ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (25)

חלליות

אני בטוח שאין צורך לומר של מי החללית מימין ושל מי החללית משמאל:) שימו לב גם לאנשים שמיכאל מצייר. פנים, שיער, ידיים, רגליים. מדהים.

     "אבא, אתה האבא הכי טוב בעולם, יותר מכול האבאים והאימהות," אמר לי מיכאל הלילה, במיטה, אחרי שסיפרתי להם מחציתו של ספר ילדים ארוך, "אני רוצה לאכול אותך. אני אערבב אותך עם עגבניה ושוקולד ואוכל אותך."

     "אני אשים אותך בתבנית עם עגבנייה ומלח ונזלת וקקי ושוקולד ואוכל אותך!" צהל דניאל.

     זה נמשך עוד איזה זמן, כול ילד ממציא מתכון מיוחד משלו לבישול האבא הטוב שלהם ואכילתו.

     וזה בא בסיומו של יום ארוך.

     התחלנו עם שעת הכושר היומית שלי, כשהם עם אילנה. עם שובי הביתה הזכרתי להם שנוסעים לבריכה בקאנטרי גורן גולדשטיין, ושינעלו כפכפים (אני יודע שראוי לכתוב קבקבים. אבל מי בכלל משתמש בזה:)). דניאל התעקש לנעול נעלי ספורט.

     "דניאל, נורא חם בחוץ, ויהיה לך חם מאוד עם גרביים ונעלי ספורט, וכשתצא מן הבריכה לא תרצה אותם," אמרתי לו. אבל הוא התעקש, ואחיו אחריו. שניהם גרבו לבדם גרביים ונעלו נעלי ספורט. נכנעתי. במקום להיאבק איתם ניצלתי את ההזדמנות להראות להם איך רוכסים שרוכי נעליים.

     רק יצאו החוצה וקלטו כמה חם בחוץ, מול הבית הממוזג, ביקשו לשוב אל הבית ולהחליף לכפכפים.

     יצאנו שוב אל המכונית, שהעמסתי בה בינתיים את תיק הרחצה שלנו וצידנית עם פירות ומים. ואז דניאל סירב להיכנס למכונית.

     "אני רוצה להישאר עם אילנה בבית," הודיע לי.

     "אבל רצית ללכת לבריכה. עכשיו אתה רוצה להישאר בבית? אין בעיה. מיכאל," פניתי לאחיו, "אתה רוצה להישאר בבית?"

     "לא."

     "אז דניאל, תיכנס למכונית. נוסעים לבריכה."

     הוא התנגד, בסופו של דבר הכנסתי אותו למכונית והוא בכה מרחק שני רחובות, עד שהזכרתי לו, שאילנה בכלל יוצאת לסידורים, ונתתי לו את הטלפון כדי שיירגע.

     "אבא, הבטן שלי מקרקרת," אמר מיכאל.

     "אתה יכול לקבל תפוח או פריכית."

     "אני רוצה לאכול!" תבע מיכאל.

     "היית צריך לאכול ארוחת בוקר, כשהצעתי לכם חביתה או כריך," אמרתי לו. "עכשיו נוסעים לבריכה. אולי אקנה לכם משהו בדרך."

     נסענו וחלפנו על פני מאפיית בורקס. לשאלתי אמרו שהם רוצים בורקס, אבל לא היה לי איפה לעצור שם. המשכתי לנסוע. מאותו רגע מיכאל צרח שהוא רעב, שהבטחתי לו בורקס, ומה שמבטיחים מקיימים.

     נזכרתי במאפיית בורקס ברחוב מקביל. הפניתי את המכונית בכיוון הנגדי לברכה, והגעתי עד יפו כדי לחזור בנתיב השני עד למאפייה. קניתי להם בורקס. הם נרגעו.

     כשהגענו לבריכה היא כבר הייתה עמוסה בילדים, בשל קייטנת הקיץ. מיכאל ודניאל הביטו בזה די מבוהלים. מעולם לא היו בבריכה עמוסה כול כך בילדים, שהשתוללו במים. הם שאלו מה זה, והסברתי להם שזו הקייטנה העירונית.

     בכל זאת נכנסנו למים, 'גדרנו' לנו פיסה קטנה של מקום, ובו הילדים שיחקו ונהנו שעה שלמה בקפיצות אל המים ובצלילה, מיכאל משפר מאוד את יכולת הצלילה והציפה והשחייה שלו, ודניאל כבר מתנועע כדג במים, גאה מאוד בהישגיו. וגם אני. בשניהם.

     מקץ שעה החום היה כבר בלתי נסבל, והלכנו לקנות ארטיק, כפי שהבטחתי להם בבוקר. ואז עברנו לבריכת הפעוטות, שהייתה הרבה פחות עמוסה בילדים. בתחילה התנגדו ללכת אליה, אך כשהיו בה, היא גם מוצלת היטב, נהנו מאוד.

     אחרי עוד איזה זמן נסענו הביתה. ידעתי שעלי להספיק להכין להם ארוחת צהריים בטרם אצא לפגישה, שנקבעה לשעה אחת. אז שמתי בתנור את העוף שקניתי בצאתי ממכון הכושר בבוקר, ופתיתים על האש ואז אילנה נכנסה אלינו שוב ואני נסעתי לפגישה השבועית בה דיברתי, כמובן, עליהם. והיא הייתה פורצת דרך בתחושתי.

     כשחזרתי הביתה הם עוד היו ערים. חיכו לי. אכלנו שוב והלכנו לישון רק לקראת שלוש, מאוחר מכפי הרגיל. אחר הצהריים היינו אמורים ללכת עם סבא לשיעור השחייה השבועי, אבל חסתי עליהם. נתתי להם לישון עד חמש, ואחרי שהערתי אותם אמרתי להם, שבמקום ללכת לבריכה נצא לשחק.

     כמו מדי יום, דניאל ביקש לשחק עם חבר. עם ג'וזף או ג'ושוע. אבל אמא של ג'ושוע לא ענתה לטלפון ואמא של ג'וזף אמרה שהיא לא בבית ושהוא יצא לטייל.

     "אז יש לי רעיון," אמרתי לדניאל, "בואו נתלבש, נלך לגן השעשועים ונחפש את ג'וזף."

     "אבל אמא שלו לא אמרה שהוא הלך לשם," טען דניאל.

     "נכון, אבל יש לו אחות קטנה, ובטח המטפלת שלו לקחה אותם לשם," השבתי לו.

     טעיתי והלבשתי לאחד את הגופיה של אחיו. אבל הם הסכימו על כך. מקץ רגע טען מיכאל שהגופיה של דניאל נופלת לו מן הכתפיים והסיר אותה. דניאל מיד הסיר את שלו אחריו. ירדנו לגינת השעשועים, שניהם עירומים בפלג גופם העליון. אבל אז איזו ילדה אמרה לדניאל שזה לא יפה, ומיד שניהם ביקשו להתלבש. מיכאל התלבש בגופייתו ואז דניאל טען ששלו תיפול לו מן הכתפיים כמו של אחיו, ושאתן לו אחרת.

     "אבל אין לי פה גופיה אחרת, דניאל. יש רק את זאת. אז אם אתה רוצה תלבש אותה, ואם לא אז לא."

     הוא מאוד לא אוהב להיות חשוף גוף, וזה הלחיץ אותו. אבל הוא גם לא ויתר. כתוצאה מכך, שניהם היו די מצוברחים בתחילה. הן בגלל שג'וזף לא היה בגן המשחקים, הן בגלל הסצנה עם הגופיות.

     מיכאל טען שהוא עייף ורוצה הביתה. לא אתפלא אם פשוט התעייף מהעוצמות של אחיו. דניאל בינתיים העביר את מוקד הדרמה מן הגופיות אל ממתקים. הוא רצה כדורי שוקולד כמו שראה בשקית שהחזיק ילד מן הגן שלהם, שאינם מתקשרים איתו משום מה. הסברתי לו שכבר אכלו מתוק היום, הן בבריכה והן טופי שנתתי להם כשקמו, ואין עוד מתוק היום. אבל יש פירות בתיק. וגם אין לי כסף בכיס כדי לקנות להם כדורי שוקולד כאלה במכולת הקרובה.

     זה נמשך לא מעט זמן, בעודנו יושבים על ספסל, מיכאל כבר מבואס לגמרי ודניאל מתעקש. בסופו של דבר ביקשו תפוז, אכלו ממנו, נרגעו ושיחקנו יפה בגן. אלא שאז גיליתי, שמרוב לחץ שכחתי את בקבוקי המים בבית, והיה מאוד חם בחוץ.

     לשמחתי הברזיה בגן עבדה, והמים שלה היו טעימים. מיכאל נעתר ברצון להזמנתי שארים אותו כדי לשתות מן הברזיה. דניאל סירב. אחרי כמה פעמים שהצעתי לו, ומקץ שעה של משחק בחום כבד, החלטתי שעל שתייה אני לא מתפשר. פשוט תפסתי אותו, וניסיתי להוציאו מן הנדנדה בכוח כדי לקחתו אל הברזיה. הוא נצמד ברגליו אל המושב כך שהתהפך, ראשו מטה, ואני מנסה לחלצו ממנו כדי לקחתו לשתות.

     "אוי, מה זה!?" הזדעקו כמה אימהות שישבו למולנו על ספסל עץ.

     "אני מנסה להוציא אותו מן הנדנדה," אמרתי להן. לך תסביר להם שהמנח הזה, כשראשו למטה, הוא המנח המועדף עליו להירגעות. וגם המנח המומלץ להרגעתו על ידי המרפאה בעיסוק שהייתה לנו.

     "אתה צריך עזרה?" שאלו. אך אף אחת מהן לא קמה ממושבה כדי לעזור לי.

     בסופו של דבר הבאתי אותו אל הברזיה, והוא עמד במריו. לכן הודעתי לו שחוזרים הביתה. אנחנו לא נשארים בגן המשחקים מבלי לשתות מים בחום שכזה.

     כל הדרך הביתה הייתי צריך לסחוב בידיי את אופניו. הוא מתעקש לרכוב על אופניים עם פדלים, אבל רק בירידות. בעליות זה קשה לו. בייחוד בחום הזה. ולכן גם סירב לפדל בהם לכיוון הבית, ולא עזר כמה הפצרתי בו.

     זה היה מתיש ומרגיז. אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. הרמתי את אופניו בידיי וסחבתי אותם כל הדרך הביתה.

     כשהגענו הביתה כבר הייתי מותש לגמרי מן החום ומן האינטנסיביות של השעה הזאת. אז החלטתי לעשות שינוי. הזמנתי אותם לצייר יחד. ציירתי לכל אחד מהם קונטור של טיל וחללית, והצעתי להם לצבוע את הציור. התוצאה נמצאת בראש העמוד הזה. זה בהחלט הרגיע את כולנו. ואחרי כן ציירנו עוד ציורים ואכלנו ארוחת ערב.

     זה היה יום מתיש. לעתים עלי לעבור ביום אחד עשרות סיטואציות, רובן בלתי צפויות – שהרי כול מה שאני צופה אני מנסה לעקוף מראש – של מרד, התנגדות ובדיקת גבולות. זה מסוגל להוציא מן הדעת כול הורה, על אחת כמה וכמה הורה יחיד לשניים, שכול אחד מהם כול כך שונה מאחיו באופיו.

     אני משתדל להיות עקבי בתגובותיי, והיום, באופן מודע, גם להפחית מן העוצמות הרגשיות בתגובות שלי כלפיהם. הבנתי שאני אדם עוצמתי מאוד מבחינה רגשית בעצמי, ושהילדים שלי כנראה הפנימו את תבניות ההקצנה הרגשית שלי עצמי. יתר על כן, שאולי הם בכלל מתקשים לשאת את העוצמות הרגשיות שאני חי בהן, ולכן מגיבים אליהן בעוצמה זהה.

     אז הגיע הזמן להוריד עוצמות, להנמיך את הווליום. קודם כול אצלי. אחר כך אצלם. והאמינו לי, זה לא קל לי. בייחוד בהיותי איש דרמטי, והורה יחיד לשניים, ועוד ממשפחת שיינפלד, שכולנו בורכנו בעוצמה רגשית.

     אבל אני משתדל. ובימים הבאים אשתדל במודע עוד יותר.

     לא פלא שבתשע וחצי, כשנשכבתי ביניהם, פשוט נרדמתי לכמה דקות, כדי לחדש כוחות.

     בתוך כך הספקתי היום לדבר עם בעל הבית, שהבטיח לי תשובה בתוך יומיים, ועם עורכי הדין, עם רכזי הקליטה ורכזת החינוך לגיל הרך בקיבוץ גשור, וגם לקבוע שנגיע לשם בסוף השבוע כדי לבלות עם ילדי הגן, ולראות איך מיכאל ודניאל מגיבים אליהם והילדים אל בניי.

     אני חושב קדימה. בדקתי אם יש מכון להתפתחות הילד ברמת הגולן, ואם יש בגולן אנשי מקצוע בתחום התרפיה עם בעלי חיים (אם אתם יודעים על מישהי שמטפלת עם בעלי חיים בגולן/בגליל העליון זה הזמן להגיד לי, באופן פרטי). בשיחה עם רכז הקליטה בקיבוץ התעניינתי אפילו אם יש נויניק במשק, שייעץ לי מה לעשות בגינת הבית שנשכור, והערב גם נכנסתי לאתר 'אגורה,' כדי לראות אם ועד כמה מוצעים שם פרטי ריהוט למסירה באזור, ויש הרבה, וזה נחוץ לי, כי הבית גדול מאוד, ועכשיו אשב להכין את השיעור שלי למחר בבוקר ולבדוק עבודות.

    לא פשוט לקיים שגרת יום, עם הילדים בחופש בבית, ובו-בזמן גם לשמור בכול רגע נתון על קשר עם החלום שלי, ולקדמו, צעד צעד. אבל אני עושה את זה, ומעצם המעשה שואב את הכוחות.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב. שתבוא בריזה, שיתקרר קצת. לפני החום הגדול.

נ.ב.

איך שכחתי.

לפני השיחה על איך יאכלו אותי, דניאל נשכב לידי ואמר לי, "אבא, הייתי מורה בהודו, ובאו אלי הרבה הרבה תלמידים."

נדהמתי. הרי יום לפני לדתם ישבתי על מרפסת בניו דלהי, וראיתי, ממש ראיתי, שתי נשמות של חכמים הודיים יורדות משמיים אל בניי. והנה הוא אומר את זה.

"נכון, פעם אולי באמת היית מורה בהודו," חייכתי אליו, "מורה חכם מאוד."

ואז המשכנו בשיחתנו ובא עניין הלאכול את אבא.

תודו שזה מדהים.

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, החופש הגדול, חד הורי, חד הוריות, כללי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: