כול מי שהתנסה אי פעם בסיומו של ספר יודע עד כמה הריק הזה מאיים, בולע. פתאום אתה משחרר מתחת ידיך כתב-יד שעבדת עליו שנים, חלמת עליו בלילות, כתבת אותו בכול רגע פנוי שהיה לך, הטלאת בו סצנות, הורדת אחרות, והנה פתאום הוא איננו אתך. ואתה מסתובב בבית, ותוהה מה לעשות.
במצב הזה, אני תמיד עושה שני דברים. האחד, חוזר לקריאה, משלים פערי קריאה בספרים שרציתי לקרוא ולא נגעתי בהם, במהלך שנות הכתיבה. שכן, במהלך כתיבתו של פרויקט אני משתדל לקרוא רק חומרי תחקיר או ספרים, המתקשרים אליו בזמנם ובמקומם או בסגנונם. השני, יושב להקליד חומרים למחשב.
הקלדת החומרים למחשב היא, אצלי, עבודה חשובה. אני כותב בכול סוגי המדיה – מחשב נייח, מחשב נייד, מכונת כתיבה, מחברות צהובות של כתיבת יום ומחברות לבנות של דפי בוקר – ובכל הז'אנרים. במחברת אחת ישנם שירים ששכחתי שכתבתי אותם, סינופסיס לתסריט או למחזה, רעיונות ליחסי ציבור לספר, הגיגים, תיאורי מקום ודמויות שעשיתי סקיצה שלהן כדי לשוב ולחשוב עליהן.
הכתיבה היומיומית הזאת מניבה שפע של חומר, שאני שוכח בכלל מה כתבתי בו. ולכן, הקלדתו למחשב היא חשובה מאוד. היא קודם כול מזכירה לי בכלל מה יש לי מתחת לידיים. אילו חומרים לאילו פרויקטים, אילו שירים וסיפורים ומחזות ותסריטים וקטעי מחשבה וכו' כתובים אצלי, ועוד לא נגעתי בהם בכלל. היא גם מכוונת אותי הלאה. במה ברצוני לעסוק כעת. ומה עלי לעשות ובאילו פרקי זמן.
כשאני מסיים הקלדה של מחברת, או של גוף חומר גדול יותר, אני לוקח אותו ל'אופיס דיפו' ומדפיס לי עותק בנייר. משם אני הולך ישר לבית הקפה, ובמשך כול רגע פנוי יושב ועורך את זה. בורר, בוחן ומגלה מה יש מתחת ידיי.
ואז הפרויקטים הבאים צצים ומתהווים למול עיניי ממש, והופכים מזרע של משהו לתכנית עבודה מסודרת.
הנה פרגמנט קטן ממחברת אחת:
"המלך רצה שכול נתיניו ישמעו את הנאומים שנשא. כולם, ובהם גם מי שעוד לא נולדו. לכן הוציא צו, המחייב את העוברים ברחם אמם להקשיב לנאומיו מבעד לנימי הדם המחברים אותם אל שליותיהם. השתמשו בהם כאזניות, אמר, העיקר שתקשיבו לדבריי. כי מי שלא יאזין להם, דמו בראשו.
*
את הסיפור הזה הזיתי שעה ששכבתי בין בניי, הערב, כדי להרדימם. היו עוד הרבה הבלחים יצירתיים ברגעים האלה, אבל אותם כבר שכחתי. הייתי רדום מדי, מיטלטל בין ערות לבין תרדמה, מכדי לזכרם."
מזה יומיים אני מקליד מחברת אחת. ייקח לי עוד יומיים לסיימה. אבל מתחתיה יש עוד מאות מחברות שלא הקלדתי עדיין, וכלל אינני זוכר מה כתבתי בהן. סיפור חיי הוא בעצם סיפור הניסיון לאזן בין חיים לבין כתיבה, ולגשר בין הכמות הבלתי נתפסת של טקסטים שכתבתי ועודני כותב, לבין מה שהופך לפרויקט בעבודה ואחרי כן גם רואה אור.
כל המכשפות שהייתי אצלן במהלך שנות חיי ניבאו לי, שאחיה שנים רבות. אני מקווה שהן צודקות. אני, על כול פנים, יודע, שאזדקק לפחות למאתיים וארבעים שנה כדי להתגבר על כמות החומר שאני מייצר, אז כדאי שעד שאזדקן ימצאו כבר המדענים את תרופת האנטי אייג'ינג האולטימטיבית, שתקנה לי זקנה מופלגת בצלילות דעת טובה.
אה, ואם אפשר, אז גם יכולת הנעה של אצבעות הידיים. אי אפשר להיות סופר זקן עם דלקת פרקים.
שיהיה לכם/ן לילה טוב ומבורך.
אילן שיינפלד. אבא קומתיים. 
מאחלת לך 360 שנה לפחות! בבריאות טובה, כמובן!
תודה מותק. גם לך:)