ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (54)

מציירים 2     היום הזה היה ללא ספק יומו של מיכאל. הוא התחיל בבוקר, כששבתי ממכון הכושר וגיליתי, שמה שחשבתי שהוא התוכנית שלנו להיום, ביקור אצל חברה בשכונה, שהזמינה אותנו לבלות עם ילדיה בביתה, לא תוזמן על ידה להיום, אלא ליום שלישי בעוד שבוע. הוא המשיך בכך, שמיד התעשתתי, פרשתי על שולחן האוכל במטבח עיתונים ישנים, שמתי עליהם דפי נייר ואת בקבוקי הגואש הגדולים שקניתי הבוקר ב"אופיס דיפו" והצעתי לילדים לצייר בגואש.

     הם התחילו בזה אתמול, עם אילנה. היו לי בבית שלושה בקבוקים של צבעי גואש ובקבוק דבק, ואילנה הראתה להם מה קורה כשמערבבים צבעים, והטביעה איתם את כפות ידיהם על דפי נייר. היום רכשתי עוד בקבוקים, בכוונה לשכלל את זה. קשרתי להם סינרים, הנחתי על השולחן שבע כוסות חד פעמיות שקופות. בכול כוס מזגתי צבע יסוד, לאט לאט הוספתי לו צבע אחר, ואז הזמנתי אותם לערבב אותם במכחוליהם, ליהנות מן הגוונים החדשים שיצרו ולמרוח אותם על דפי נייר.

     אני מוכרח להודות שאף אני נהניתי מזה. למרוח בזהירות, בתנועות מכחול שונות בכול פעם, גוונים שונים על הנייר, ולצייר בהם פרחים ותפרחות. אפשר לומר שפיציתי את עצמי במשהו על ילדותי האבודה בתחום זה. לצייר, להתנסות.

     אלא שחיש מהר הם החלו שופכים צבע מכוס לכוס, והפכו את כול קשת הצבעים למין צבע חום-סגול עמוק, שוקולדי, שמרחו עמו הרבה דפים.

מציירים 1

     כשסיימנו רחצנו פנים וידיים, שמנו את הציורים בחוץ לייבוש ואז הזמנתי אותם לעשות עוגה. דניאל ביקש כבר אתמול להשתמש במברשת האפייה ובכף הפלסטיק השטוחה להשטחת חומרי אפייה. אז הצעתי להם לחתוך שיירי תפוחים שצברתי ביומיים האחרונים לצורך זה לקוביות, ואז להכין מהם עוגה.

     דניאל רצה שנחתוך את התפוחים עם המברשת והכף השטוחה מפלסטיק. לא עזר לי כמה שהסברתי לו, שהן לא נועדו לזה. בסופו של דבר מיכאל ואני חתכנו את התפוחים לקוביות, וערבבנו אותם עם שתי כפות סוכר חום וכפית קינמון. מיכאל אף טרף שתי ביצים בקערה, יחד עם 'כמו סוכר.' רק אז דניאל התרצה והצטרף אלינו, קיבל מידיי את הקערה, לערבב בה קמח ואבקת אפייה ואז את קוביות התפוחים, לערבב ולשטח הכול בתבנית עגולה.

     בשלב הזה מיכאל התחיל להתפרע. גם הוא רצה להשתמש בכלי האפייה, שדניאל שמר עליהם בידיו מכל משמר, ומשלא נתתי לו זאת, מפני שהייתי עסוק בהרגעת אחיו, הוא התפרץ, הזדחל מתחת לשולחן והרביץ לדניאל מתחתיו, עד שהוצאתי אותו משם בכוח. ואז התיישב תחתיו ובכה.

     הכנסתי את העוגה לתנור, ואז, במקום להתעמת איתו, פשוט התיישבתי על הארץ, במרחק מטר ממנו, שעון בגווי על אחורי הספה, וחיכיתי.

     לאט לאט מיכאל נסוג לאחור, בישיבה, בגוו אלי, עד שהצמיד את גוו אל חזי, ונשכב בין רגליי.

     שמתי את ידי הימנית על מקלעת השמש שלו (בטנו), ואת ידי השמאלית על מצחו, ועצמתי את עיניי, מזרים אליו שקט, מזרים אליו אהבה. ישבנו ככה כעשרים דקות. והוא הלך ונרגע, וגם אני.

     אבל דניאל לא הסכין לתשומת הלב המרוכזת שאני מעניק לאחיו. הוא טיפס על הספה מעלינו וזרק עלי בגדים. את הבגד הראשון השלכתי מעלי, אבל הרגשתי שאני יוצא משלוותי עם מיכאל. אז הנחתי לו שיזרוק על ראשי בגדים, שנערמו עליו, בלי תגובה. כשסיים, הושטתי את ידיי למעלה, והבאתי אותו ברכות לצדי.

     שמתי את ידי על לחייו, והתבוננתי בו. הוא הרחיק את ראשו ממני, אז פרשתי את כפותיי במרחק עשרים סנטימטר מכול צד של ראשו. גם זה היה חזק לו. לא פלא. כפותיי מפיקות הרבה מאוד כוח ריפוי, שעד כה כמעט ולא השתמשתי בו.

     המשכתי להקרין אליו מרפא. אט אט גם הוא נרגע. ואז ישבנו שלושתנו על הרצפה, מיכאל שרוע בין רגליי, דניאל שעון אל כתפי, מריחים כבר את העוגה, עוגת תפוחים מקמח שיפון כהה, הולכת ומתהווה.

     הילדים ביקשו לאכול היום בצהריים שעועית לבנה מקופסה. הוספתי לזה אורז, להשלמת חלבון, ולי גם מנת ירקות מבושלים (סלק, גזר, קישוא, דלעת, עם קצת מים וכורכום ופפריקה וכמון). בדיוק כשהתיישבנו לאכול נכנסו הנה, ללא הודעה מוקדמת, זוג צעיר, עיתונאית הולנדית ורקדן מברזיל, שראו את המודעה על הדירה באתר 'יד2' וביקשו לצפות בה.

     השיחה שניהלתי איתם כל כך ריתקה אותם, עד שהבחור אמר, שהיה שמח לבוא שוב, לשבת ולשוחח איתי, בלי כול קשר לדירה. "בבקשה," חייכתי אליו, "כול יום בעשר אני מתיישב לכתוב את הבלוג שלי, ואתם יכולים לבוא ולשוחח."

     אחרי הארוחה כבר הייתי מותש וביקשתי ללכת לישון. אבל הילדים לא רצו לישון בצהריים. "אין בעיה," אמרתי להם, "אני אשן בחדר הילדים, עם חלון ודלת סגורים. אל תפריעו לי, אלא אם כן קורה משהו."

     "אבא, אם אני ארצה לבוא לישון איתך, אכנס לחדר בשקט," אמר דניאל.

     "בסדר גמור."

     ליתר ביטחון כמובן נעלתי את דלת הבית ושמרתי על המפתח אצלי.

     כשהתעוררתי, אחרי שנת צהריים טובה, מצאתי את עצמי עומד מול מטבח צבוע בצבעי גואש. הם טיפסו על כיסא, כדי להגיע אל צבעי הגואש, שעמדו בקצה השיש, שפכו את תוכנם לקעריות ולכיור, לכלכו מסביב כהוגן, ואחרי כן, כשניסו לנקות אחריהם, רק החריפו את הבלגן. צבע היה מרוח על השיש, הכיור, הברז, החרסינות, מתקן התמי ארבע, וגם על ידית הדלת לחדר האמבטייה, כיור הרחצה ועוד.

     לקח לי כמעט שעה וחצי לנקות הכול ולסדר את הצעצועים שהיו פזורים בבית, לקראת בואם של הלקוח השני, שרצה לראות את הדירה אחר הצהריים, וחברנו מיטשל.

     האיש, איש נחמד מאוד, הגיע אלינו תוך כדי זה שהכנתי לילדים פופ קורן לפי בקשתו של דניאל. הוא ראה את הדירה בעבור בתו, ושאל שאלות. מיטש בא כמה דקות לפניו, וזה היה מזל גדול, כי הילדים כבר התחילו להתפרע. לרוץ איש אחר רעהו, לקפוץ זה על זה, לזרוק פופ קורן בכול הבית. לא פלא. מלבד גיחה קצרה עם אופניהם החוצה הם היו כול היום בתוך הבית.  מיד הכנסתי אותם לאמבטייה ורחצתי אותם, פשוט כדי לעשות שינוי מצב וגם לרענן אותם, ואז הזמנתי אותם ואת מיטשל ללכת לטייל עם אופניהם והג'יפ שלהם אל הכיכר.

     שעה ארוכה השתובבו בכיכר, בעוד מיטש ואני נהנים מרוח הערב הסתווית ומשוחחים בינינו. אחרי כן הזמנתי להם, לבקשתם, המבורגר וצ'יפס, ועשינו שם פיקניק

     כשחזרנו הביתה מיכאל ביקש שאצייר איתו קצת. וזה מה שעשינו. ודניאל הסתכל קצת בטלפון. אז מיכאל ביקש אמבטיית קצף, ועשיתי לשניהם אמבטייה כזו, לפני שינה. קראנו גם – בתמצות, אני מודה, את 'מעלה קרחות'.

     "אבא, היה לי כיף היום," אמר מיכאל כשנשכבנו במיטה.

     "אני שמח," השבתי לו, "מה היה לך כיף?"

     "שהיינו עם מיטשל בכיכר, וששיחקת איתי וציירת איתי. כי כשאתה מדבר הרבה בטלפון ומישהו קורא לך אתה לא שומע."

     "אני מדבר עכשיו בטלפון כי הרבה אנשים מתקשרים לגבי הבית שלנו," עניתי לו, "אבל תמיד, בכול יום, שאתה רוצה אותי איתך, פשוט תגיד לי, ותחזור על זה כמה פעמים, עד שאשמע ואבין."

     עם מיכאל הייתה לי היום הצלחה גדולה. עם דניאל הרבה פחות. התעמתנו הרבה היום. אחר הצהריים, אחרי המקלחת, ולפני בוא האנשים אלינו, הוא סירב להתלבש, ואני הודעתי לו שהוא מתלבש, ואף הכרחתי אותו לעשות זאת, כי לא מקבלים פני אנשים זרים בתחתונים. בלילה, ממש לפני הכניסה למיטה, מיכאל נטל לידיו טוש מחיק מיוחד ולוח משחק והחל מצייר עליו. דניאל חטף מידיו את העט, ומיכאל בכה, ואז חבט באחיו בסדרת מהלומות. ואז דניאל החזיר לו ומיכאל ברח ממנו.

     "למה לקחת למיכאל את העט?" שאלתי אותו.

     "כי ככה לא מציירים," השיב לי דניאל.

     "לא לוקחים עט ממישהו כדי ללמד אותו איך לצייר," אמרתי לו, וניגשתי רגע לשירותים.

     בן-רגע שמעתי את מיכאל צורח. הוא רץ אל השירותים בוכה, שדניאל נשך אותו, והראה לי פצע נשיכה על זרועו.

     הלכתי אל חדר הילדים. דניאל נסגר בו. נשען על הדלת מבפנים, שלא אוכל לפותחה. נכנסתי פנימה והגבתי בחריפות. דניאל בכה.

     ההתמודדות פה היא יומיומית. אני מגייס את כול מה שיש לי. לעתים זה מצליח לי, כמו בבוקר, לעתים, כמו הלילה, פחות. דבר אחד ברור לי. העוצמות שלהם הם ממני. גם העיקשות, התוקפנות והקושי להסתגל למסגרת. במובן הזה הם השתקפויות שלי. עכשיו אני מקווה, שעם החלפת התוקף שלי ברוך, גם ההשתקפויות שלהם תתעדנה.

     ולכן, מחר, כשהם יבלו עם אחי ובת דודם, אני אלך לספא בנווה צדק, ליהנות מקופון שתלמידיי האהובים זיכו אותי בו, בחוכמתם,  וביום חמישי גם לטיפול אישי בשיטת המסע. אחרי 54 ימי חופשה עם הילדים אני זקוק לזה מאוד,  והילדים זקוקים לזה לא פחות ממני. מפני שהשלווה שלי היא גם מקור אושרם ושלוותם.

     וזה מה שעומד באמת מאחורי ההחלטה שלי לעבור לגור בגליל. חמש שנות ההורות האלה היו קשות לי. הן היו מלוות בשינוי טוטאלי של סדרי העדיפויות בחיי, סדרי חיי ואורחותיי. ככל שהתמודדתי יותר עם הורותי היחידנית, צברתי הרבה מתח. זה בא לידי ביטוי בבריאותי ובהורותי. אין לי ספק, למשל, שמצב הקדם סכרת שלי קשור למתח הזה.

     ההחלטה לעבור צפונה, ההבנה שעלי לעשות זאת, באה כדי להפחית בחיי את המתח, הסטרס, הכרוך במגורים בבית הזה, שמגביל אותי עוד מלפני לידתם, ובעיר הזאת, שהייתה טובה לי כול שנות נעוריי ובחרותי וגברותי, אבל אינה טובה לי עוד, כאב וכהורה יחיד לילדיי, לא פחות משאינה טובה להם. אין כאן רומנטיקה, גם לא בריחה. ברור לי, שיהיה לי לא קל בקהילה קטנה, מרוחק מכול מה שזיהיתי עד כה כחיי. אבל אלה אינם חיי עוד. הם הקליפה של חיי. מהותי שלווה ושקטה ומלאת אהבה הרבה יותר מכפי שהרשיתי לעצמי לבטא בשנים האלה. ועכשיו הגיע הזמן שלי לשוב אל עצמי, עם בניי. ולזה אין מחיר. לא בכסף ולא בחומר. גם לא בנוחות.

     בעיני רוחי אני כבר שוקל האם להכניס אל הבית החדש שלנו קמין הפועל על סולר או על עצים, או לחמם את הבית עם מזגן. אני יודע כבר שיהיה עלי לרכוש כעשר כונניות ספרים לפחות באיקאה, כורסת טלביזיה ושולחן אוכל ואולי גם ספות חדשות. אני מרהט את הבית הבא שלנו, ורואה אותנו יושבים על שטיח, בסלון רחב ידיים, בבית מוסק וחם.

     די בזה כדי להרגיע אותי במעט, ולתת לי כוחות לימים האלה, ימים של חשיפת הבית בפני רוכשים פוטנציאליים של דמי המפתח שלי בו ומשא ומתן.

     מזה גם נובעים כוחותיי להניע את המהלכים האלה. לא מאומץ, כפי שחלקכם חושבים, גם לא מנואשות. אלא מהבנה עמוקה של צרכיי וצרכיי ילדיי.

     החופש הגדול הזה הוציא את שלושתנו למסע. הוא התחיל בביקור תמים בבית בת דודי נאווה במושב כנף ברמת הגולן. הוא המשיך במסע ברחבי הגולן והגליל – ובמסע בעמקי הנפש.

     אני לומד מזה הרבה מאד על עצמי, על חיי וגם על הכתיבה שלי. הגיבורה שלי מצויה במסע דומה מאוד. למעשה, המסע שלה מתפרנס כעת ממסעי שלי. בחודשיים האלה, שלא כתבתי בהם מילה ברומאן הבא שלי, שעלי לשכתב את סופו, הוא נכתב לא רק בתוך חייה, אלא גם ובעיקר בתוך חיי.

     ושעה שאנו נשב בביתנו החדש בגליל, או בגולן, היא תשב בביתה החדש בג'מייקה. רק שאצלה זה יקרה רגע לפני אסון. ואני מקווה שלא כך יהיה הדבר גם אתי.

     יש גבול עד כמה אני מוכן לה להתפרנס מחיי ולהכתיבם.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יש לו קטגוריות ב:הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, החופש הגדול, חד הורי, חד הוריות, תהליך היצירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: