כמה טוב עולם שיש בו ג'וליה

בטרמינל
מיכאל ודניאל מעבירים את הזמן בעודי עומד ליד מסוע המזוודות עם שובנו הביתה, בטרמינל 1

 

את ספרה של ג'וליה קמרון, "דרך האמן," אני ממליץ לכול תלמיד ותלמידה חדשים שלי לקרוא ולתרגל, בשיעור הראשון מדי סמסטר. הספר הזה, קורס עצמי בן שנים עשר שבועות להערת היצירתיות ולפיתוחה, מלווה אותי כבר שנים. את הצעדים הכי משמעותיים בחיי עשיתי באמצעותו, את העליות והמורדות בחיי כאדם בכלל וכיוצר בפרט צלחתי עמו, ועשרות מחברות של דפי בוקר שוכנות לבטח על מדפי ספרייתי, מצפות לזמן שבו אוכל להתפנות ולהקלידן.

יש בהן מכול וכול. אבל קודם כול, תיעוד יומיומי של חיי, מזה כעשרים שנה. כל מערכות היחסים העמוקות והארוכות שהיו לי, ההרהורים על מסע הפונדקאות וההחלטה לצאת אליו, הלבטים באשר לסיבוב הנוסף של פונדקאות שניסיתי, ואשר למגינת לבי נכשל, ועוד הרבה יותר – חלומות, משאלות לב כמוסות, מכאובים – הכול מצוי בהן.

כמה ימים לפני הנסיעה שלנו לאילת קיבלתי בדואר מ'אמזון' את ספרה החדש של ג'וליה קמרון, "לשתות מים," שאותו לא הכרתי. היה לי ברור, שזה בדיוק הספר הדרוש לי לחופשה הראשונה שאני נוסע אליה, עם ילדיי. ואכן, הספר הזה לא מאכזב. בשלושת הימים האחרונים קראתי בו די הרבה, נהניתי והתרגשתי מכל שורה בו. לא פלא. את רוב השורות היה עלי לקרוא פעמיים ושלוש, משום שתשומת לבי הייתה נתונה לילדים.

אבל אם יש עונג בחופשה משפחתית הריהו זה, שאני יכול לשכב על כיסא נוח, בשמש, על חוף ימה של אילת, ולקרוא בספרה החדש של ג'וליה קמרון, לחשוב עד כמה הוא מעשיר ומחזק אותי, ומעיר בי דברים רדומים, ואף רצון כתיבה של ממש, ביודעי שהילדים משחקים ברובי המים החדשים שקניתי להם עם מיכל ועם ליה, או עם איתן, ושאני יכול להרשות לעצמי לקרוא, ובאותה הזדמנות גם להראות לילדים עד כמה אני אוהב לקרוא.

היה רגע אחד כזה, נהדר, בחוף הים הבוקר. דניאל ביקש לשכב על בטני, ואני חיבקתי אותו בגופי והמשכתי קורא 'מעליו,' ואמרתי לו שאני קורא ספר באנגלית.

"אילן, מה, אתה קורא ספר באנגלית?" תמהה אביבה, חברתו של אבי.

לשאלתה הצטרף גם אחי.

"ברור," חייכתי אליה, "כמעט כול מה שאני קורא הוא באנגלית. בעברית אני קורא רק חסידות, ספרי קודש, דברים כאלה."

"אבל למה?" שאלה.

"כי רוב הספרות המקצועית שלי, בתחום הכתיבה והוראת הכתיבה, היא באנגלית," השבתי לה. שלא לדבר על ספרי התחקיר שאני קורא, כל אימת שאני מתחיל בפרוייקט.

ואז חשבתי שוב על אבא שלי. איך בגיל שמונה עשרה שכנע אותי לנצל את החודשים שנותרו לי בין סיום השמינית לבין מועד הגיוס, באוקטובר, כדי ללמוד אנגלית ביחידה ללימודי חוץ באוניברסיטת תל אביב. הקשבתי אז לעצתו, ובזכותה התקבלתי ללימודים בחוג לספרות אנגלית אחרי כן. אמנם, החזקתי בו מעמד רק שלושה סמסטרים, אבל כמות הקריאה באנגלית של טקסטים מן הספרות האנגלית והאמריקאית לדורותיה, שקראתי במהלכם, הייתה אדירה. וזה מאפשר לי כיום לקרוא באנגלית כאילו היא שפת אמי.

מעט אחרי השיחה הזאת ביקשתי ממיכל שתשים עין על הילדים, כדי שאוכל לגשת לשתות כוס קפה בבאר על החוף. נטלתי איתי את המחברת הצהובה ועט הפיילוט שלי, שמלווים אותי בכול מקום ובכול זמן – וזו עוד עצה שאני נותן לתלמידיי. תמיד, אבל תמד, להחזיק את המחברת הצהובה ועט הפיילוט בצמוד אליהם – התיישבתי בבית הקפה על החוף, ליד שולחן שטוף שמש, וכתבתי שיר. וכשסיימתי אותו, ידעתי שניצחתי את הנסיבות. שזכיתי באמת בחופשה. ושהילדים שלי כבר גדלו דיים, כדי להניח לי קצת זמן יצירה, בעודם משחקים עם דודתם ודודניתם.

את שלושת הימים הרגועים האלה נעלו אחר צהריים מתוחים עם הילדים, שהתעוררו משנת הצהריים וביקשו גלידה. במלון אין גלידה, גם לא בבית הקפה הצמוד אליו, מרשת 'ארומה.' אז הבטחתי להם שכאשר נגיע לשדה התעופה אקנה להם כזו. אבל הם בכו מרות עד שנגסו סוף סוף בארטיק ובגלידה, וסירבו לאכול כול דבר אחר.

זה עוד כלום.

תהיתם אי פעם איך אב יחידני לתאומים מסתדר בשדה תעופה עם עגלת תאומים ועוד שתי מזוודות ותיק צד? אז בואו אספר לכם איך זה הולך. אתה יוצא ממונית רק אחרי שהנהג הוריד ממנה את המזוודות והעגלה, נזהר להעמיד את הילדים על המדרכה, ומיד פותח להם את העגלה. מושיב אותם בתוכה, ואז מעביר אותם את הכביש, אומר להם לשבת רגע בעגלה ולא לזוז, אץ אחורנית וסוחב אחריה את שתי המזוודות על גלגלים.

או-אז אתה הודף את עגלת התאומים עוד עשרים מטרים קדימה, ובעודם בטווח ראייתך אתה אץ לאחור ומביא אליהם את המזוודות. וכך חוזר חלילה.

את הבדיקה הבטחונית אתה עובר כשעגלת התאומים עומדת במקביל למסלול התור לבדיקה. רק אחרי שאתה מוסר את המזוודות במסוע, אתה נותר עם הילדים בעגלה ותיק הצד.

אבל כשאתה נוחת בנתב"ג בשמונה בלילה, בחושך, בלילה קר, עם שני ילדים בסנדלים בלי גרביים, כי לא חשבת על כך, שבתל אביב קר יותר מאשר באילת, ושניהם מתלוננים שהם רעבים וקר להם, כי לא רצו לאכול כמעט כלום למן הבוקר, מלבד עוד ממתק ועוד ארטיק – ועליך להדוף את עגלת הילדים, לחצות איתה שני כבישים מטרמינל 1 עד לחניון, ואז לשוב אחורה כדי להדוף קדימה את עגלת המזוודות, זה לא נעים. זה גם מפחיד.

בשלב מסוים, אחרי שהאקרובטיקה הלילית הזאת הפחידה אותי, פניתי לגבר מבוגר שהלך בסמוך, ידיו חופשיות והוא מלווה בבני משפחתו. "סליחה, אולי תוכל לעזור לי?" ביקשתי, "הרכב שלי כאן, אבל אני לא מצליח להגיע אליו."

הוא נאות לבקשתי ועזר לי. אבל רק עד מחצית הדרך. אחרי כמה עשרות מטרים, בעודי דוחף קדימה את עגלת הילדים והוא אחריי עם עגלת המזוודות נעצר, והודיע לי "זהו. עד כאן אני מלווה אותך." ופשוט עזב את המזוודות והלך.

השארתי את המזוודות באמצע החניון החשוך, הלכתי עם עגלת הילדים עד שמצאתי את המכונית, הכנסתי אותם לתוכה ואז שבתי אחורה כדי להביא אליה את המזוודות. נו טוב, אמרתי לעצמי, אם ליווה אותי חצי דרך, גם זה משהו. העיקר שמצאתי את האוטו שלם.

כל הדרך הביתה הילדים בכו שהם רעבים. אבל עד שהגענו הביתה דניאל כבר ישן שנת ישרים. מיכאל נשאר איתי לאכול ארוחת ערב, ואז נרדם אף הוא, אחרי שנישק אותי שוב במתקפת נשיקות אוהבות.

בשבועות האחרונים הוא החליף את התקפי האמוק השובבים שלו במתקפת נשיקות. משהו טוב קרה לנו, בחמשת הימים שהיה חולה בהם. הוא קיבל ממני המון חיבוקים ונשיקות, מרוב דאגה, והרבה חום אימהי, וזה נתן בו את אותותיו. כעת הוא מסתפק בלומר לי, שהוא לא הבן שלי יותר, שהוא לא רוצה להיות הבן שלי אלא הבן של מישהו אחר, רק פעם אחת ביום, בדרך כלל מסביב לסירובי לתת לו עוד דבר מתיקה. את שאר הזמן הוא מעביר במתקפת נישוקים אוהבים.

וזה בהחלט משהו מרגש. לקבל הצפה כזו של נשיקות אהבה מהבן שלך.

