ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם של אבא שלהם (21)

צומת תפוח

     הדבר הכי חשוב שלמדתי היום הוא, שאסור לסמוך על תוכנת 'וייז,' בדרכך בימי חמישי לרמת הגולן. הדבר השני – אפשר לסמוך, רק כדאי לבדוק מה טבעו של המסלול המהיר ביותר מתל אביב לרמה"ג, שהתוכנה מנתבת אותך אליו. והשלישי  – אם נעבור לגולן, אסור לי לקבוע את יום חמישי כיום עבודה בתל אביב, כי כביש שש חסום בתור ארוך מאוד של מכוניות צפונה.

     אבל את כול הדברים האלה גיליתי  מדי, שעה שכבר מצאתי את עצמי נוסע במכונית ובה שני ילדים צוהלים, עם טנק דלק ריק, בכביש 505, עמוק בתוך יהודה ושומרון, אי שם בין 'מעלה אפריים' ל'צומת תפוח,' שעה שמלפני ומאחוריי ומכול צדדיי, כמו שדיקלמנו פעם במשחק המחבואים, נוסעים כלי רכב עם לוחיות זיהוי מן השטחים.

     זה היה מבעית. משני צידי הכביש המתפתל ניצבו שלטי ישובים ערביים המוכרים לי רק מדיווחי החדשות. ולא לטובה. ואני הבטתי הנה והנה, מקווה ששום רכב לא יאגוף אותי ולפתע תיירה ממנו אש אוטומטית, או שאתקל במחסום מאולתר של אבנים. ישמור השם.

     מעולם לא עברתי ביודעין את הקו הירוק, מלבד פעם אחת, בימות ילדותי, בשנת 1967, מיד אחרי הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, אז נסענו אחי ואני והוריי בטיול מאורגן של סניף ההסתדרות בהרצליה לטיול בירושלים המשוחררת והסביבה. אה, הייתה עוד פעם. כשהיה לי אהוב מאריאל. אבל זה היה לפני שנות דור.

     והנה אני מוצא את עצמי נוסע עם הילדים בתוך פלסטין, אין לי שם אחר לזה, רואה שהרכב מאט כי הדלק נגמר לו, ואפילו לא יודע היכן תחנת הדלק הקרובה. 'וייז' הראתה לי תחנות דלק בסביבה, אבל בטעות לחצתי על התחנה המקודמת בפרסומת, שהייתה מצויה חצי שעה מכביש 505, ולא היה לי ספק, שאין סיכוי שאגיע אליה. אם אסע לשם, אתקע בתוך יהודה ושומרון לבדי, בלי דלק.

     ברוב יאושי כמעט התקשרתי למוקד 100. אבל ראיתי שאני קילומטרים ספורים לפני צומת תפוח, ואמרתי לעצמי שאין מצב שאין שם תחנת דלק. ואז, לרווחתי, ראיתי שלט המסמן על תחנת דלק קרובה.

     אלוהים היה בעזרי, ופלסטיני ששאלתי אותו תוך כדי תנועה בכיכר, היכן תחנת הדלק הקרובה, הנחה אותי אליה, והגעתי אליה בשלום. אחרי שתדלקנו, ועישנתי סיגריה בשביל להירגע, בזמן שהילדים זללו ארטיק, המשכנו בנסיעה, בכביש שלא נסעתי בו מעודי, כביש 505 ואחרי כן כביש 58 ו-57. רק כשהגעתי למחסום היציאה מיהודה ושומרון, וחיילת נחמדה עצרה אותי, הבנתי סופית שהייתי בשטחים הכבושים.

     כשסיפרתי לה שבאנו מתל אביב, בדרכנו לרמת הגולן, ושתוכנת ה'וייז' הובילה אותנו דרך השטחים, חייכה ואמרה לי שככה זה מדי יום חמישי, כשכביש שש עמוס בכלי רכב, ובירכה אותנו לדרך צלחה.

     מרוב הלם, השעה הייתה כבר שבע וחצי בערב, הילדים רעבים, עצרנו במפגש עמית, מזנון דרכים הממוקם מיד אחרי המחסום, שם קניתי לנו פיתות עם סלטים ושניצל וקפה שחור בשבילי, והמשכנו לנסוע לכיוון בית שאן, וממנה לכיוון צמח, ואז הגענו לכביש המוכר, כביש 92, וממנו אל הפנייה למעלה גמלא ולמושב כנף, מקום מגוריה של בת דודתי.

     רבע שעה אחרי שהגענו לבית, ישבתי בחצר ועישנתי סיגריה, הרגשתי איך נוחתת עלי השלווה המבורכת, בדיוק כמו בפעם הקודמת שביקרנו ברמת הגולן. אז הבנתי, מבשרי חזיתי זאת, כמו שאומרים, שצדקתי. שאני פועל נכון. שזה המקום שעלינו לגור בו.

     אלא שהבוקר נפגשתי עם עורכי הדין של האגודה להגנת הדייר, והבנתי שהדברים אינם פשוטים כול כך. שמקודם לכן עלי לברר עם בעלי הבית אם הם מוכנים לאפשר לי לעזוב את הדירה בנווה צדק ולהשכירה בשכירות משנה לזמן מסויים, ולקבל את הסכמתם לזה בכתב. אם יתמזל מזלי אצליח לעשות זאת מהר, ולעמוד בכוונתי – להגיע לגולן לפני תחילת שנת הלימודים הקרובה. אך בה-במידה זה עלול לקחת כמה חודשים. או יותר. מי יודע.

     מבאס, אבל לא נורא.הרי דיברתי עם הגננת הבאה בגן בנווה צדק, היא מקסימה ומשתוקקת לעבוד עם ילדיי, אלא שהיא צפויה ללדת. אז אם נתעכב עוד כמה חודשים עם התוכניות שלי, שלנו, זה לא נורא. יש לי בית, יש לי גן, ויש לי פרנסה בתל אביב. וכול עוד אני יודע שהחלום שלי אמיתי ונכון לי, הוא יתממש. גם אם זה ייקח עוד זמן. הרי לא אעשה דבר שיסכן את דמי המפתח שלי בנווה צדק. אבל מבחינתי, המהלך הפנימי שלי כבר הונע, וגם אם מבחינה משפטית ומעשית עוד לא נוכל לעזוב את נווה צדק, גם אם זה ייקח זמן – אני עליתי עם הילדים לגולן לראות בתים.

     מקסימום, אמרתי לעצמי, זה יהפוך לטיול בן שלושה ימים בנוף האהוב עלי, בשלווה ובשקט שאני מחפש. הרי ממילא הם בקייטנה של אבא, ועדיף לטייל איתם בנופים האלה מאשר להיות תקוע איתם בבית.

     אז מחר נסתובב בין בתים וישובים. נתרשם, לא נתחייב לדבר, וכשיימאס לנו נשוב לביתה של בת דודתי, לבריכה הקטנה בה, נשתכשכך וננוח. אחר הצהריים אולי נספיק לראות עוד כמה בתים באזור, אחרי כן נעשה ארוחת שישי, ובשבת נעלה על האוטו וניסע לכיוון תובל וכפר ורדים, לבדוק גם את אזור הגליל העליון.

     ובינתיים זכינו, לגמרי מן ההפקר, בטיול מפוקפק ומבהיל, בנוף הזר אך מרהיב העין של פלסטין.

*

     בדרך היה לנו דיאלוג מעניין. כשיצאנו מ'מפגש עמית' פתאום מיכאל אמר "אבא, אתה לא יכול לגדל אותנו לבד. זה קשה לך."

     "למה?" שאלתי, "מי גידל אתכם מאז שנולדתם?"

    "אבא. אבל קשה לך, כי אין לך בן זוג."

     נדהמתי.

     "מי אמר לכם את זה?"

     "סבא."

     "אתה צריך בן זוג או בת זוג," התערב דניאל.

     "אני מעדיף בן זוג."

     "כי אתה אוהב בנים?"

     "כן."

     "אנחנו אוהבים בנות," הודיעו לי שניהם במקהלה.

     "יופי," השבתי להם, ולבי מתרונן מחוכמתם, מהבנתם, מרגישותם.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יש לו קטגוריות ב:הומוסקסואליות, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, החופש הגדול, חד הורי, חד הוריות, כללי

תגובה אחת »

  1. אילן נכנסתי למתח עד שיצאת מפלסטין. הילדים מקסימים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: