ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (31)

     יש מעט מאוד אנשים, שהדברים שהם אומרים לי הם בגדר 'עשה,' בלי הרהור או ערעור בכלל. הם מגיעים אצלי למעמד זה מתוך חברות רבת שנים, בה הראו לי כי אינם נושאים אלי פנים. כלומר, הם אומרים לי בכול רגע נתון בדיוק מה שהם מאמינים בו, ללא כחל וסרק, ועל פי רוב דבריהם אמת ועצותיהם זהב טהור.

     כזו היא חברה ותיקה שלי, שלא דיברנו מזה כמה שנים, מסיבות לא לגמרי ברורות לשנינו, שלא טרחנו ממש לברר. אבל הערב, כשישבתי בכפר הירוק, מעט לפני תחילת השיעור שלי שם, ידעתי שעלי להתקשר אליה. שאם אני מתלבט כעת בין הגולן לבין הגליל העליון או המערבי, היא האדם לשוחח איתו.

     ראשית, היא גרה בקיבוץ בגליל במשך שנים ארוכות עם ילדיה. שנית, היא חכמה כמו אלף ינשופים ותנשמת. שלישית, אני יכול לסמוך על עצותיה מפני שמשוקעים בהם חוכמת הראש ותבונת הלב, ידע של משפטנית וניסיון חיים של יונק קדום.

     קוראים לה אריאנה מלמד.

     ואריאנה אמרה לי הערב, שהגליל הוא המקום האידיאלי לגדל בו ילדים, שילדים כמו שלי זקוקים למרחבים, לירוק ולהמון ספורט, שאנו, כמשפחה, צריכים לחיות בתוך קהילה תומכת, עם מערכת חינוך שהגן ובית הספר מתקיימים בה באותו ישוב, בלי מערכת של הסעות. היא גם נקבה בשם המקום.

     ולכן, ביום רביעי בבוקר, במקום לנסוע לקיבוצי הגליל המערבי, יחד עם אבא שלי והילדים, ניסע לקיבוץ פרוד. ניקח שם צימר, בבוקר נקום וניסע לראות את הבית שחשבתי לשכור בתובל, ועוד כמה בתים בכפר ורדים. אבל גם בפרוד יש בית גדול להשכרה, וגם בו יש הרחבה, לעתיד לבוא, ואם אריאנה אומרת לקחת בלי לשאול שאלות, אז לוקחים.

     את הבוקר הזה בילינו בבית. אני הייתי זקוק למנוחה, אחרי סוף השבוע בצפון והנהיגה הביתה. גם רציתי לבלות במחיצת ילדיי. אז התחלנו בבכי של מיכאל, שפסק לגמרי ברגע שהזמנתי אותו להכין איתי ארוחת בוקר. לשים ביצים בסיר מים כדי לשלוק אותן לביצים קשות, לחתוך סלט, להניח פרוסות לחם בטוסטר. דניאל כמובן ביקש מיד להצטרף, והעברנו ארוחת בוקר שקטה והרמונית.

     "איזה כיף זה להכין יחד ארוחת בוקר, וגם לאכול אותה!" אמרתי לילדים.

     אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לשחק במרכז סוזן דלאל. דניאל התקנא במיכאל, שקיבל ממני לפני יומיים שיעור פרטי בטיפוס על עצים בסיוע חבל, וביקש להתנסות בזה אף הוא. אז ירדנו לסוזן דלאל, טיפסנו על עצים, שיחקנו קצת בצלחת מעופפת, ואז הגיעה אלינו חתולה, עם קולר על צווארה, והילדים התיישבו לידה, ללטפה וגם לעצבן אותה.

     זה היה זמן טוב ללמד אותם דבר או שניים על חתולים. שלא נוגעים להם בזנב או באוזניים, ולא מרטיבים אותם במי התעלות של סוזן דלאל, שמלטפים אותם בעדינות על הגו, ולא מבהילים אותם, וכך הלאה.

     מעט אחרי שחזרנו הביתה מותשים מחום הגיעו הנה מתווכים מעוד משרד תיווך בנווה צדק, שנתנו לי הצעה טובה בהרבה לדמי שכירות, בעבור השכרת דירתי, אם הדבר יתאפשר. במקביל הזמנתי הנה נציג של חברת הובלה, שנתן לי הצעת מחיר פשוט מטורפת, על אריזה והובלה של תוכן חיינו לגולן או לגליל, ושמאי מקרקעין, אחד מאלה שהמלצתם עליהם, שהסתובב בבית שלנו כשעה, מדד ובדק ובחן, והבטיח לי תשובה מוקדם ככל האפשר, לשאלה כמה שווים דמי השכירות המוגנת שלי כאן.

     אחרי המנוחה נסענו לסבא. מיכאל ביקש לקחת איתו את הכר שלו, ואת התחתונים שלי, הוא תמיד צמוד לתחתונים (נקיים:)) של אבא, ובמהלך הנסיעה גם וידא, שכאשר נעבור צפונה ניקח איתנו את הכר והתחתונים.

     "בטח," אמרתי לו, "ניקח אותם אפילו במכונית, לא במשאית, כדי שלא נשכח אותם."

     ודניאל החליט אף הוא לקחת לבית של סבא כר, כמו אחיו. את הכר שלי.

     בדרך קיבלו ממני 'שלוק,' ואצל סבא עוד קצת גלידה. עד תשע בערב היו נהדרים. אבל בשעה האחרונה, עד שבאו אלי לכפר הירוק, כבר השתוללו מאוד, והאבא המסכן שלי הגיע איתם די רצוץ אלי.

     "לא פלא, אבא," אמרתי לו, "ככה זה גם עם אילנה. כל כך הרבה שעות בלעדי זה פשוט קשה להם."

     נשקתי לו לתודה ונסענו הביתה. בדרך מיכאל עוד השתולל, בעוד דניאל שקע בצפייה בסרט בטלפון הנייד שלי, והשתוללותו נמשכה כשהגענו הביתה, אז ביקש מדניאל שיחנוק אותו (מה שגרר צווחות אזהרה מצידי, כמובן) וגם אגב צחצוח שיניים בחדר האמבטייה. הוא נופף במברשת השיניים החשמלית למול דניאל, ולא חדל מזה עד שחטפתי מידיו את המברשת.

     ואז פרץ בהתקף אמוק מכובד ביותר. השליך את הסבוניה, צרח, שהוא לא רוחץ את הפה ממשחת השיניים עד שלא אחזיר לו את מברשת השיניים החשמלית. ואני הודעתי לו, שהוא לא יקבל אותה, מפני שהטריד איתה את אחיו, והוא השתולל וצרח שזה שורף לו, המשחה בפה, ואני סגרתי את האור, ואמרתי לו לילה טוב, עד שלבסוף התרצה והסכים לבוא לשטוף את הפה בלי המברשת.

     כשנכנסנו למיטה הוא עוד בכה, כול גופו רועד, יותר מחמת הבהלה שאחזה בו למול התקף האמוק שלו, ואי השליטה שלו בעצמו, מאשר כול דבר אחר. לכן, במקום לכעוס עליו, חיבקתי אותו, נשקתי הרבה על מצחו, ליטפתי אותו, ואמרתי לו שהכול בסדר, שאני לא כועס עליו, שלפעמים זה באמת נורא קשה, שלא שולטים על הכעס, ושבעצם הוא בוכה מבהלה על זה שלא שלט בכעס שלו. ושזה לגמרי בסדר.

     הוא עוד בכה, והצעתי לו שנקום מן המיטה וארים אותו בידיי לחיבוק. ואז הוא נרגע לגמרי, וביקש שלא אעזוב אותם לבדם במיטה, אלא אשאר איתם עוד קצת. וכך עשיתי. ורק כשנרגעו נשקתי להם לנשיקת לילה טוב ויצאתי מן הבית, לשוחח עם אריאנה ולכתוב את הפוסט הזה.

     ובלבי אמרתי לעצמי, שמגיעה לי היום עוד מדליה. קטנה. אפשר מעופרת. על כך שבמקום לכעוס עליו התבוננתי במצב מנקודת מבטו, הכלתי אותו וניחמתי אותו עד שנרגע.

     אז עכשיו פרוד, תובל, כפר ורדים. ועד סוף השבוע אני מקווה גם לשמוע מן השמאי ומבעל הבית, ולדעת לאן מועדים פנינו, ובעיקר מתי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

תויג כ:

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, החופש הגדול, חד הורי, חד הוריות, כללי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: