יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (61)

אני עצבני בטירוף. התעוררתי לפחות שלוש פעמים הלילה, במשך חמש השעות שישנתי בהן. בכל פעם בהרכב אחר במיטתי. פעם דניאל, פעם שניהם. בסופו של דבר נדדתי מן המקום שישנתי בו, מיטתו הגדולה של מיכאל, אל מיטתי שלי, וניסיתי לנמנם עוד קצת, עד שלבסוף קמתי, כתבתי דפי בוקר ואז, עם קום הילדים, גם ניקיתי את הבית, שהיה מטונף, מקץ ימים ספורים מן הניקיון הקודם.

קפצתי לכושר. כשהלכתי ממנו בדך הביתה גיליתי פח זבל ירוק ענק, מלא בספרים, ולידו עוד ארגז קרטון עמוס בהם. נעצרתי לבחון אותם. היו שם כול כרכי הבריטניקה לנוער, פירוש י"ל גורדון לתנ"ך, ספר תנ"ך, כל כרכי האטלס של ברוור, כל כרכי האנציקלופדיה לנוער של החי והצומח בארץ ישראל, מילון ספיר, ועוד ועוד, אוצרות בלומים ממש.

ערמתי לי ערימה של אנציקלופדיות ואטלסים בשביל הילדים ומיהרתי הביתה, לשוב לשם עם המכונית. הכנתי לנו מהר כריכים לדרך, נסענו, העמסתי על המכונית את כל הספרים האלה, שאין לי כלל מקום בשבילם בבית, אבל הדעת לא סובלת להניח אותם ברחוב – ונסענו למפגש הטיפול השבועי שלנו.

המפגש היה מפוזר כמו מצב רוחי. הייתי מותש מכדי לשחק עם הילדים, ולכן גם הם לא התרכזו בדבר וקפצו ממשחק למשחק. שום שיחה ממשית לא התרקמה שם, וכולנו, כולל התרפיסטית, רק חיכינו שזה ייגמר.

"קח אותם למקום עם טלביזיה ולך לנוח," היא אמרה לי.

"ברור. אנחנו נוסעים מכאן ישר הביתה."

עכשיו הם משחקים פה בבניית ארמון, הכרוכה בהזזת כול תיבות הצעצועים ורהיטי הילדים שלהם מחדר הילדים אל הסלון ואל חדר העבודה שלי. תהיה לי הרבה עבודה לסדר אחריהם, מפני שגם אם ירצו לא יעמדו בזה. אבל לפחות שעת הצהריים מתקרבת, נאכל ונלך לישון.

אני משתגע מכול העצות של עורכי הדין השונים שנועצתי בהם. בן דודי עמרי, עורך דין לענייניי נדל"ן בעצמו, התנדב להתבונן בניירת, והאיר את עיניי בצורה בהירה ביותר. מדבריו הבנתי, שסתם הלכתי והסתבכתי ונבהלתי מכול מיני עצות, שהדברים עשויים להיות פשוטים בהרבה, ונטולי סיכון. הבנתי, בפעם המי יודע כמה, שהמציאות כרוכה לא אחת בפרשנות על אודותיה ובפחדים ובחרדות הנלווים לפרשנות הזאת. ושאני יכול לבחור לחיות בחרדה או בתקווה. והבחירה שלי היא מובנת.

*

את הדברים שקראתם עד כה כתבתי לפני הצהריים, בשעה שהילדים שיחקו מסביבי. אחר הצהריים קמתי אחר לגמרי. רגוע, אחרי שינה טובה. בתיבת הדוא"ל שלי כבר חיכו לי טפסים מבן דודתי עמרי, כפרה עליו, שהכין לי חומר לבירור ובדיקה בנוגע לדירה שלי, גם זה הרגיע אותי מאוד.

אחרי כן נתתי לילדים גלידה, כמשהו מתוק של אחר צהריים, הכנתי להם במהירות פיצה ושמתי אותה בתנור, לארוחת הערב, ויצאתי איתם אל הרחוב. הם שיחקו בו באופניהם ובתחנת הכיבוי שלהם, ואני עשיתי שיחת טלפון עם מרים בנימיני, שעודדה אותי מאוד. לא אכנס לפרטיה, אבל היא תומכת בשינוי שאני עובר ובטוחה בהצלחתו. היא הרגיעה אותי במיוחד בנוגע לבית. "הכל יסתדר, הכול יהיה לטובה," היא אמרה, ונימקה את דבריה.

או אז הגיעה אלי שיחת טלפון מרות אלברטי, שהייתי אצלה בתהליך 'המסע.' לא אכנס לתוכנה, אבל אומר לכם, שעצם האכפתיות שלה, להתקשר אלי ולשאול לשלומי, וגם לעוץ לי עצה, מאוד ריגשה אותי.

רגע לפני צאתי לסדנה, הילדים הפתיעו אותי. דניאל הודיע לי שהחליט לנקות את הקקי של הציפורים, שהטילו על דלת המכונית בצד שלו, נטל ביוזמתו את דלי הפלסטיק של הספונג'ה, מילא בו מים, טבל בו סמרטוט והחל מקרצף את האוטו.

"היי, גם אני רוצה!" קרא מיכאל.

"אתם יודעים מה, אז אתן לכם סמרטוטים טובים ונרחוץ כבר את האוטו יחד," הצעתי להם.

וזה מה שעשינו. רחצנו את האוטו מכול עבריו. אחרי כן דניאל משך את צינור ההשקיה מן החצר עד הרכב, ואילו מיכאל טיפס על כול מיני דברים בחצר כדי להגיע אל הברז ולפתוח אותו בשביל אחיו.

כשסיימו לשטוף את האוטו שיבחתי אותם, ואז גם נפרדתי מהם לשלום ונסעתי לסדנה שלי. בתוכה כתבתי, זה היום הרביעי ברציפות, מה שנראה כמו תחילתו של ספר חדש, שונה מכול מה שהכרתי. הנה, אתם שומעים על כך לראשונה. לפני ארבעה ימים התחלתי במשהו. הרגשתי שיש בי איזו תזוזה, שמתרקמת בי איזו דמות, שאיזה קול שאינני מכיר נשמע בתוכי, ולא שאלתי שאלות. פשוט התחלתי לכתוב אותו. בכל מיני שעות של היום, ומיד על המחשב, או בכתב יד.

היום כבר היום הרביעי. ניצלתי בו עשר דקות במהלך הסדנה שלי. בדיוק כמו שבבוקר ניצלתי עשר דקות במחיצת הילדים כדי לכתוב את חציו הראשון של הפוסט הזה.

ככה כותבים. מניחים מילים על הנייר. מותר לכתוב רע, מותר לכתוב חלקי, מותר לסטות ולהתבלבל. ככה זה בגרסה ראשונה.

כותבים מתוך הרגע שאנו מצויים בו. עושים שימוש בכול מה שבתוכנו ומסביבנו ברגע הכתיבה. מצב הרוח שלנו, כמות האור בחוץ, טיב הרוח. פשוט משתמשים במה שיש.

אתם יכולים להבין זאת לבדכם מאופן כתיבתו של הפוסט הזה. תחילתו בהכרזה 'אני עצבני בטירוף', משום שכך הרגשתי כשכתבתי זאת. המשכו במשהו אחר לגמרי. אני כותב מה שאני חי. ולעתים אני גם חי את מה שאני כותב. כמו כעת.

היום שאלה אותי חברה טובה שלי מה הם החוקים של כתיבה יומית. לא עניתי לה על זה. מה כבר יכולתי לומר לה? פשוט שבי וכתבי בכול יום מנה מסוימת, במילים או בזמן. ותשתדלי לעשות את זה לפני כול שאר מטלות יומך. פשוט שימי מלים על הנייר ולכי מהן. אל תתעסקי איתן.

וכך יום אחר יום, תקופה ממושכת, עד שכול הגרסה הראשונה של ה'משהו' הזה תתגלה בפניך.

רק אז בעצם תדעי, או תגלי בכלל, מיהן הדמויות הללו ועל מה את כותבת.

ואז תוכלי להתחיל הכול מחדש.

ככה זה בכתיבה. מגלים על מה כותבים תוך כדי כתיבה. מתרגלים לאי-הוודאות הכרוכה במלאכת הכתיבה. אנחנו, הסופרים, לא יודעים כלום. כול מה שאנחנו יודעים זה שעלינו לשבת כול יום ולכתוב משהו. וככה, לאט לאט, זה מצטבר.

כמו הפוסטים האלה.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s