ליפול לתהום – ולצאת מנצח.

מיכל ודני
במנגל אצל מיכל ודני.

 

לפני כשבוע נפלתי לתהום. זה קרה כמעט בן-רגע, כשקיבלתי לידיי את הערותיה של העורכת שלי, לכתב-היד של ספרי החדש. הערותיה המדויקות היו כמו מפתח שסובבה, שחרר אצלי משהו, או ליתר דיוק מישהי, שהיתה כלואה עמוק בלבי – והפילו אותי הישר אל התהום.

מאז אותו רגע אני שרוי בתוך מכרות החושך. בימים כתיקונם, ממרחק, אפשר לקרוא להם מכרות הזהב של שלמה (שזה שמי השני, מי שלא יודע את זה). אבל בשבוע החולף הם נראים בעיקר כמכרות החושך. התהום העמוקה של העצבות והיגון, שמושכת אותי אליה, תהום היצירה.

במשך חמש שנים אני כותב את סיפורה של דמות היסטורית מרתקת מן ההיסטוריה היהודית. אבל אל סיפורו הגעתי בזכות חלום שחלמתי על אשתו, דווקא. ומאז התחלתי בכתיבה היא הופיעה אצלי בחלומות ובהקיץ, טלטלה אותי ודרשה שאכתוב את הסיפור שלה, לא של בעלה.

"אל תשדוד ממני את סיפורי," היא זעקה, "אל תיתן לו ללסטם אותי!"

אבל אני ערלתי את אוזניי למולה. כתבתי את הסיפור של בעלה, איש ריב ומדון, לא אדם שאפשר לסמוך עליו, אבל דמות מרתקת בפני עצמה.

והנה, העורכת שלי, בכמה הערות מדויקות, שחררה אותה מכלאה. וגם אותי. הבנתי, שכדי לסיים את הספר הזה אין לי ברירה, אני מוכרח לשחרר אותה מקרבי. את האישה הזאת, שבמידה רבה היא גם האנימה שלי, האישה שבי.

לא פלא שנפלתי לתהום ככה.

מאז אני מסתובב עם מצבי רוח קיצוניים מאד. נופל לדיכאון כבד ונוסק לגבהי השמחה. הדיכאון בא כשאינני כותב. השמחה ממלאת את לבי כשאני עושה כן. לכן החלטתי לצאת לחופשה. ביטלתי שיעור שהיה לי השבוע, ביטלתי את המנגל הוורוד, שאני מזמין אליו את חבריי הגאים מדי ערב עצמאות, דחיתי את כל הסידורים שעלי לעשות – תשלומים, הוצאת חשבוניות וכדומה – וצללתי לתוך הספר.

במרוצת הימים שחלפו מאז יום שישי שעבר ועד היום אני חולם את הספר הזה, את דמויותיו, את דפיו, את מערכות היחסים בתוכו. כך, למשל, קמתי ביום ראשון האחרון מחלום, לפיו יש לגיבורה שלי חברת נפש, וקיבלתי בחלום גם את שם משפחתה.

מיד התיישבתי לכתוב סצנות על חברותן. אבל כשסיימתי הסתקרנתי מניין שם המשפחה המוזר הזה. חיפשתי בגוגל. לתדהמתי מצאתי, שזהו שם משפחה מרכזית מאוד בקהילה היהודית שאני כותב עליה, בדיוק באותן שנים שבהן מתרחש סיפורי.

כנראה קלטתי את השם הזה במהלך הקריאה בחומרי התחקיר שלי, ושכחתיו. אבל תת המודע שלי לא שוכח. הוא יודע להזכיר לי דברים בזמן הנכון.

בשבוע החולף כתבתי הרבה. בכול רגע נתון. זה הגיע עד כדי כך, שנטלתי עמי את המחשב האישי כשיצאתי עם הילדים מן הבית, לשחק ברחבת סוזאן דלל. הם שיחקו ברחבה, ואני כתבתי. אחרי כן עברנו לגן המשחקים בקצה רחוב שבזי. הם שיחקו על המתקנים, ואני ישבתי למולם על ספסל וכתבתי, משגיח עליהם וכותב בו-זמנית.

זה גם מה שעשיתי ביום העצמאות. נסענו למיכל ודני, במושב. היינו הראשונים שהגענו לשם. הילדים שיחקו עם ילדיהם ואני ניצלתי את שעת הכושר הזאת, שמתי את המחשב על שולחן האוכל וכתבתי, כתבתי עד שהגיעו כול האורחים, ורק אז הייתי רגוע ועשוי לחברותא.

גם עכשיו אני אחרי כתיבה. וזה אחרי שהערב לא התקיימה ארוחת ליל שבת בבית אבי, ולפיכך הזמנתי הנה זוג חברים עם ילדיהם, תאום ותאומה בכיתה ד', ועשינו כאן על האש, במקום בערב העצמאות.

אי אפשר לתאר את החוויה הזאת במילים. זה מסעיר בצורה שאי אפשר לתאר, הלידה הזאת של ספר מתוך עצמו, הריבוד של רובד על רובד, הגילוי הבלתי פוסק.

וזה דבר שיכול לקרות רק מתוך מחויבות מוחלטת. מתוך נכונות לצעוד את המייל הנוסף לעוד גרסה, עשירה בהרבה, מעשרות הגרסאות הקודמות של הספר.

זה לא קל כשאתה הורה יחיד לתאומים, עושה הגהות על שלושה כרכי שירה חדשים, מלמד שש סדנאות כתיבה בו-זמנית, עורך שני ספרים במקביל ומריץ בית. זה לא קל בשום מצב. במובן זה, ובמובנים רבים נוספים, כבר מזמן הפכתי לאישה, לאם כותבת. וגם זה משהו שמחבר ביני לבין הדמות שלי.

אבל מלבד ההורות, זה הדבר שהכי מסב לי אושר, והדבר שהכי מספק אותי בחיים, מלבד ילדיי.

וזה הרבה מאוד. זה לגמרי מספיק.

שיהיו לכם/ן לילה טוב ושבת נהדרת.

4 Replies to “ליפול לתהום – ולצאת מנצח.”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s