקת ארגזים בבית, בניית ספריות, אבזור מטבח וחדרי רחצה, ניקיון, כביסה ובישול.

    אם תרצו, זה עוד שינוי שהילדים הביאו אל תוך חיי. היכולת להימנע מחיפוש אחר לגיטימציה חיצונית. המוכנות והיכולת להישאר ממוקד בענייני הרבים.

     ובכול זאת אני כותב את זה ומשתפכם בכך:)

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, חדהורי, כללי

4 תגובות »

  1. אילן, החלטה נכונה. בהצלחה. אתה ראוי להערצה על כל המהלכים של המעבר והרצון הכביר להעניק לבניך את הטוב ביותר.

    • תודה רבה יאיר.
      מה פתאום הערצה. זה עניין פשוט. ברגע שהילדים נולדו הם הפכו ראשונים בסדר העדיפויות שלי לכול דבר ועניין. וברגע שהבנתי, שעלי להילחם על נפשותיהם, בתוך מערכת החינוך העירונית, ניתקתי מן העיר ומכול הקשור בה.
      ואני שמח על כול דקה.
      אילן.

  2. אילן יקר, לפעמים קשה, קשה מאוד, לזהות מהו הדבר הנכון. אבל משזה נעשה, כמה עזרה אנחנו מקבלים כדי שנוכל לבחור בו. ואיך הטוב מגלה ומסביר את עצמו…
    שיהיו ימים טובים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: