ריבוא כוכבים בשמים, וגם בלב.

     זה לא שאני מפנה חלילה את מקומי כמורה  לכתיבה בתל אביב. בחיים לא. אבל הבוקר, בצעידה המשותפת שלנו, אמרתי לאיילת, שמבחינתי, אם רק אמצא די והותר עבודה בתובל ובסביבתו, לא אצא מגבולותיו כלל. כך אני מרגיש אחרי עשרים וארבע שעות במקום.

     בהליכת הלילה, שעשיתי בזכות סבא, שנשאר עם הנכדים, הקפתי את כול הישוב בהרהורים. פתאום הבנתי חלק מקסמו. מצד מספר המשפחות והנפשות הדרות בו הוא בגודל מחצית שכונה כמו נווה צדק. כולם מכירים את כולם, וגרים בסמיכות אך לא בצפיפות מעיקה זה עם זה. אבל בניגוד לעיר, כאן שוררת רוח של ערבות הדדית, עזרה וחום לב, שהייתה קיימת פעם בישראל כולה, אך נעלמה כמעט כליל מן הערים הגדולות, לפחות מעירי תל אביב.

     בבוקר נסענו לקנייה גדולה ראשונה בכרמיאל. עד כה היינו מורגלים בזה, שהמינימרקט השכונתי היה בקצה הרחוב שלנו, והגחנו אליו עשרות פעמים ביום. יתר על כן, כול אימת שהלכנו לגן או שבנו ממנו הילדים ביקשו, בבוקר, רוגאלע חם או בורקס, ובצהריים, וגם אחר הצהריים, משהו מתוק.

     הרגלי הצריכה שלהם הטרידו אותי. כך גם צריכת המתוק שלהם. אבל פה, כל העניין הזה הוא בלתי אפשרי. אין כאן אפילו מרכולית, מפני שלא השתלם להחזיק פה אחת כזאת, בשל מיעוט התושבים. לכן, התושבים עושים קניות בכפר למטה, דיר אל אסד, בכרמיאל או במרכזי הקניות הגדולים בירכא.

     אז קניתי קנייה גדולה של מצרכים, כנהוג בישובים כפריים. כך לא יחסר לנו דבר, ולא אצטרך לרדת מדי יום בכבישים הנפתלים בדיר אל אסד.

     והילדים יתרגלו לאכול מה שיש. אבל הכנתי להם מגרת ממתקים וארון חטיפים, שלא יחסר להם דבר, וגם הראיתי להם את המגירה והארון שלהם. "זו המגרה של המתוקים," אמרתי להם, "ואתם תיגשו אליה לבד ותבחרו מתוכה מה שבא לכם לאכול. יש רק חוק אחד – אוכלים מתוק פעם אחת ביום."

     זה לא ממש מחזיק מים בימים של מעבר. מיכאל שואל שוב ושוב מתי חוזרים לבית בתל אביב ואם אפשר לנסוע לבקר את אילנה. דניאל מתלהב הרבה יותר ממנו מן המעבר. אבל שניהם משתובבים ומסתובבים כאן מהרגע שהם מתעוררים עד לרגע שהם הולכים בו לישון. והפלא ופלא – כול אחד על מיטתו. פשוט סידרתי לי את הפוף בין המיטות, שם ישבתי וקראתי להם סיפור, ואז נרדמו, משרבבים שניהם ידיים ממיטותיהם כדי לחוש את אבא לידם.

      לפני הצהריים באה הנה בת, השכנה מבתי הקיבוץ ממול, עם מגש עוגיות ועליו ברכה מצוירת, אחר הצהריים קפץ להגיד שלום שכן אחר. גיא הגיע מדי יום לבדוק מה קורה ואם צריך משהו, וכאשר נתקעתי עם הגז, מבקש לטגן שניצלים בנוסף על העוף ותפוחי האדמה בתנור, שהכנתי לארוחת שישי, קראתי לתומר השכן, והוא בא ברצון וחיבר לי את הגז. וכשהראיתי לו את רשימת הדברים שאני זקוק בהם לעזרה, ושאשמח לדעת כמה זה יעלה לי, צחק ואמר, שאני עוד לא מכיר את הרוח התובלית.

     "אני פשוט לא חושב שאני יכול להטריח אותך ביום שישי אחר הצהריים הנה לסדר דברים בחינם," השבתי לו.

     והוא חייך, התיישב על הארץ עם מיכאל ודניאל ושוחח איתם. עד שהתפרעו ואז סבא לקח את מיכאל למעלה, לשיחה.

     רגוע כאן. השמים מלאי כוכבים, ואני יושב בחוץ עם סיגריה ותוהה איך יכולתי לחיות כל כך הרבה שנים בעיר מבלי לראות את כוכבי הרקיע. כבר קר פה מאוד, אנחנו ישנים עם שמיכות פוך ומסתובבים בערב עם בגדים ארוכים וסוודר. אבל זה קור מבריא, מרענו.

     הבית כבר מסודר למחצה. חדר הילדים, החדר של אבא, חדר המשחקים, המטבח. מחר ומחרתיים יעבור כאן הנגר הקיבוצי בהתאמת כונניות הספרים שלי לבית, ואז נוכל להתחיל לארגן את הספרייה. את שאר הספרים, שהיו בנווה צדק על ספרייה בנויה מגבס ו-אם.די.אף, אשים כנראה על כוורות עץ שאקנה באיקאה בתחילת השבוע.

     אקנה שם גם ארון שירות ושידת טלביזיה, מזרנים לשלוש המיטות, מפני שהמזרנים עליהן הם כבר כבני עשרים, וארונית מגירות פלסטיק לאחסון צעצועים ועוד כול מיני פי'צקעס. מעמד למברשות שיניים, מתלה מגבות לחדר האמבטיה, שני פחי אשפה לשירותים, חבלי כביסה וכבלים לרמקולים של מערכת הסטראו, כדי שניתן יהיה לחברה ולהשמיע כאן מוסיקה.

     יש פה עוד הרבה עבודה. מזל שביטלתי את שיעוריי במרכז השבוע. אבל כבר מקץ עשרים וארבע שעות אני יכול לומר לכם רק דבר אחד – הגענו לגן עדן. אנחנו במקום הנכון ובזמן הנכון. וכאן אנחנו גם מתכוונים להישאר. בישוב ובבית האלה. ובע"ה זה גם יסתדר.

     הדברים האלה לא מובנים מאליהם. הם עשויים להישמע משונים מפי אדם, שחי כול חייו בעיר הגדולה ועבר רק יממה אחת בגליל. אבל אני מצוי בשלב כזה בחיי, שבו אני בהחלט מוכן ומעוניין להסתפק בחיים צנועים ושקטים, בתובל, עם כמה שפחות צורך לצאת מגבולותיו.

     ומי שירצה לפגוש אותנו, יבוא לבקר.

     שיהיו לכם לילה טוב, ושבת שלום.