אז הנה השיר שכתבתי הבוקר. ייתכן שעוד ישתנה. אבל זה הנוסח שלו כעת:

שִׁנּוּי, לְשֵׁם שִׁנּוּי

 

זֶהוּ שִׁיר שֶׁאַחֲרֵי מִלְחָמָה,

שָׁר אָרִיק בְּקוֹלוֹ הֶעָמֹק

בָּרַמְקוֹלִים שֶׁל הַבָּר עַל הַחוֹף.

אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים בֵּינֵיהֶם בְּעֵרוּת

אֲבָל בְּנֹעַם. גַלָּיו שֶׁל

יָם סוּף מְלַטְּפִים אֶת

הַסְּלָעִים הָאֲדֻמִּים בַּמַּיִם,

מְשַׁיְּפִים אֶת הָאֲבָנִים הַקְּטַנּוֹת

הַמְּמַלְּאוֹת אֶת קַרְקָעִית הַיָּם הַזֶּה

בְּהָמוֹן גְּוָנִים. וְאֵלֶּה, בְּתוֹרָם,

נוֹשְׂאִים עִמָּם הַבְטָחָה

שֶׁל תִּקְוָה, שֶׁל אוֹפְּטִימִיּוּת,

יַחַד עִם הַהֲבָנָה הַפִּלְאִית,

הַנֵּעוֹרָה בַּגּוּף כְּמוֹ-מֵאֵלֶיהָ:

הַחַיִּים יְכוֹלִים לִהְיוֹת יֹפִי,

וְהֵם יְכוֹלִים לְהַקִּיף וּלְעוֹרֵר

גַּם אֶת כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה.

 

קַל לִשְׁכֹּחַ אֲמִתּוֹת כָּאֵלֶּה

בַּחֲלוֹף הַיָּמִים, שָׁעָה שֶׁהַגּוּף

נָטוּי קָדִימָה כְּגֵווֹ שֶׁל שׁוֹר,

הַנּוֹשֵׂא אַחֲרָיו אֶת עֹל חַיָּיו,

חוֹרֵשׁ תְּלָמִים שֶׁל אַהֲבָה

וָקשִׁי, בַּעֲבוּר עַצְמוֹ, בַּעֲבוּר בָּנָיו.

 

אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁסָּטִים מְעַט

מִן הַמַּסְלוּל הַסּוֹבֵב, הַקָּבוּעַ,

שֶׁל סֵדֶר הַיּוֹם וְשִׁגְרַת הַחַיִּים,

מִסְתַּבֵּר שֶׁאֶפְשָׁר גַּם אַחֶרֶת.

לֹא הַכֹּל מֻכְרָח לִהְיוֹת

קָשֶׁה כָּל כָּךְ, וּלְפָחוֹת

חֵלֶק מִן הַקּשִׁי טְמֹן

בְּאֹפֶן תְּפִיסָתִי אֶת

עַצְמִי, אֶת נְסִבּוֹת חַיַּי,

וְיֵשׁ בְּיָדִי גַּם לְשָׁנוֹתַן.

5.3.16

ואם עוד לא נכנסתם לתמוך בחלום שלי, הוצאתם לאור בו זמנית של שלושה ספרי שירה חדשים, בהם אשבור את שתיקתי הממושכת כמשורר, אשמח אם תעשו כן, כאן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

3 Replies to “כמה טוב עולם שיש בו ג'וליה”

  1. היי אילן. אני קוראת קבועה של הבלוג שלך ותמיד מאוד נהנית לקרוא אותו.
    גם אני אמא לתאומים בנים. הם אמנם צעירים מבניך בחצי שנה אבל נראה שהם פחות או יותר באותם שלבי התפתחות.
    רציתי לשאול מדוע בעצם אתה עדיין משתמש בעגלת תאומים? הילדים לא גדולים מידי עבורה? זה לא כבד לך ומעייף לסחוב אותה?
    אני מסרתי את העגלה כשהילדים היו בני שנתיים ומאז הם הולכים לצידי. כשהם מתעייפים אנחנו עוצרים לשבת על ספסל, כשמגיעים למעבר חציה הם עוצרים ונותנים לי יד. זה אחד המסרים שחידדתי להם מרגע שהתחילו ללכת באופן עצמאי "בכביש נותנים יד, וכביש לא חוצים לבד" העגלה עם שני ילדים כ"כ כבדה ומעייף מאוד לסחוב אותה. ממליצה לך מאוד לנסות להשתחרר מהעגלה. עוד אופציה היא לקחת אופניים או בימבות לדרך ולאפשר להם להתקדם לבד.

    1. היי דנה,

      ראשית, אם אתם גרים באזור, נשמח להכיר. שנית, הבחורים שלי עושים לי מדי פעם שביתות שבת (בסגול), "אין לי כוח ללכת, כואבות לי הרגליים" וכדומה, והעגלה מונעת זאת מראש. יותר מכול, העגלה היא גם סוג של כלי שליטה עליהם, שלא ישתוללו יותר מדי, היא מאפשרת לי להגיע לכול מקום מהר יותר, כשזה מה שעלי לעשות, והיא גם נוחה כדי לשלב עמה קניות בשוק.

      אילן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s