ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

מתחת למיטה של הרבנית. או: אונטער די רעבעצן בעט.

כשאבא שלי רוצה לרמוז, שצריך לנקות גם את הדברים הסמויים מן העין, הוא משתמש במטבע הלשון הזאת, 'מתחת למיטה של הרבנית'. או ביידיש: אונטער די רעבעצן בעט. חיפשתי בגוגל הלילה מה מקור הביטוי הזה, ולא מצאתיו. אני משער שמקורו בבדיחה.

אבל בעבורי זו בדיחה רצינית מאד. זו הנחיית עבודה. לא משאירים לכלוך או דברים לא עשויים, לא מדחיקים ולא מחביאים דברים מתחת למיטה המטפורית. להפך. מוציאים ומאווררים אותם, מטפלים בהם, מנקים אותם. כך באשר לתהליך הכתיבה שלי, כך גם באשר להכנות לחג הפסח הממשמש ובא.

בלילות האחרונים אני עוסק בהגהות הניקוד האחרונות לשניים מתוך שלושת כרכי השירה שבכוונתי להוציא לאור בו-זמנית, בסיועם הנדיב של מי שתמכו בפרוייקט זה שלי. בו-בזמן אני גם משכתב את שירי הכרך השלישי, במטרה לסיים את עריכתו ולהעבירו להגהת ניקוד מיד אחרי החג. בינתיים קיבלתי מידי העורכת שלי בהוצאת כינרת-זמורה, נעה מנהיים, את גרסתה הערוכה לרומאן הבא שלי, שיראה אור, אי"ה, לקראת ראש השנה. לבד מאלה אני עמל על עריכתו של ספר-סיפורים וספר-שירים של אחרים, התחלתי קורא לצורך מתן חוות דעת רומאן של תלמידה נוספת שלי – וכעת, שלושה ימים לפני הפסח, שבתי לניקיונות.

היום ניקיתי את הבית ביסודיות, כמנהגי מדי יום שלישי. אך הפעם, לא משום סדנת הכתיבה של ימי רביעי, מפני שאיננו מקיימים מפגש סדנה לפני הפסח, אלא כדי להספיק ולנקות את הבית לפני החג. הפעם לא הסתפקתי בקרצוף החרסינות ובכיבוד הרצפה. ניקיתי גם את התא האחרון בארון המטבח, שנותר לא נקי, זה התא הדוחה מכולם, מתחת לכיור. הוצאתי ממנו את כול חומרי הניקוי הרעילים המאוחסנים ונעולים בו היטב, מצאתי ביניהם מסרק פרווה ומחסום פה של לונה ז"ל, כל מיני תכשירים שפג תוקפם וחלודה עלתה בהם, אריזות קרטון ריקות של סקוטש ברייט. הוצאתי ומיינתי את הכול. אחרי כן פירקתי את ברך הניקוז של הכיור, נטלתי אותה אל החצר ורחצתי אותה היטב בזרם מים חזק מכול הג'יפה שהייתה דבוקה לדופנותיה, ואחרי כן שבתי והברגתי אותה למקומה. ואז רכנתי לארץ וקרצפתי את תא האכסון הזה מבפנים, מקפיד לנקות באקונומיקה גם את דופנו הפנימית, המרוחקת, החבויה מאחרי הצנרת, מקום שעין איש לא תשזוף אותו, אבל אני אדע שניקיתי גם שם.

ואז נזכרתי במטבע הלשון על המיטה של הרבנית.

זה נתן לי משנה מרץ. אז ניקיתי באקונומיקה גם את דלתותיו של ארון המטבח, שהוכתמו ממגע ידיי וידי הילדים, ואז את הדלת החוצצת בין פינת הכביסה לחדר האמבטיה. אחרי כן סימנתי לעצמי בעיניי, שנותרו לי עוד כמה דברים לטפל בהם. תא הבגדים שלי בארון, שעלי לסדר בו מחדש את הבגדים; ערימות הדיסקים המאובקים, שהילדים שלפו מאריזותיהם והם מגובבים זה על גבי זה, על מדפי הספרים מעל מערכת השמע; ומדפי הספרים עמוסי האבק, שגם אם אינני יכול להוציא כל ספר וספר החוצה כדי לאווררו, עלי לפחות לקנח את חלקם החשוף של המדפים מאבק השנה החולפת.

ואז יהיה עלי לגשת אל ספריית הכתיבה שלי, בחדר העבודה. לבדוק אילו קלסרים אני כבר יכול להעביר למכון 'גנזים' בבית אריאלה, ואילו ספרי תחקיר אני כבר יכול להשיב למקומם בין מדפי הספרים, הממויינים לפי נושאים ואלף בית של שמות מחבריהם; אילו טקסטים ומחברות ממתינים להקלדה ולפיתוח, ובאילו סיימתי לטפל, אילו הגהות אני יכול כבר להעביר לגניזה ואילו עלי עוד לשמור בביתי.

ודאי לא אספיק לעשות את כול זה עד ליל הסדר, שיום הולדתי ה-56 חל בו, אך אולי אוכל להספיק זאת במהלך ימות החג. כך או כך, ישנם שני דברים שאני בטוח בהם. האחד – שאני יכול להישיר מבט אל אימא שלי, זכרה לברכה, ולומר לה שניקיתי גם מתחת למיטה של הרבנית, שניקיתי בכל מקום שיכולתי להספיק לנקותו, שעמדתי בחינוכה אותי, שאת ניקיונות הפסח מתחילים כבר למחרת פורים. השני, שהוצאתי מן הגניזה את כול השירים שכתבתי במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, עברתי עליהם פעם ופעמיים ושלוש, שכתבתי ותיקנתי אותם, ובקרוב אביאם ברבים.

ואם יש איזה דבר שמשמח אותי בחג הפסח הקרב, הריהו זה – שנקטתי עמדה, שלא ויתרתי על שירתי, שהוצאתי אותו מן המחשכים ובקרוב אוציאה אל האור.

ובמובנים רבים, זהו הניקיון האמיתי שלי, הוצאת דברי השיר שהיו דחוקים מתחת למיטתה של הרבנית. הן משום שהרבנית במשל הזה היא אני, הן משום שמיטתי צמודה לספריית הכתבים בחדר העבודה שלי, גם חבויים כול הכתבים הגנוזים.

את כול הדברים האלה אני כותב בשעת לילה, שעה שהילדים כבר ישנים. מסיבות יום ההולדת שלהם חלפו-עברו בהצלחה רבה, והם מאושרים מן היכולת לבלות אתי יום אחר יום, בימי חופשתם הארוכה. אתמול גם החלטתי, שהגיע הזמן לקדם בעוד צעד את חינוכם לעצמאות. אמרתי במכולת הפינתית, לבחורים שם, שבכוונתי להתחיל לשלוח אליהם את הילדים לבדם כדי לערוך קניות, וכבר אתמול עשיתי את הניסיון הראשון. מיכאל ביקש בארוחת הערב מלפפון חמוץ, וכזה לא היה בביתנו. אז שלחתי אותם אל המכולת, לבדם, כדי שיקנו "קופסת מלפפון חמוץ במלח," הדגשתי בפניהם. יצאתי עמם אל הרחוב, ונותרתי עומד בו, עוקב אחרי ריצתם המשובבת עד אל המכולת הפינתית, מרחק 30-40 מטרים משער הבית שלנו, ושובם ממנה, יחד עם אחד מעובדי המכולת, שנעמד בקצה השני של הרחוב, להשגיח עליהם במרוצתם חזרה הביתה.

היום שלחתי אותם לקנות חבילה של נייר סופג, שעה שהייתי שקוע בניקיונות. וגם היום נעמדתי ברחוב, להשגיח עליהם בריצתם אל המכולת ובשובם ממנה, וכאשר עשו כן, שבים הביתה מלאי גאווה, ואוחזים יחד במארז הנייר הסופג, שיבחתי אותם על בגרותם ועל עצמאותם.

ואחרי כן הזמנתי אותם לעזור לי בהורדת כביסה מן החבל.

שיהיה לכולכם/ן חג פסח כשר ושמח, חג של חירות הרגש והמחשבה, הדמיון והיצירה. חג של שפע, בריאות וצמיחה טובה.

הדבר היחיד שמצער אותי החג הזה הוא, שאני לא הבן של חברתי הסופרת, יעל משעלי. לפי הפוסט שלה מן הבוקר על האפייה והבישול וההכנות הקדחתניות שלה לקראת החג, אני משתוקק להיות בין באי ביתה בחג הזה.

אבל לי יש את החג שלי. עם משפחתי הגדולה והענפה.

חג שמח.

תויג כ:

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, כללי, תהליך היצירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: