ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

אלוהים, או מחלקת הגנים, כנראה החליטו לנסות אותי

שלושתנו

את התמונה הזאת צילם עדו רוזנטל לפני שבוע. לא חשבתי להעלות אותה. אבל היא מעבירה היטב את העייפות שלי, כהורה יחיד, ברגע אחד של יומיום. וזה מתקשר היטב בנושא הפוסט הזה.

רק אתמול כתבתי, שאין לי מושג איך אתמודד עם שלוש חגיגות ימי הולדת ושמונה עשר ימי חופשה, שמתחילים ביום שלישי הקרוב, אז היום הייתה לי הפתעה נוספת. בעודי שב עם דניאל מטיפול נוסף של ריפוי בעיסוק, וביקור בגן הקודם שלהם, מעון ויצ"ו ביפו, אליהם הבאנו שישה שקים של צעצועים, שמיינו יחד, הילדים ואני ותודה לאל הוצאנו מן הבית – הייתה לי שיחת טלפון.

זו הייתה מישהי ממחלקת הגנים בעירייה. היא טלפנה בהמשך להודעתי, לפיה אני מבקש לרשום את ילדיי למועדונית, כדי שירוויחו את קייטנת הקיץ, ויהיו במסגרת מסודרת בגן מתחילת החופש הגדול, ה- 1 ביולי, עד ה-11 באוגוסט, סיום הקייטנה העירונית בגן. היא הודיעה לי על אי קבלתם לקייטנה.

לפני כמה ימים התקשרה אלי מישהי אחרת, שהדריכה אותי כי עלי להתקשר למחלקת הגבייה כדי לדעת כמה יהיה עלי לשלם בעבור כך, וכי עלי לשוב אליה לצורך הרשמה ב 15.5. התקשרתי למחלקת הגבייה, שם הודיעו לי, כי יהיה עלי לשלם דמי מועדונית החל מ-1 ביוני, אף על פי כן שהקייטנה של המועדונית מתחילה רק ב 1 ביולי, וכי אשלם גם את אוגוסט במלואו. דהיינו, התענוג הזה יעלה לי, אחרי הנחה של הורה יחידני ואב לתאומים, 1244 ש"ח לחודש. כפול שלוש חלקי 40 ימי קייטנה זה יוצא תשלום של 93.3 ש"ח ליום.  ומכיוון שאני ממילא מוציא אותם מהגן בשעה 13.30, כדי שישנו צהריים, המשמעות היא שאני משלם הרבה יותר פר שעה.

אבל בלבי הסכמתי לזה. ארבעים הימים האלה, של החופש הגדול, למעשה הם ארבעים בקרים בלבד, הם הזמן היחיד שאוכל להקדיש במלואו לכתיבת הרומאן הבא שלי, שאני מאוד מתקשה לכותבו כעת ביומיום, שבו אני עסוק בהורות ובפרנסה.

עד השיחה הבוקר השליתי את עצמי, שיש לי חופש גדול לכתיבה. והנה, הבוקר הגיעה השיחה, בה הודיעה לי הגברת הזאת, שהמפקחת על המועדונית מסרבת לקבל את ילדיי לקייטנה בשל בעיות ההתנהגות שלהם. כוונתן היא לדניאל, כמובן, שבמהלך השנה גילה התנהגות די סוערת בגן. זה אמנם השתפר פלאים, אך מדי פעם עדיין יש לו התקפי תסכול. הם נובעים הן מרגישותו העזה לרעש והן מעניינים רגשיים, וזה בטיפול, וזה בשיפור מתמיד. אבל לא העליתי על דעתי שאקבל כזה back-lash מן המערכת, אחרי כול כך הרבה התאמצות והשתדלות לשפר את המצב.

הייתי המום, והבעתי זאת בשיחתנו. היא היססה רגע, ואז אמרה לי, שיש לי אפשרות להגיש ערעור.

"אתה צריך לחתום על כתב ויתור סודיות, כדי שהמפקחת של המועדונית תוכל לפנות לגננת הבוקר שלכם, לשוחח איתה ולראות אם יש שינוי בהתנהגות הילדים שלך," הסבירה לי. "ואז נשקול שוב."

עד שהגעתי לגן הבנתי, שהסיכוי שלי לזכות בערעור הזה הוא נמוך מאוד. שתי המפעילות של המועדונית הרי מכירות את בניי, ופוגשות אותן מדי יום שעה שהן באות להחליף את הסייעת ואת הגננת. הן היו עדות בעצמן להתפרצות או שתיים של דניאל. אין סיכוי שתסכמנה לקבלו בקייטנה שלהן, ואולי חוות דעתן היא זו שגרמה לדחייה הזאת.

אובד-עצות חיפשתי אחר קייטנות פרטיות. להוותי גיליתי, כי כולן מתחילות בגיל חמש. אם ילדיי לא יתקבלו לקייטנה העירונית, עם חבריהם, בתוך הגן שהם מכירים ואוהבים, עם מפעילות המועדונית שגם אותן הם אוהבים, אהיה אנוס להישאר איתם במשך חודשיים ימים, בלי יכולת לעבוד, אלא אם אשלם בעבור השמירה עליהם במהלך שעות העבודה שלי. על כתיבה בבקרים ו/או בערבים אין מה לדבר.

הרעיון הראשון שקפץ לי לראש בתוך כול זה היה לדבר עם אורן, חברי האהוב בקליפורניה. יש להם בית קיץ, והם הזמינו אותנו אליו בעבר, ועם יוני ואבשי, בניו יורק, ואז, במקום להישאר בארץ ולצאת מדעתי, לנסוע עם הילדים לחודש ימים לארצות הברית ולהיות אצל חברים.

אבל כששוחחתי על כך עם אבא שלי הוא אמר לי שזה יהיה מטורף. שעדיף שניסע יחד עם היילדם לשבוע לאי יווני ואחרי כן לעוד שבוע, ובמקביל, שאכין תוכנית הפעלה וטיולים איתם ברחבי הארץ, מצפון לדרום.

על דבר אחד לא יכול היה לענות לי. מניין אוציא את פרנסתי במשך חודשי הקיץ, אם לא אעבוד בהם, ומה יהיה על הספר הבא שלי.

אז כן, אני יכול להמשיך בסדנת הבוגרות של ימי רביעי בבוקר, ולקיים עוד סדנת ערב או שתיים. זה ייתן לי חצי משכורת. אני גם יכול לערוך ספרים בלילות. הצטברו אצלי כמה ספרים הממתינים לעריכה. אך מניין אקח את הכוחות לבלות ולהתמודד עם הילדים במשך חודשיים? שלא לדבר על כך, שרגע אחרי החופש הגדול בא חודש החגים, שגם בו אני נותר ללא עבודה.

אין לי מושג איך לעכל את זה. אם למישהו יש רעיונות אשמח לשמוע. אני גם צריך להתאפק לא לצבור זעם על המערכת, המפקירה אב יחידני מבוגר עם תאומים למשך חודשיים, שעה שהם דווקא זקוקים לחבריהם ולמסגרת.

לחתוך ורידים זו לא אופציה. בשביל טיולים רגליים ארוכים בארץ הם עוד קטנים מדי. חוגים יתחילו רק בספטמבר. ואני, אנה אני בא:)?

את שגרת הכתיבה שלי אצליח לשחזר. אכתוב בחמש בבוקר או באחת עשרה בלילה. אין לי ברירה אחרת. אני לא יכול לתת לגיבור ספרי הבא להינמק בכלאו בלי תשומת לב מצידי, וגם חייב, פשוט חייב טכנית, לצבור אלפי דפים כתובים, כדי שיהיה לי מה לערוך, לפתח ולשכתב במהלך שנת הלימודים הבאה – בה התחייבתי כבר לשבע סדנאות בשבוע, רחמנא ליצלן.

אבל מה אעשה עם הילדים במשך חודשיים? זו השאלה. וכל תשובה עניינית תתקבל בתודה.

*

קראתי כרגע את הפוסט הזה פעם שנייה, לפני העלאתו. הוא נשמע היסטרי. לא פלא. אמנם, הסתדרתי עם ילדיי בחופשים קודמים די טוב. אבל בשנים קודמות היה מדובר בשלושה שבועות, לא בשמונה. ועכשיו הם גם הרבה יותר דעתניים וערניים מאשר בימות תינוקותם. ואני כבר מזמן לא סופרמן. למרות שמיכאל אמר לי הלילה, במיטה, שהתחפשתי לסופרמן, אז זה סימן שאני חזק.

מודעות פרסומת

תויג כ: , ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, כללי

תגובה אחת »

  1. לדעתי, עליך קודם כל לפעול שיקבלו את שני הילדים לקייטנה, ואם זה לא מסתדר, לפנות ל"אינטנצה" גבוהה יותר ; לא שמעתי מעודי שלא מקבלים ילד לקיטנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: