ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

התחקיר, השכתוב ושכבות הסיפור

כפי שסיפרתי לכם בפוסט קודם, אני מקדיש כעת את ימיי לקריאת חומרי תחקיר, לצורך עיבוד חלקו האחרון של הרומן הבא שלי. בימים האחרונים עטתי ברעבתנות על המאמרים שצילמתי מתוך מקורות שונים, והבוקר התחלתי קורא גם באחד מתוך שני ספרי העיון ששאלתי בספריית האוניברסיטה בנושאי כתיבתי.

     אגב קריאה במקורות הללו גיליתי עובדה שנסתרה ממני במשך כל חמש שנות התחקיר והכתיבה של הספר הזה עד כה. עובדה זו לא צוינה בשום מקור קודם שקראתי, וקראתי הרבה: הגיבורה שלי מכרה בימי זקנתה שני ספרי תורה עתיקים בחזרה לקהילה.

     הידיעה הזאת טלטלה אותי כהוגן. הרי מכירת ספרי תורה לקהילה היא לא מעשה של מה בכך. ואז, מיד עלו מתוכי שאלות על גבי שאלות: מניין הגיעו לידיה ספרי תורה אלה? מי הזמין את כתיבתם, מתי ולאיזה צורך? כמה שנים ארכה כתיבתם? מי החזיק בהם עד כה? איזה ערך רגשי קשור בהם? וכמובן, מדוע היא מוכרת אותם, ובעבור מה? לא מצד הכסף. אני יודע בדיוק כמה קיבלה בעבורם. אני מתכוון למניע העומד מאחורי מכירתם.

     עם השאלות האלה בדעתי התיישבתי הבוקר, מקץ חודשים שלא נגעתי בספר, לקראו שוב על גבי המסך. תוך כדי קריאה 'נתבאר' לי מי הזמין את הספרים ומדוע, איזה תפקיד מילאו בעבורו, ובחיי בנו, וכיצד התגלגלו לידי הגיבורה שלי. והלילה גם התברר לי מדוע מכרה אותם, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דתית-נפשית, ומה קיוותה להשיג או לקבוע בפעולתה.

     אין זו התגלית היחידה שגיליתי ביומיים האחרונים, בהם קראתי חומרי תחקיר, ועוד ישנם לפני כמה וכמה ימים כאלה. אבל מבחינתי זו הייתה תגלית מרעישה. לעתים, פרט הנראה טריביאלי לגמרי לחוקרים, עד כדי כך שאיש מהם לא ציין אותו, מלבד אחד, הוא בעבורי לא פחות מאשר עורק זהב, מפני שהוא מחובר לנימי סיפור.

     די באנקדוטה אחת או שתיים כאלה כדי להוסיף גוון ועומק ועושר לגרסה האחרונה של הסיפור. משום שכאשר שותלים את האנקדוטה בספר, וקושרים אותה לעלילתו מלפנים ומאחור, יוצרים בו תלת ממדיות, מחזקים את לכידותו כיקום סיפורי בדוי – והופכים אותו לבלתי נשכח.

     זה ערכם של התחקיר, השכתוב והריבוד של הסיפור. התחקיר נעשה הן לפני תחילת הכתיבה והן במהלכה, בין גרסה לגרסה. השכתוב מתחיל ביחידות הגדולות ביותר של הטקסט (חלקים, פרקים, סצנות, פסקאות) ומסתיים בשכתוב ברמת המילה והאות. הריבוד הוא תהליך מתמשך בזמן. והוא מתקיים רק כאשר אתה נותר סקרן לגבי הסיפור שלך, מוכן לשוב ולחקור ולחפור בו, ובחומרי התחקיר על אודותיו, ולגלות עוד ועוד נימי סיפור נעלמים מעין, הממתינים לך לגלותם.

     כתיבת ספר טוב אורכת זמן. לא משום עצלות הכותב אלא משום טבעו של תהליך היצירה. אין לזרז בו, אבל חשוב להתמיד בו. וחשוב גם ללוותו בתחקיר, בקריאה ובעתות מנוחה.

     לעתים קרובות דווקא תקופות התרחקות מן הספר מאפשרות אחרי כן גילוי של שכבות נוספות בו, שניתן לראותן רק ממרחק.

     וכך זה גם לגבי כול דבר אחר בחיים.

*

     נדמה לי, שאחת המשימות הקשות ביותר בעבורי אינה ההתמודדות עם שישים ימי החופש הגדול, שחלפו כבר, אלא עם ההכרה, שבזה לא הסתיים דבר. החופש נגמר, זה נכון. הילדים חזרו לגן. זה נכון. זה מקנה לי כמה שעות עבודה וכתיבה מדי בוקר, שכול כך חסרו לי. אבל שעות אחר הצהריים והערב מדי יום, שבוע אחר שבוע, עודן משתרעות בפניי, כמרחב זמן שעלי לבדוק בו כול יום מה אעשה בו עם בניי, שישמחו ולא ישתעממו בו.

     השבוע התמקדתי בחברים. אתמול נפגשנו עם ילד מכיתת הגן מן השנה שעברה בפארק החורשות. הוא הגיע לגן המשחקים על אופניו, רוכב עליהם בלא גלגלי עזר, ואמו התנדבה להורות לבניי איך לרכוב עליהם. שניהם הפליאו עשות, ורכבו בקלות בשביליו הסלולים של פרק החורשות, מבלי ליפול ולו פעם אחת. הדבר היחיד שנפל שם זו השרשרת. שוב ושוב. משהו באופניים האלה היה מקולקל.

     היום נפגשנו עם אור ועם מייקי. היה לנו תור אצל רופא עור בשפרינצק, אז נדברנו שניפגש ברחבת הסינמטק, ונלך ממנה למקום שאור קראה לו 'מתחם גדרון,' ואני לא ידעתי על קיומו כלל. מדובר בשטח החניון שהיה פעם בין ה'תחת' של רחוב חשמונאים לרחוב הארבעה, חניון הסינמטק. המקום כולו הפך לרחבה מעוצבת, עם מזרקות מים למשחק ובתי קפה. כול החניון החדש חפור מתחת. פשוט גאוני.

     הילדים רק ראו את המזרקות מרחוק ומיד רצו אליהן, מותירים את אור ואותי הרחק מאחור. עד שהגענו אליהם הם כבר התפשטו. אז הלבשתי אותם בבגדי הים שהבאתי עמי והם קפצו עם מייקי אל המזרקה ורצו וקפצו שעה ארוכה במים.

     אחרי כן התיישבנו לאכול ארוחת ילדים של המבורגר וצ'יפס, במחיר 20 ש"ח בלבד, במסעדה סמוכה.

     היה נהדר. מומלץ לקחת לשם את הילדים.

     ומחר נבלה עם אלון וארז ועינת בגבעת שמואל.

    אחלה שבוע, עם הרבה חברים, לפנינו. סוג של פיצוי על החופש הגדול שבו בילינו הרבה מאוד לבדנו. ועדיין, דניאל כמה לעוד ועוד חברים, ואילו מיכאל מתלונן, שהוא לא זקוק להרבה חברים, רק לחבר אחד, ובכלל הוא מעדיף להישאר בבית ולצייר ולשוחח איתי.

     שזה בהחלט קומפלימנט.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יש לו קטגוריות ב:הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הוריות, חדהורי, כללי, סדנאות כתיבה, תהליך היצירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: