ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

התשוקה לקרוא, הבהלה לספר – ויואל הופמן אחד.

אפריים.jpg

אתמול בלילה תקפה אותי בהלה. סיימתי את ספרה של אליזבט גילברט, 'קסם גדול,' שכתבתי עליו לפני יומיים, והשתוקקתי להתחיל לקרוא מיד ספר חדש. אלא שהשעה הייתה כבר קרוב לחצות, וידעתי שעלי למצוא משהו מיוחד, מסוים מאוד, שאוכל להתחיל לקרוא בו בשעה כה מאוחרת.

הבית היה חשוך. מיכאל ודניאל כבר היו ישנים, אחרי התרגשות האתמול – הם נטלו לידיהם את זוגות האופניים בלי גלגלי העזר ולמדו בזה אחר זה, בתוך פחות משעה, לרכוב על אופניים ללא עזרה. אני רצתי אחריהם כדי להבטיח שלא יפלו, וחלילה לא ישכחו לבלום למול מכונית שתגיח לתוך הרחוב שלנו. אבל הם עמדו בזה בגבורה.

כך או כך, הם היו ישנים, ואני הייתי מוכרח ספר. אז עברתי עם אלומת האור החיוורת של הטלפון החכם שלי על פני מדפי הספריות. ספרי התחקיר של הרומאנים שסיימתי, ספרי התחקיר לרומאנים הבאים, ספרי הסיפורת בלועזית ובעברית, ספרי העיון והיהדות, ולא מצאתי דבר שימשוך את עיני.

וזה לא עניין של מה בכך. כי בבית שלנו יש אלפי ספרים, מתוכם מאות ספרים המחכים שאקרא בהם. אבל לא הייתי מסוגל לקרוא מהם דבר. אפילו לא מחזות. ודווקא בא לי לאחרונה לשוב לקרוא מחזות של שקספיר.

ואז נחו עיניי על מקטע המדף המוקדש לספריו של יואל הופמן, וידעתי שזה הסופר הנכון לי כעת. ואז משיתי מן המדף את ספרו 'אפריים,' שראה אור בעריכתו של חברי ואהובי יגאל שוורץ, בהוצאת כתר, בשנת 2005.

נטלתי אותו החוצה, התיישבתי בחצר, מתחת למנורת הלילה שאני מדליק בה, כדי לא להעיר את הילדים, והתחלתי לקרוא. "אפריים חושב לא פעם שאישה אחרת תיטיב להבין אותו. בעיקר מרגיזים אותו כתמי הלפתן. איך היא יושבת במטבח ושותה והלפתן נוטף מן השפה התחתונה כאילו משהו נפגם בסדר הגדול."

וזהו. ויותר לא יכולתי להפסיק.

הספר מספר על שברון אהבתם של אישה ואיש שבנם מת. הספר הזה הוא גם דוגמה טובה וייחודית לרומן פוסט-מודרני עברי. הוא גם ספר שתוקף את עצמו. חברתי אריאנה מלמד עמדה על טבעו ככזה במאמר שכתבה עם צאתו לאור, כאן.

אני באמצע הקריאה בו, ומוצא את עצמי מסמן אוזניים בכל דף שני. עד כדי כך אני אוהב את החוכמה ואת ההומור של יואל הופמן. "יוספה מביטה בכול חלון פעמיים. לפעמים הזכוכית שקופה ולפעמים פסים של אבק מעכירים אותה. היא נושאת את אגן הירכיים שלה מחדר לחדר כמו תקציבי ממשלה (מאה מיליון לפה ומאה מיליון לפה) והשיער שעל ראשה שט, למרבה הפליאה, לאותם המקומות."

ישבתי וקראתי עד שעה מאוחרת, הלכתי לישון. קמנו מוקדם הבוקר, ואחרי ויכוח, האם נצא אל הים באופניים, אם לאו, בסופו של דבר נסענו אליו במכונית. הילדים שיחקו בחוף ובמים עם צלחת מעופפת, עם ילדי השכנים שהצטרפו אלינו. אני הייתי שקוע בקריאה. קורא פרגמנט (כול ספריו של יואל כתובים כמו שירה, קטעים-קטעים), ומרים עיניי להתבונן בילדיי, וחוזר חלילה.

תוך כדי קריאה התעוררה בי התשוקה לכתוב מאמר מחקרי על סגנונו של יואל הופמן, שכול כך מרתק ומפעים אותי. כנראה שאעשה כן, בזמן הלא רחוק, ולו כדי לספק את התשוקה המודחקת (הנוספת הזאת) שלי – כתיבה אקדמית. ואז גם שלחתי הודעת סמס ליגאל, של תודה על הספר הזה ובכלל.

וכעת, בלילה, אחרי שהשכבתי את הילדים, בתום אחר צהריים מלא פעילות עם עוד חברים בשכונה, יצאתי החוצה, מתוך כוונה להמשיך לקרוא את 'אפריים.' אבל אז עשיתי את מה שאני מנסה למנוע מעצמי כבר כמה שבועות – פתחתי את המחשב, ושבתי לקרוא, בפעם-המי-יודע-כמה, את הרומאן הבא שלי.

כמה מפתיע לחזור לספר שזה עתה סיימתי את כתיבתו. חזרתי אליו כמו קורא מרחוק. ופתאום ראיתי את מוזרותו ואת יופיו, וכמובן גם עוד כמה מקומות שצרמו לי מבחינה ריתמית. אז תיקנתי אותם עם 'עקוב אחר שינויים,' שאוכל לדווח עליהם לעורכת שלי, שכבר קוראת בו. היא, אגב, שלחה לי הודעה, שאסור לי בשום פנים ואופן לגעת בו עוד. ואני השבתי לה, שזה האיסור המתוק ביותר שיכולתי לקבל מידיה.

אבל איסורים לחוד והיתרים לחוד. שבתי לקרוא את הספר הבא שלי. אני בעמוד 135, ונהנה. משתומם לגלות שוב את הקול היהודי שלי, מהדק בו דברים, ומתכונן לחשיפתו בפני עולם ומלואו. עד שתסתיים עריכתו, ויעברו הגהותיו, עוד אוכל לתקן בו אי-אילו דברים. ואז אשלח אותו בחדווה מבין ידיי – ואתמסר לספר הבא, שרובו ככולו כתוב כבר, בגרסה ראשונה, והוא ממתין לי, כשיח שרק הנץ, אבל כעת עלי לדשן את אדמתו ולטפח את גבעוליו, כדי שיפריח מתוכו את מלוא תפרחתו העגומה.

היום, כששוחחתי לכבוד השנה החדשה עם רות אלברטי, היא סיפרה לי שקראה את ספרי 'מעשה בטבעת,' בזמנו. כשהייתי אצלה ב'מסע' לא חיברה בין האדם שכתב את הספר ההוא, שהיה לה קשה מאוד, כדבריה, מבחינה רגשית. רק אחרי כן קישרה בין הדברים. "אני מקווה שהחלמת מכול הרגשות הקשים שכתיבתו של הספר הזה הייתה כרוכה בהם," אמרה.

"זה כבר עבר מזמן," חייכתי אל פומית הטלפון הנייד, "אבל עכשיו אני ברגשות קשים אחרים. ככה זה, רות, ספרים נכתבים על דרמה ומתוכה."

"תנו לי כסף בעבור הספר הזה לפי גודל הכאב," מבקש יואל הופמן בספרו 'אפריים.' "מאה אלפים או יותר. שמודדי הכאב של הוצאת כתר (ברוך שושנים ועמליה ליפקין) יקראו יגידו בעצמם אם מכשירי המדידה הפנימיים אינם עולים עד קצה הסקאלה כשיוספה מושכת את רגליה בלילה."

כי אכן, ספרים נמכרים לפי גודל הכאב. זה שהוליד את כתיבתם וזה המובע בהם וזה המהדהד בהם את כאבו של הקורא. אבל רק יואל הופמן יודע לבטא את זה במלים.

ולכן אני כול כך רוצה לכתוב עליו. ועוד אעשה כן.

אבל בינתיים, במוצאי החג הזה, אני מתברך בשני הישגים אחרים – קריאת שני ספרים במהלך חופשת חג אחד (מי היה מעלה דבר כזה על הדעת, בחמש השנים שחלפו, בהן הייתי ועודני אב יחידני לתאומים) – וסיגול הרכיבה על אופניים לשני בניי בו-זמנית. כשאתה אב יחיד, אתה לא מתמזמז עם הפחד של הבנים. אתה פשוט אומר להם "אל תתעסק עם הפחד שלך, פשוט עלה על האופניים, החזק את הכידון ישר – ורכב!".

וכך היה.

ואני עמדתי ברחוב, הבטתי בהם ולבי נמלא בגאווה.

שתהיה לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה.

 

מודעות פרסומת

תויג כ:

יש לו קטגוריות ב:הורות, חד הורי, חד הוריות, כללי, סדנאות כתיבה, תהליך היצירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: