היזכרות במשורר אהוב ונשכח, ועוד כמה דברים

ליד הספריה
החיוך הזה הוא למראה שלושה ספרים חדשים על כתיבת שירה והוראתה, שקיבלתי הבוקר מאמזון, מתנה של עצמי לעצמי, לכבוד שבת. וזה גם חיוכו המתחטא של אדם, היודע שאין כבר מקום בספרייה שלו ולו לספר אחד, אבל מכניס לתוכה בבת-אחת שלושה.

פעם, כשהייתי משורר צעיר, בן עשרים ואחת, כמדומני, הזדמנתי לדירתו של המשורר דוד רוקח. הוא הזמינני אליה אחרי שכתבתי ביקורת אוהבת על ספר שיריו "טוחן אבנים," שראה אור בהוצאת ספריית פועלים בשנת 1981. בשנה זו כבר נתמניתי לסגן עורך הספרות של 'על המשמר,' וכאשר קיבלתי לידיי את ספרו גיליתי משורר נפלא, משורר של שקיפויות, שלשונו העברית מופשטת ומוחשית בו-בזמן, ושירי האהבה שלו בכלל, ולנופי הארץ בפרט, הם מן היפים שקראתי.

דוד היה מאותם משוררים על-זמניים, כאלה שבזמן חייהם לא הכירו בגדולת שירתם, אבל המשוררים הצעירים שבאו אל הספרות בדורם ואחריהם גילו אותם מחדש. כאלה היו גם חיים לנסקי וי"צ רימון, מרדכי גאורגיו לאנגר, אברהם בן-יצחק ועוד כמה. אני מונה עליהם גם משוררים מוכרים יותר כאורי ברנשטיין וישראל אלירז, כולם משוררים ליריים נפלאים, שלשון השיר שלהם ינקה מן השירה העברית לדורותיה והביאה אל השירה העברית איזו צלילות נפלאה.

על פי ויקיפדיה, דוד נולד בגליציה בשנת 1916 ונפטר בגרמניה בשנת 1985. בהכשרתו היה מהנדס. ספר שיריו הראשון, "בגשר היעוד", יצא לאור בשנת תרצ"ט-1939. ומאז ועד מותו פרסם כעשרה ספרי שירה.

אני זוכר מפגישתנו איש נמוך קומה וחייכן, שדיבורו חרישי ורחב דעת. ובעיקר אני זוכר את חדר העבודה שלו, מפאת תחושת הגודש שעורר בי. היו בו אלפי ספרים ומאות כתבי-יד, מגובבים אלה על אלה ואלה בצד אלה. אני הבטתי נדהם בכמויות הספרים והניירות הללו, ואמרתי לעצמי שפעם, גם ספרייתי תיראה ככה.

נזכרתי בדוד ובחדר העבודה שלו היום בצהריים, כאשר שכנתי, אן דוביצקי, נכנסה אלינו כדי לצלם את הספרייה שלי. אן מפרסמת מעבודותיה באתר צלמים בינלאומי, בו נדרשים חברים וחברותיו להעלות מדי שבוע צילומים בנושא מסוים. כאשר ביקשה לצלם את ספרייתי שמחתי מאוד. אך מקץ כמה נקישות מצלמה אמרתי לה, שנראה לי משונה לצלם ספרייה החסרה את האדם שיצר אותה ויוצר בתוכה. התיישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, שאינני כותב לידו כלל, מפני שצפוף לי במרווח הצר בין שולחן הכתיבה לבין הספרייה, וביקשתי ממנה שתצלם אותי שם, כמזכרת לעצמי.

הספריה
אתם רואים את כל המחברות האלה? בכולן חבויים ספרים שעוד לא הוקלדו כלל. והספרים בספרייה הזאת הם ספרי התחקיר לספרים שהיו ובעיקר לאלה שאני מתכנן אחריהם.עכשיו תבינו למה אני צריך זמן, ועל מה עוד יש לי לעבוד:)

מאוחר יותר, אחרי ארוחת הערב בבית אבא, ישבתי עם אחי טל וסיפרתי לו על סדר יומי, ועל התסכול שלי מזה, שאינני יכול להקדיש את מרב זמני ליצירה. שעלי לעבוד קשה מאוד בהוראת כתיבה, כדי לפרנס את בניי ואת עצמי, שעה שעבודתי האמיתית, זו שבעבורה באתי לעולם, הכתיבה שלי עצמי, נדחקת לשעות ספורות מדי שבוע.

"אתה חייב למצוא את שסתום הלחץ שלך," התריע טל, והציע לי לצאת להליכות או ריצות בים. שחקתי למולו. איפה בכלל זה מתאפשר בסדר היום והשבוע שלי.

"את שסתום הלחץ שלי אני מכיר," אמרתי לו. "הבוקר, אחרי מסיבת הסיום בגן, שהתחילה ב 08.30 בבוקר והסתיימה ב 09.40, הלכתי למכון הכושר לחצי שעה. חזרתי ממנו, אכלתי משהו ואז יצאתי מן הבית אל בית הקפה, וישבתי וכתבתי בו שעה וחצי חומרים לרומאן שלי. אחרי כן הבאתי את הילדים הביתה."

"אחר הצהריים, כשהם עוד ישנו, הוצאתי החוצה את מכונת הכתיבה שלי, לשולחן בחצר, וכתבתי עליה שירה עוד איזה שלושת רבעי השעה. זה שסתום הלחץ שלי."

הלוואי ואוכל לכתוב יותר. הלוואי וזה יתאפשר לי. בספרייה שלי מחכות מאות מחברות להקלדה, שאת החומרים שכתבתי בהן כלל אינני זוכר. שלא לדבר על פיתוחם לכדי ספרים. לפני מספר חודשים נשבעתי, שאעשה כל מה שביכולתי כדי לצמצם את הפער בין מה שכתבתי ועודני כותב, מדי יום, לבין מה שפרסמתי עד כה. לכן יצאתי לקמפיין גיוס משאבים, שאספתי בו כסף להוצאה לאור של שלושה כרכי שירה שלי, המרבעים את כמות השירה שפרסמתי עד כה.

כעת אני מצוי בשלב הגהת הניקוד האחרונה של הכרך השלישי, ועיצובי הכריכות של שלושתם. אני גם מחכה לתשובות מקרנות שפניתי אליהן, כדי לדעת האם תשלמנה את תקציב הוצאתן לאור או שעלי להוציאו מכיסי. כך או כך, את כול השירה הגנוזה שלי אוציא השנה לאור. אבל מה על ספרי הילדים שעוד לא הדפסתי, ספר המחזות והתסריטים, ספר הטורים והמאמרים, ספר ההורות, הספר המבוסס על התיזה שלי לתואר שני, כרכי הסיפורים הקצרים שלי, שאיש אינו מכיר, ומה על כול הספרים הבאים שברצוני לכתוב?

אין איש יודע כמה זמן קצוב לו עלי אדמות. לי ודאי דבר אחד, שבשנתי החמישים ושש, וממנה ואילך, עלי לעשות כול שביכולתי – מבלי לפגוע בבניי ובהורותי אותם ובפרנסתי אותם – כדי לממש את עצמי כסופר, כדי לצמצם את הפער בין הכמויות האדירות של מה שאני כותב לבין מה שהוצאתי עד כה לאור בפועל.

ובעודני עושה כן, נזכרתי בדוד, בחדר עבודתו שהיה עמוס בכתבי יד, בגעגוע, ואמרתי לעצמי, שאני לא אשאיר אחריי חדר כזה. שלא אשאיר אחריי לבניי עבודת בילוש ספרותית. שאעשה כל שביכולתי כדי לטפל ביצירתי בעצמי.

עכשיו נראה את ריבונו של עולם ואת היקום הטוב והמיטיב עוזר לי בזה.

שבת שלום.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s