ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם של אבא שלהם (17)

יירוט

מסלול הפטריוט בדרך ליירוט הכתב"ם.צילום: דוברות עיריית צפת. מתוך ווי נט.

את היום הזה התחלתי בחמש ורבע בבוקר. אמש בדקתי עבודות של תלמידיי עד 23.30, ואז קרסתי אל המיטה מרוב עייפות. מכיוון שהגוף שלי מעיר אותו בדיוק אחרי שש שעות שינה, התעוררתי בחמש ורבע. זה נתן לי זמן לכתוב בשקט דפי בוקר, להכניס כביסה למכונה ולהכין כריכים ובגדים לילדים, לפני שהתעוררו.

כשקמו, השתרעו כתמיד להנאתם מיכאל על ספסל הישיבה בסלון ודניאל על כורסת הטלביזיה, צפו בתוכניות הבוקר בטלביזיה החינוכית ואכלו את התפריט הרגיל שלהם, 'אקטימל' ופרוסת עוגת שמרים קנויה. או-אז דניאל הודיע שהוא לא רוצה ללכת למועדונית. הסברתי לו, שאני חייב לעבוד הבוקר, ולכן עליהם ללכת לגן.

לכן גם לא התווכחתי איתו, כשצייד את אופניו בשק שינה, שלוש חרבות מפלסטיק ושלל חבלי קפיצה וקשירה. אפילו עזרתי לו להעמיסם על הסבל, ואחרי כן דחפתי אותו בעליות עד לגן.

כשהגענו לגן היינו הראשונים בו. את פנינו קיבלה סייעת יומית צעירה, דתייה. לבושה בחצאית ארוכה ובשביס. "אני שונא אותה!" הודיע דניאל ברגע שראה אותה.

"אתה עוד לא מכיר אותה," אמרתי לו, "אולי היא דווקא נחמדה?"

המסכנה חייכה אלינו, ואני הצעתי להם לצאת לחצר, לשחק קצת על אופניהם עד שהסייעת 'שלהם' תבוא.

כשבאה, התיישבתי מקודם לכן לצייר עם מיכאל. הוא צייר יצור עם פנים ורגליים, ציור בוגר ושלם, ואחרי כן גם צבע את שפתיו ואת לחייו. אני הוספתי לציור, ברשותו, גבות וצבע עיניים. דניאל הראה לילדים הבאים אל הגן, בעצתי, את שק השינה שלהם. נכנס והשתובב בו, ואני שיחקתי איתו במשחק 'איפה הילד שלי!?" ו'אוי, יש פה שק תפוחי אדמה, או מנגו, אבל איפה הילד שלי?"

שניהם התקשו להיפרד ממני, אבל בסופו של דבר יצאתי מן הגן והלכתי לכושר. מאותו רגע, כול הבוקר עסקתי בסידורים. תשלום דמי חבר באגודה להגנת הדייר, שיחה ראשונית עם עורך דין לדמי מפתח, הפקדות בבנקים וטיפול במסגרות האשראי, תליית כביסה על החבל, בדיקת עבודות נוספות. היה לי קשה. היה לי כול כך קשה, שבסוף מזגתי לעצמי חצי גביע יין אדום, כדי להירגע קצת.

אני לא יודע לשתות ומשתכר מריח של פקק של בירה, או מגביע אחד של יין אדום. אבל חצי גביע מדי פעם עושה לי טוב. ואז עדיף פי מיליון על חצי כדור הרגעה.

בעשרה לאחת קלטתי שעוד לא עשיתי דבר למען יצירתי הבוקר. אז הקלדתי את פרק הסיום של הרומאן בסוף גרסתו האחרונה, ורק אחרי כן יצאתי לגן, להשיב ממנו את הבנים.

"הם היו נהדרים היום!" קיבלה את פניי הגננת הוותיקה של המועדונית, "פשוט נהדרים! אני אוהבת אותם!"

"אתה יכול להביא אותם מחר עד 12.00," הוסיפה הסייעת. מלכתחילה הודיעו לי בעירייה, שמחר תיעדר מן הגן ועל כן לא אוכל להביאם למועדונית. לכן תכננתי לנסוע איתם לגולן, לראות בתים. אבל למשמע בשורתה רווח לי. מוטב שיהיו במועדונית, ואני אראה בתים בסוף השבוע.

"אתה יכול להשאיר אותם גם עד אחת וחצי," הוסיפה אחראית המועדונית הוותיקה. "זה עלי. אני מתה עליהם."

"את ממש מביאה לי אור," נפניתי אליה, "ממש מרגשת אותי. תודה!"

נשקתי לילדים והלכתי איתם הביתה. כל הדרך סיפרו לי כמה יפה התנהגו היום בגן, ואני שיבחתי ועודדתי אותם.

ובלבי חשבתי על אופן ההתנהלות מולם ומולי השנה, בגן ובמערכת העירונית. על הקושי, על חוסר הצדק, על תרומת הדברים הללו להחלטתי לקום ולהרחיק מכאן.

אחר הצהריים נסענו לסבא. עברנו כמו תמיד בצומת לה גארדיה איילון, כדי לרדת לנתיבי איילון.

"אבא, הנה הבית שהתחבאנו בו כשהייתה אזעקה," אמר מיכאל.

סיפרתי להם על כך זה מכבר. איך עצרתי את המכונית בצומת, כשנשמעה אזעקה, ורצתי איתם בידיי מתוך המכונית, אל חדר המדרגות של בניין המגורים העומד שם.

"נכון, מיכאל, כל הכבוד," השבתי לו.

"יש לי הרבה כוח בזיכרון," הוא אמר.

רגע אחרי כן, בחמש וארבע דקות, הבזיק מבזק בווי נט, על אזעקה בגולן ויירוט. בן-רגע כתבה לי ידידה ותיקה במסנג'ר, שהנה, החששות שלי מפני עלייה לגולן מתגלות כנכונות.

אני המשכתי לנהוג. יודע שבחרתי בדרום רמת הגולן בדיוק בשביל זה. כדי להימנע מאזעקות ככל האפשר. זה לא משהו שעצביי יעמדו בו, באזעקות בלתי פוסקות. לכן לא בחרתי ביישוב באצבע הגליל או בצפון הרמה. אני מחפש בית בישוב מרכזי, שקרוב גם למרכז רפואי, כמו בני יהודה, גבעת יואב, גשור, נאות גולן, אפיק, או בצד השני של הכינרת – אליעד, מיצר או נטור. דיברתי אפילו עם אנשים מכפר ורדים ומתל קציר.

*

הגענו לסבא. הילדים קיבלו גלידה, ואני התיישבתי לשוחח איתו על רעיון המעבר לגולן. מטבע הדברים, העניין הראשון שעלה בינינו הוא המצב הבטחוני. ואחרי כן גם הרבה דברים אחרים.

אחרי כן נסעתי ללמד בכפר הירוק. היום העברתי שיעור על קולות פנימיים וחשיבותם בכתיבה. בסיפור זה אני גם שוטח בפני תלמידיי את סיפורי האישי, כיצד, בשל תגובות הסביבה, לא הגדרתי את עצמי כסופר וכמספר וכמחזאי ותסריטאי, אלא כמשורר בלבד, עד גיל 45, ומדוע. אלה דברים שכבר כתבתי עליהם כאן בעבר. ולכן לא אחזור עליהם שוב.

היה שיעור מרגש. הכי מרגש בעבורי היה סיומו. "אל תקשיבו לאף אדם המבקש לחסום אתכם בכתיבתכם," אמרתי להם, "בייחוד לא לאנשים שאוהבים אתכם, לדורשי טובתכם. האנשים הכי קרובים אלינו הם אלה הממנים עצמם לצנזור על יצירתנו. כוונתם טובה. אבל מבלי להתכוון הם עלולים מאוד להזיק לנו, אף על פי שכוונתם היא הפוכה בתכלית."

"לכן, אל תקשיבו לאיש, גם לא לי. גם אני מגיב לכתיבתכם מתוך עצמי, רק מתוך מה שאני יודע, ועליכם לקחת גם אותי בערבון מוגבל. כתבו כמה שאתם רוצים, בכל סוגה ובכול ז'אנר ובכל סגנון שאתם רוצים, ולעולם אל תתנו לאיש להגביל אתכם בכתיבתכם."

ואז סיפרתי להם על הבלוג הזה. על הפעמים הרבות שבהן ביקשו ממני אנשים, בעיקר אנשים שאוהבים אותי ודואגים לי, שאחדול ממנו, או אשמיט ממנו פרטים, או לא אכתוב בו על ילדיי, כי זה יזיק להם וליחסים בינינו. סיפרתי להם גם על אמירה חריפה מאוד, שנאמרה לי, יומיים לפני תחילת החופש הגדול, בעטייה הרהרתי באפשרות שמה יהיה עלי לחדול מלכתוב על בניי כאן, ומה שגרמה לי, כמו תמיד – כתיבה שופעת, יומיומית, מבורכת, שבה אני הולך ומגלה שאני בתוך תהליך שינוי עצום וכביר, שלא הייתי מודע לו ולעוצמתו, ואולי לא הייתי מגיע אליו בכלל, לולא כתיבתי.

"ש לי מסורת, לכתוב את יומן החופש הגדול של ילדיי מאז נולדו, יום אחר יום, מדי שנה. כששמעתי את הדברים האלה, הרגשתי איום על כך. אם הייתי מקשיב לדברים האלה, לאיסור לכתוב על בניי, לאיום המוצפן בהם," אמרתי לתלמידיי הערב, "לא הייתי מגלה באיזה תהליך אדיר אני נמצא. מי שאמרה לי מה שאמרה לא הבינה, שכאשר היא אומרת לי דבר כזה היא מתיישבת על צינור החמצן שלי, על הדרך היחידה שבה אני יודע לחיות בעולם, כתיבתי, ועל ידי כך משיגה בדיוק ההפך – פרץ כתיבה עמוק ושופע ומתמיד."

בתחילת דבריי על סיפורי האישי נתקפתי בקוצר נשימה. מרוב חרדה, המלווה אותי כבר כמה ימים, מרוב קושי לחשוף שוב את סיפורי בפני תלמידיי. כשסיימתי את השיעור יצאתי ממנו משוחרר, קל נשימה, ופגשתי בבניי ובאבא שלי, מחכים לי בחניון, ליד שביל היציאה מן הכיתה.

התנשקנו, התחבקנו, אמרתי לילה טוב לאבא ונכנסנו למכונית. התחלנו לנסוע.

"מיכאל, תמצא לי את סופרמן בטלפון," שמעתי את דניאל אומר לאחיו.

הוא העביר אליו את מכשיר הטלפון החכם שלי. מקץ רגע שמעתי צלילי הסדרה הקומית של סופרמן ופרוזן אלזה בוקעים מן המכשיר.

"מה, מיכאל, מצאת את סופרמן?" שאלתי תוך כדי נהיגה.

"כן, אבא, לבדי. אני טוב בלמצוא דברים בטלפון," השיב לי מיכאל.

"אתה ילד חכם ומקסים," אמרתי לו, נדהם שוב מיכולת הביטוי שלו, ועוד יותר מכך מיכולתו לאשר את עצמו, לשבח את עצמו, להכיר בערכו. "שניכם מקסימים, באופן שבו אתם עוזרים אחד לשני. תדעו לכם שאני מאוד אוהב אתכם."

"אנחנו יודעים, אבא," השיב לי מיכאל. "אתה כול הזמן אומר את זה."

"כן, אבל צריך להגיד את זה הרבה," עניתי לו, "אני אוהב אתכם. אתם ילדים מקסימים וחכמים, ואני גאה בכם ושמח שאתם הבנים שלי."

שניהם צחקו והמשיכו להסתכל בסופרמן ובאלזה.

כשנכנסנו הביתה השעה הייתה כבר עשרים לאחת עשרה. אבל מיכאל לא היה מוכן ללכת לישון בלי סיפור. אז בחרתי לקרוא להם את 'הנסיכה והצפרדע,' בעיבודה של עשי ויינשטיין ידידתי, נוסח מרוכך לאגדה הנודעת, ואז נשקתי להם וכיסיתי אותם בשמיכה.

"אבא, תשב איתנו קצת ותספר לנו איך היינו תינוקות," ביקש מיכאל.

"אבא, אל תצא היום לחצר," הוסיף דניאל. הוא מבקש זאת בקביעות, מדי ערב.

ישבתי איתם עוד קצת, סיפרתי להם איך היו תינוקות, אחרי כן משכתי לכול אחד מהם פעמיים באצבעות של כפות הרגליים, כמו שאילנה עושה להם, כי זה מרגיע אותם, ושלחתי אותם לישון.

עכשיו, שאני יושב וכותב את כול זה, תיכף חצות. בחוץ הביל מאוד, וחם לי. אני יושב בחצר, בחושך, כדי שאוכל לעשן ולכתוב בו זמנית, מרגיש כבר הרבה פחות חרדה, מודה לאל על כך, שהרווחתי בוקר מחר, לעצמי ולכתיבתי וגם להמשך טווייתם של חלומותיי.

בחיי כהורה יחיד זה הרבה מאוד, ארבע שעות נטו לעצמי.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יש לו קטגוריות ב:הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, החופש הגדול, חד הורי, חד הוריות, יצירתיות, כללי, סדנאות כתיבה, תהליך היצירה

4 תגובות »

  1. מה אני אומר לך מותק, מכל פוסט אני לוקח משהו . היום אני לוקח את הדיאלוגים המופלאים שיש לך עם הילדים. האינטיליגנציה שלהם ,גם הרגשית, מדהימה בעיניי. אני מיום ליום חושב שלמרות שאתה חלק בלתי נפרד מהעיר תל אביב , הצעד האמיץ ( צעד אחד מיני רבים שעשית בחייך) שאתה עושה בהליכתך לגולן ,יכניס שלווה לך ולילדיך והיצירה שלך תעלה ותפרח כי יהיה לך שקט נפשי.
    המשך להרחיב בפוסטים על הדיאלוגים עם ילדיך ,אם יורשה לי לבקש זאת 🙂

  2. קוראה בציפיה לעוד ועוד. אפשר להתאהב במיכאל ובדניאל מהספורים. ולהתפעל על פעם מחדש על דרכי התמודדותך החכמות והמחכימות גם אנשים מנוסים כמוני 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: