ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

עורמת הווירוס, ועשרת ימי חופש, התחדשות ותקווה.

הכיסא הירוק 2.jpg

ביום כיפור הלכנו עד הכיסא הירוק בשדרה, ושיחקנו שם. מיכאל צילם את דניאל ואותי. דניאל פשט את חולצתו ונתן אותה למיכאל, אחרי שזה השתטח עם הקורקינט שלו בתוך שלולית מים באמצע השדרה. נשמה  טובה. שימו לב לאיכות הצילום של מיכאל.

    היום בצהריים, כשבאתי לאסוף את מיכאל ודניאל מן הגן, התברר לי שמהיום פרושים לפנינו עשרת ימי חופשה, עד אחרי שמחת תורה. אני לתומי חשבתי, שביום ראשון עוד יש גן. מסתבר שטעיתי. ועתה, אנא אלך, אנא אבוא:)

במהלך החופש הזה ניפגש עם חברים, גם ניסע לגליל, בתקווה שהמעבר שלנו לשם יתרחש במהרה, ויקטע את אי-הוודאות שאנחנו חיים בה כבר תקופה ארוכה. אבל בינתיים, הווירוס שביקר אצל ילדיי, אצל דניאל במשך שבוע, אצל מיכאל קצת פחות, החליט כעת לתקוף גם אותי.

אתמול, כשהרגשתי חלש וישנתי שעתיים וחצי בצהריים, זה היה לי מוזר. אבל אז, בערב, התחלתי לחוש מחושי בטן ולרוץ לשירותים. כך גם עבר היום הזה כולו. שזה די סיוט.

מזל שענת ואילנה כאן, והזמינו את הילדים לאכול איתן ואצלן את ארוחת שישי. וכעת גם מארחות אותם. זה מאפשר לי לשבת בחצר, ולגלוש באינטרנט. זה בערך הדבר היחיד שאני מסוגל לעשות כעת.

אני שונא להיות חולה. גם בלי חום. חולשת הגוף, ריקון המוח, אלה דברים שמאוד לא אהובים עלי. אבל מכיוון שטלוויזיה אני כמעט לא פותח, והווידיאו וה-די.וי.די כאן כבר שבקו חיים מזמן, כנראה שאמשיך לשבת ככה, מול המחשב, כול הערב.

*

"אבא, יש לנו אלוורה?" פנה אלי דניאל הערב.

"לא," עניתי לו מתוך היסח-הדעת, עייף מלקום מן הכיסא.

"לא נכון, יש לנו, בוא תראה איפה," השיב לי, משך אותי אחריו אל המטבח והצביע על המדפים הגבוהים בארון כלי המטבח, שם אני מחזיק בתרופותיי, "שם, בין התרופות שלנו."

ואמנם, שפופרת מלאה בג'ל אלוורה חיכתה שם.

דניאל מדהים אותי בכוח הזיכרון שלו לפרטים, ובתשומת הלב שלו לכול שינוי, ולו המזערי ביותר, בסביבה הפיסית. בזכות התכונה הזאת כבר בגיל שנתיים תפס פורץ לבית שכן, ובזכותה הוא מסב את תשומת ליבנו לכל שינוי פתאומי בסביבה.

הוא גם אוהב ומלא חמלה. מקודם שיחקו ברחוב, ואז נכנס לחצר, ושאל אותי "אבא, מה שלומך?"

"תודה, חמוד שלי, הכול בסדר. רק שמאוד כואבת לי הבטן, ועכשיו אני מבין כמה כאב לכם כשהיה לכם את הווירוס הזה."

%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%a7%d7%94

אם מישהו היה אומר לי, לפני חמש שנים, שבערב שישי אחד, בעודי חולה מת, ארכיב עם מיכאל בני פאזל של קבוצת הכדורגל 'סופר סטרייקה,' הייתי אומר לו שהוא הוזה. אבל הנה, גם את זה עשינו הערב. מיכאל צילם את הפאזל ביוזמתו.

*

     כל עניין המעבר צפונה פותח לחלוטין את חיי. הייתי כנראה זקוק לשנה מחורבנת במיוחד בגן העירייה (בשנה שעברה. השנה זה טוב לאין ערוך), כדי להיירות מן העיר הזאת ומחיי בה כמו מלוע אקדח. אבל יותר מכך, כנראה שהרצון לעבור צפונה יושב על משהו, שקינן בי במשך שנים רבות. ההבנה שהבית שאנו גרים בו כבר לא טוב בשבילי. שהמבנה הפיסי שלו לא נכון בעבורי עוד. שאני זקוק לאוויר, למרחב.

     שלא יכול להיות, שאינני יכול לכתוב בבית שלי, כי אני לא יכול לעשן בו, ולא יכול להדפיס בו במכונת כתיבה, כדי לא להעיר את הילדים, כי אין לי חדר עבודה עם דלת, והדירה כולה בנויה כמו לופט נטול הפרדה.

     שלא יכול להיות שאני, שגדלתי בבית עם חצר ענקית, ובה עצי פרי ועצי צל ודשא, חי כבר שנים רבות כול כך בעיר, ופיסת הירקות היחידה שאני זוכה בה היא פינת העציצים הנפלאה של אילנה. מגיע לי יותר מזה. גינת ירק, עצי פרי, דשא לשבת עליו להירגע.

     ברגע שהחלטתי בתוכי – החלטתי זו לא המילה הנכונה, זה נחת עלי כרעם ביום בהיר, כדחף עמוק של היענות לאינטואיציה הפנימית שלי – שאני מוותר על הבית שגרתי בו שלושים שנה, בו כתבתי את ספריי ובו קיימתי את אהבותיי, ועל השכונה שאני כה אוהב, נווה צדק, פתאום הכול נפתח בתוכי מחדש. נכון לעכשיו, למרות הווירוס, ואולי גם בגללו, אני מרגיש כאילו איזה פקק אנרגיה אדיר הולך ומשתחרר בי. רעיונות חדשים לפעילות עולים בי, שעיקרם בריאת פרנסה ותעסוקה בצפון הרחוק, וגם סוג מסוים של גמישות מחשבתית, שאני נוטה לשכוח שיש לי, כאשר אני שוקע בתוך שנות שגרה.

סוזן דלל ביום כיפור.jpg

יהיו דברים שיחסרו לי בגליל, כמו מרכז סוזן דלל בכל יום, ובייחוד ביום הכיפורים, שעה שהיה מוצף ילדים והוריהם, על אופניים. אבל נבוא לבקר.

   אז כן, נעבור לבית שכור בתובל, ונוכל לשכור אותו רק עד תחילת הקיץ הבא, משום שהוא עומד למכירה. אם ניקלט שם טוב נרצה להישאר בתובל, ולרכוש את הבית, שמחירו כרגע גבוה מדי בעבורנו. אם בעל הבית יסכים לרדת במחיר, אולי נצליח לרכוש אותו. אם לא, לא תהיה בידינו הברירה אלא לנדוד הלאה, לישוב אחר, בו נמצא, אני מקווה, קהילה תומכת כמו בתובל ובית שנוכל לעמוד במחיר שלו.

     מי יודע מה יהיה. כרגע אנחנו עוברים לתובל. והלוואי וניקלט שם. אבל העתיד צופן בחובו הפתעות, ומרגע שאנו עוזבים את ביתנו בנווה צדק, הכול פתוח.

     ולפתע, אחרי שנים רבות כול כך שבהן ראיתי את הבית הזה כמקור בטחוני, כמבצרי ממש, זה ממש לא נורא. להפך. זה משחרר, ואפילו מסעיר. מחדש את ריצת הדם בגופי, ממלא בתשוקת חיים חריפה.

    פתאום איזה רוח של הרפתקה נושבת בתוך חיי. הרפתקה מסודרת, ממוסדת. אני כבר בן חמישים ושש ומחצה, כבר חוויתי פעם התרסקות כלכלית. הפעם אני לא מסתכן באיבוד דבר, אבל אני נכון להתנסות במשהו חדש. ועצם המוכנות הזאת, לזוז ממקומי, ממשבצת הנוחות שלי, פתאום פותחת ערוצים חדשים של שפע, של הפתעות ושל הצלחה.

     זה משרה עלי אופטימיות, תקווה וציפייה לבאות. בקרוב נצא לדרך חדשה, בקהילה חדשה, יהיו בה ודאי מעלות ומורדות, כמו בכול דרך. אבל יהיה בה גם שינוי מהותי ועמוק של אורחות חיי, ושל הדברים שאני באמת רוצה להתמקד בהם – הורות וכתיבה.

     זה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי בשנה החדשה הזאת, וגם באלה שתבואנה אחריה. והלוואי וכך אכן יתפתחו הדברים.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, יצירתיות, כללי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: