ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

צעד אחד ביום.

דורות

"צעד אחד ביום," ממליצה ג'וליה קמרון בספר המענג את ימיי כעת. רק צעד אחד ביום. הבוקר, כשישבתי וכתבתי את דפי הבוקר שלי, הייתי זקוק לתזכורת הזאת, מפני שהררי הדברים שעלי לעשות הם פשוט רבים מכדי לתאר. לסיים עריכת ספר סיפורים שאני עורך כבר יותר מדי זמן, וספר שירים במצב דומה, להתחיל בקריאה של שני רומאנים שמחכים לחוות דעתי ועריכתי, ושני קבצי שירה כאלה, לסיים את הגהות הניקוד של שני ספרי השירה החדשים שלי ואת עריכתו של השלישי, ולהכניס את כולם למעצב הגרפי, להכין את משלוח התמורות ל- 220 התורמים, לשלם לכביש שש, לשלם שכר דירה שנתי, להכין את יום ההולדת של הילדים – אחד בגן, אחד למשפחה ואחד לחברים – ולהתחיל בניקיון הבית לפסח, מפני שזה מה שאימא שלי זכרה לברכה לימדה אותי. שאת הפסח מתחילים בפורים. והלכלוך כבר זועק אלי מכול פינה.

אז אמרתי לעצמי, "צעד אחד ביום, אילן," והלכתי לחצי שעה ארובי, ועם שובי ממנה, אף על פי שכבר השתוקקתי להתחיל בניקיון, עשיתי מה שהבטחתי לילדים – ירדתי איתם אל הים, עם משחקים ועם כריכים והכי חשוב אבטיח.

הים היום היה שקט ורגוע במיוחד. דגל לבן, גלים רכים. גם השמש לא העיקה. היה חם, אבל לא מלהיט. כך, אפוא, יכולנו ליהנות בחוף הים, עם עופר חברנו, במשך שעתיים תמימות, בהן חפרנו בריכות מים תת קרקעיות, בנינו ארמונות חול וקישטנו אותם בצדפים – שזו מלאכה מרגיעה מאוד, שיבוץ צדפים בדופנות ארמון חול – וגם היחברות עם עוד ילדים.

היה די מפעים לראות את השינוי שחל במיכאל ובדניאל מאז הקיץ שעבר. בעונת הרחצה שעברה הם התקוטטו עם ילדים. הבוקר הם הזמינו אותם למשחק. בעיקר דניאל. פשוט ניגש פעמיים לקבוצת ילדים בני גילם והזמין אותם לשחק יחד, ואף חלק עמם ברצון את כלי המשחק שלנו, בעבור שלהם, כמובן.

היה כול כך רגוע, שלרגע כעסתי על עצמי, שלא ירדתי לים עם ספר ועט ומחברת. יכולתי לכתוב לפחות שיר אחד הבוקר, אם לא יותר מזה, אמרתי לעצמי.

ואז הזכרתי לעצמי עצה אחרת של ג'וליה. לחיות בהווה. ליהנות מן העכשיו.

קצת אחרי שחזרנו הביתה והתקלחנו הפתיעו אותנו האקס שלי, עדי נס, עם בנותיו נוגה וזוהר, שבאו להיות עם אילנה, שפעם הייתה גם המטפלת שלהן, בשעה שעדי יעסוק בענייניו.

מיכאל ודניאל צהלו מאוד לקראתן. הרי ביקרנו אצלם, במושב, כבר בקיץ שעבר. ומאז לא התראינו. אז מרגע שגילו שהבנות אצל אילנה, הודיעו לי שהם לוקחים את ארוחת הצהריים שלהם לאילנה, וכך אפוא יצא, שאילנה אירחה היום בצהריים שני דורות של ילדים שגדלו אצלה. וזה היה מרגש מאד.

אחר הצהריים, הודעתי לילדים מראש, עושים יום ניקיון. פשוט כבר לא יכולתי לעמוד בזה, בדחף הפנימי להתחיל לעשות פסח. וגם הבית נראה זוועה. אז קמנו, הרמתי והזזתי את כול הרהיטים בבית, טאטאתי זוהמה ופקעות של אבק, הרמתי כול מיני חלקי צעצועים שהיו סמויים מן העין וליקטתי מטבעות שהשליכו הילדים מתוך קופות החיסכון שלהם. ואז נתתי בידיהם ספוגים וקעריות מים, ש'ינקו' את החלון בחדר השינה, שממילא טיפסו עליו ופטפטו ממנו עם עוברים ושבים.

רק התלוננו שמשעמם להם – למעשה הם רצו לדרבן אותי ללכת איתם למרכז סוזן דלאל, ולקנות להם שם אקדחי בועות – נתתי בידיהם מגבים עם סמרטוטי רצפה, ודלי מים. שייהנו מרחיצת הרצפה.

בזמן שהם ניקו ושיחקו במים, אני שפשפתי את קירות החרסינה של חדר האמבטייה ממסד עד טפחות באקונומיקה. הגעתי אפילו אל מאחורי כיור הרחצה, האסלה וכו'. ריח האקונומיקה היה דוחה ומחניק, אבל בסופו של דבר שמחתי, שהדבר הכי קשה לי מדי שנה, בניקיון הבית לפסח, כבר מאחוריי. אחרי כן, לשטוף את הבית היה החלק הקל בכול זה.

הילדים ביקשו לשמחתי תות. "אבא, אני רוצה סוכר חום וסוכר לבן ותות," אמר לי מיכאל במתיקותו, מפני שהוא מחפש כול יום, כול היום, מקור לסוכר.

"אתה מתכוון שאתה רוצה תותים עם סוכר חום וסוכר לבן," צחקתי.

ניגשתי למינימרקט השכונתי והבאתי ממנו סלסילת תות. שטפתי את התות במי סבון, ואז הכנתי להם שתי קעריות עם פלחי תות בסוכר. דניאל אכל אחת. מיכאל זלל שתיים, ואז אמרו שהם עוד רעבים וביקשו ארוחת ערב.

הכנתי לכולנו חביתה ענקית משלוש ביצים. דניאל בקושי נגע בה. מיכאל זלל וביקש עוד. בסוף דניאל אכל זיתים, פרוסת גבינה צהובה, חצי עגבניה ודובשנית, ואילו מיכאל שתי חביתות, פריכית עם קוטג' ועגבניה וחצי.

ואז מיכאל בחר את "מיץ פטל" כסיפור לפני השינה, וכולנו נכנסנו למיטה, מתחת לפוך, זה נצמד אל חיקי מכאן וזה מכאן, וקראנו את כול הספר.

בשלב הזה שניהם כבר פיהקו. אבל עוד התווכחו תור מי לכבות את האור. וברגע שהבינו שזה תורו של מיכאל, דניאל ביקש 'תורות'. כלומר, לחזור על פעולת ההדלקה והכיבוי של האור רגע אחרי שאחיו מכבה אותו.

"אין לי כוח לתורות," פיהק מיכאל.

"מי שמתעייף מתורות זה אני, לא אתה," הזכרתי לו, "הרי זה אני שצריך להרים כול אחד מכם בנפרד על הידיים."

וכך היה. וכך הלכנו לישון.

צעד אחד ביום. כבר אמרתי. אז היום ביליתי עם הילדים בים, ונפגשתי עם עופר, חבר טוב וותיק שבקושי יוצא לנו להיפגש. וגם התחלתי את הניקיון לפסח. ואפילו הוצאתי עוד שני קלסרי שירה מן הספריה, כדי לבדוק ולבלוש אחרי עצמי, אם לא שכחתי שם כמה שירים גנוזים.

אז כן, עוד לא עשיתי הגהות ניקוד, ולא ערכתי משל אחרים, לא בדקתי עוד עבודות ולא הקלדתי עוד חומרים של עצמי. אבל עשיתי צעד ביום. וזה חייב להספיק.

שיהיה לכולכם חג פורים שמח ושבת שלום.

יש לו קטגוריות ב:הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, הקהילה הלהט"בית, חד הורי, חד הוריות, יצירתיות, כללי

2 תגובות »

  1. כן, להעריך את מה שעושים, לא לקטר על מה שלא הספקנו. זו המסקנה שלי בחודשים האחרונים. נכון במיוחד להורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: