ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (55)

    הבוקר, באופן נדיר, קניתי עיתון. ראיתי את הכותרת של "ידיעות אחרונות", "החופש הגדול מדי: מחאת ההורים," ולא יכולתי להימנע מקריאתו. לא היה במאמר שום חדש, כמובן. מדי שנה ההורים מתראיינים על אורכו של החופש הגדול וההוצאות הכרוכות בו.  ומה שתואר במאמר כמחאת הורים – שיביאו היום את ילדיהם לעבודה – הרי זה משהו שהם ממילא עושים, בלית ברירה, בסוף החופש.

     החופש הגדול אכן ארוך, מרושש ומתיש. בקושי עבדתי בו. מרבית הקורסים שלי באוניברסיטה הפתוחה מסתיימים בתחילת הקיץ, אינני עובד של קבע שם, ולולא הסדנאות הפרטיות שלי הייתי נותר ללא עבודה גם בלעדי החופש. בשנים קודמות הייתי עורך בקיץ ספרים שמחכים לי. השנה, עם הילדים בבית, לא יכולתי לעשות זאת. לולא עזרת אבי, מי יודע איך הייתי עובר אותו בשלום מבחינה כלכלית.

     אבל החופש הגדול הספציפי הזה, העומד תיכף להסתיים, היה גם תקופת צמיחה לילדיי ולי. לא רצתי איתם לאטרקציות. לא בילינו בפארקי מים או במופעים יקרים, גם לא נסענו לחוץ לארץ, אף על פי שמאוד רציתי בזה, פשוט מפני שנגמר לי הכסף. אבל טיילנו הרבה בגולן ובגליל, היינו בים ובבריכה – שממחר, תודה לאל, כבר נוכל לחזור אליהם, כי הפצע של מיכאל התאחה – בילינו בגני שעשועים ובקניונים ממוזגים, בג'ימבורי וגם הרבה מאוד בשכונה ובבית, בפעולות יצירה, בבישול, בניקיון ובכביסה, וגם עם פאזלים ולגו ומשחקי שולחן, ושיחות. הרבה שיחות.

     בחופש הזה גם היינו עם תרפיסטית טובה, שמלווה אותנו כבר שבועות ארוכים, מקנה לי כלים הוריים וגם מראה לי איך לתת לכל ילד מקום משלו בנפרד בבית. היום, למשל, בעקבות הצעצועים החדשים שהילדים הביאו אליה, להראות לה אותם בגאווה, הציעה שלכל ילד תהיה מגירה משלו, ובה צעצועיו. זה משהו שלא חשבתי עליו עד כה. ברצותי למנוע ביניהם עימותים כל הזמן ניסיתי לכפות עליהם שיתוף. וכך, בעצם, תרמתי למתח במקום לפוגג אותו. הנה עוד כלי הורי מהותי, בייחוד להורה של תאומים.

     הבוקר אחי יאיר בא לקחת את הילדים לבילוי משותף. זו הייתה הפעם הראשונה מאז נולדו שעשה כן, והם חיכו לזה בכיליון עיניים ממש. שלושת רבעי שעה לפני אחת עשרה, שעת המפגש, כבר היינו ברחוב. כדי לגוון את זמן ההמתנה ולנצלו כיאות הצעתי להם לצייר בגירים על המדרכה. מיכאל ואני ציירנו, דניאל לא רצה להשתתף, ואז עלה לי רעיון – נטלתי גיר לידיי, סימנתי קו 'התחלה' ובמרחק חמישים מטרים לערך ממנו קו 'סיום' והכרזתי בפניהם, שאנחנו מתחילים בתחרות ריצה.

     בתחילה התחרינו בקפיצה על רגל אחת. אבל הם רימו. כל הזמן דילגו במקום לקפוץ, והותירו אותי הרחק מאחוריהם. אחרי כן עברנו לתחרות ריצה, שבה נתתי להם רוב הפעמים לנצח, כדי לבנות את תחושת ההישג שלהם. והם נהנו מזה מאוד. עד שיאיר הגיע כבר התעייפו דיים כדי לנסוע עמו לדיזנגוף סנטר, שם בילו כשלוש שעות, וממנו שבו עם תחנת הצלה עם מיקרופון ורמקול (דניאל) וחרב מאירה ומזמרת של הפאואר ריינג'רס (מיכאל).

     בזמן הזה עשיתי אני את הלא ייאמן מבחינתי. הייתי במסאז' בספא נווה צדק.

     כל מי שמכיר אותי מקרוב יודע עד כמה אני מתעב מסאז'ים, ובעצם כול מגע 'מקצועי' או מגע שלא ביקשתי אותו, בגופי. אבל התלמידים שלי הפתיעו אותי בשובר מתנה לשם, ואני, אחרי כחמש שנות הורות ובייחוד 55 ימי חופשה עם הילדים, הייתי תפוס כמו גלגל ריחיים חלוד. כן, אני זוכר שמדובר באבן ריחיים, אבל תודו שהדימוי עובד.

     "איך אתה רוצה את המסאז', רך או חזק?" שאלה אותי הבחורה הצעירה בקבלה.

     "אין לי מושג," הודיתי בפניה. "שיהיה משולב."

     מקץ כמה דקות ניגש אלי גבר גברתן וחייכן, הציג את עצמו כאיוואן והזמין אותי לרדת אחריו במדרגות, אל קומת הטיפולים. נכנסנו לחדר, התפשטתי ונשכבתי על גווי על גבי מיטת טיפול. הוא החלט מעסה את גווי, צווארי וכו', ואני גנחתי והתנשמתי עד כדי כך, שביקש ממני לא לצעוק, כי הקירות עשויים גבס, וכולם עלולים לשמוע אותי.

     שעה תמימה הפקדתי את עצמי בידיו, שהיו ללא ספק אמונות ביותר. אחרי כן התקלחתי ממגע השמן בגופי, הדבר השני שאני מתעב אחרי מסאז', ויצאתי החוצה, אל השכונה, מרגיש קל, עם פחות כמה טונות של מתח.

     לרגע חשבתי אפילו לפנק את עצמי בארוחת מלכים. שיפודי קבאב וצ'יפס באיזו מסעדה קרובה. אבל הייתי כל כך רפוי, שבסוף נשארתי בבית, ובדיוק כשסיימתי לחמם לי עוף ותפוח אדמה במיקרו, הילדים שבו, נלהבים ומאושרים, מן הבילוי שלהם עם דודם.

     יאיר כל כך נהנה איתם. הוא סיפר לי שהיו נהדרים, שיחקו, קיבלו מתנות, אכלו המבורגר – שנותר ממנו עוד די והותר גם לארוחת הערב – והבטיח שיעשה זאת שוב בהזדמנות קרובה. בעבורי, זה היה חסד גדול מצדו. לראשונה מאז נולדו טיפלתי נטו בעצמי.

     בין כניסתי הביתה לבין שובם אליו אפילו הספקתי לכתוב עוד כמה מכתבים בנוגע לפרנסה ברמת הגולן, ולשוחח עם רכזת קליטה אזורית בנוגע לקיבוצים עם הרחבה. בימים האחרונים הבנתי, שעלי לחשוב קדימה, ולבחון באילו קיבוצים בגולן ובגליל ישנן הרחבות. בתובל מתוכננת עוד הרחבה כזאת, ככל הידוע לי, אבל אמרתי לעצמי, שלא ארצה לטלטל את ילדיי יותר מפעם אחת בנדודינו, עד שנמצא לנו את המקום הנכון לבנות לנו בית בו. ואם חלילה לא נסתדר בתובל, כדאי שאדע על עוד אופציות.

     הבירור העלה פרטים מעניינים. בכמה קיבוצים בגולן מציעים מגרש של 1/2-3/4 דונם בחינם בעלות פיתוח בלבד, של 140,000-160,000 ש"ח, לבנות עליו בית. זה הרי פשוט מדהים.

     זה בהחלט נתן לי חומר למחשבה. אבל, כמו שאמרתי לרכזת הקליטה האזורית, והיא הסכימה איתי, אסור לי לקפוץ ישר מנווה צדק לבניית בית בישוב שאינני מכיר. מקודם לכן עלינו לגור בו שנה או שנתיים, לראות איך אנו נקלטים בו, מבחינה חברתית, מבחינת מערכת החינוך וגם כמובן מבחינת הפרנסה, ורק אז להחליט אם לבנות בו. אי"ה, והבית שאני רוצה להשכירו בתובל עדיין ימתין לנו, עד שאסיים את תהליך מכירת הדירה כאן, נתחיל בתובל, ואם לא אז בגשור או בכול מקום אחר.

     בכל מקרה, נותר עוד שבוע אחד בלבד עד לסיום החופש הגדול. בשבוע הזה נמשיך לצמוח יחד. דוגמה טובה לכך הייתה הערב. הילדים התחילו להציק זה לזה במיטה, דניאל ליקק את מיכאל, מיכאל בעט בצווארו ואז חטף נשיכה.

     נכנסתי מיד הביתה. דניאל ישב ליד אחיו, בוכה, מבוהל מזה שנשך אותו, ומחשש איך אגיב. אבל בניגוד לתגובתי החריפה מאמש, פשוט התיישבתי על המיטה, הושבתי אותי עלי, חיבקתי אותו חזק ונישקתי אותו. "אתה בוכה כי נבהלת מזה שנשכת את מיכאל. שביטאת ככה את הכעס שלך. אתה גם פוחד מהתגובה שלי. אבל היום אני לא אכעס עליך כמו אתמול, כי אפשר לבטא כעס גם אחרת. אני בטוח שגם אתה תלמד לבטא את הכעס אחרת, ואני אוהב אותך."

     "אבא, ביטאתי את הכעס כי מיכאל הרביץ לי," אמר המתוק הזה.

     "הוא התחיל!" התקומם מיכאל, "הוא ליקק אותי!"

     "זה לא משנה מי התחיל," אמרתי להם, "שניכם עשיתם אחד לשני דברים לא נעימים. זה תמיד מתחיל בדברים קטנים כמו לקיקות ונגמר במכות ובנשיכות. אתם יכולים פשוט ללכת לישון כל אחד על המיטה שלו בחדר הילדים, ואז לא תריבו ולא תציקו אחד לשני."

    "אבל אני פוחד לישון שם," אמר מיכאל.

     "גם אני."

    "אז תשנו במיטה שלי, אבל אל תציקו אחד לשני יותר. ויש לי עוד משהו לומר לך, דניאל," פניתי אליו, "נכון שאתמול ביטאתי כלפיך כעס, כשנשכת את מיכאל? אחרי כן מאוד הצטערתי על זה. אז הנה, היום לא כעסתי עליך. למדתי משהו. למדתי שאפשר להפוך את הכעס לאהבה."

     יצאתי מן הבית מאושר, יודע שגם אני גדלתי פה, בעשרים וארבע השעות האחרונות. שלמדתי להגיב נכון יותר על תוקפנותם, להתמיר את הכאב ביופי. או, כמו שאמרה לי פעם חברתי הטובה עדנה, "אתה יודע איך צומחת פנינה? מתוך פצע. מתוך הכאב נולד יופי."

     וזה בעצם מה שלמדתי בעצמי היום, וגם מה שלימדתי אותם. ואם אצליח להביאם להתמיר את הפחד, התסכול והזעם באהבה, הכול, ממש הכול, יהיה בסדר.

     בתוך כך קראתי אתמול, בפורום 'ילדוקטור,' פוסט על אם שצילמה את מה שנדמה היה לה כרפלקס אצל בנה, והתברר כפרכוסים ליליים, ללא חום. הרופאים שלחו אותה מיד למיון, מפני שפרכוסים כאלה עלולים לנבוע מחוסר במלחים בגוף ובעיות נוספות, כמו דום נשימה בשינה, שקדים מוגדלים ועוד.

     קראתי את זה ונדהמתי. הרי אני מספר לכול רופא ורופאה שפוגשים בנו, שדניאל ישן רע מאוד בלילות, כל השנים האלה, מאז ינקותו. שגפיו רותעים בצורה בלתי רצוני, שהוא מתהפך ומתגלגל מצד לצד במיטה מדי לילה, וגם מתעורר ואפילו מהלך בין חדר לחדר מדי לילה ממש. כתוצאה מכך, קשה מאוד להעירו בבוקר, ומדי שנת צהריים הוא ישן שינה עמוקה מאוד, שגם ממנה הוא מתקשה לקום.

     הרי די במניעת שינה כזו כדי לגרום לבעיות קשות של קשב וריכוז, תוקפנות ועוד. למה אף אחד לא הקשיב לי, כל השנים האלה? למה אני לא התעקשתי לבדוק זאת? יכול להיות שהייתי מונע ממנו ומאיתנו כול כך הרבה סבל, כול כך הרבה עוגמת נפש.

     מצאתי כבר את מעבדת השינה של 'מכבי' לילדים. מחר אבקש מרופאת המשפחה שלנו הפנייה אליה, ואקבע אצלם תור. תחושתי העמוקה היא, שזה, בשילוב הטיפול המשפחתי, יחולל פה פלאות.

     ובינתיים, ובו-בזמן, אמשיך לטפל בעצמי, בראותי אילו פלאות אני מחולל בחיינו, כשאני שקט ורגוע. שזה אולי הלקח הכי גדול שלי, כהורה יחידני. אנחנו צריכים לשמור על עצמנו, כי עלינו ומסביבנו מיוסד ונסוב הכול.

     שיהיה לכם ערב טוב.

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:החופש הגדול, חד הורי, חד הוריות, כללי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: