ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

המשורר, התיכוניסט ותיבת הזיכרונות הגנוזים

לפני שבוע, כאשר אזרתי בי את כוחותיי והחלטתי לצאת לדרך, כדי לגשר על פער השתיקה השירית שלי במשך חמש-עשרה שנים, באמצעות קמפיין מימון המונים, לא העליתי על הדעת מה יביא בעקבותיו. היום, כשבוע אחרי פתיחתו, כבר תרמו 66 אנשים סכום של 9670 ש", מתוך ה-45,000 ש"ח, הדרושים לי לשם הוצאה לאור של ספריי הגנוזים.

הקמפיין נמצא בכתובת זו, ואשמח אם כול אחד ואחת מכם, קוראיי הנאמנים, העוקבים מזה ארבע שנים ויותר אחר הבלוג שלי, תיכנסו אליו ותסייעו לי לממש את חלומי. לא פחות מן התרומה הכספית שאתם מעניקים לי, לצורך מסוים זה, אני מרגיש ומקבל מכול אחד ואחת מכם אהבה והערכה, וזה ממלא אותי בכוחות בכלל, וברצון יצירה בפרט, במידה שאין ביכולתכם לתאר. וכעת אספר לכם מדוע.

מאז ומתמיד הייתי שונה. הייתי ילד שהעדיף את חברת הספרים ובעלי החיים על פני חברת בני גילו, שלא פעם רדפו אחרי בכינויי גנאי או בגילויי אלימות ילדיים. התחלתי לכתוב בגיל 14, אחרי הפעם הראשונה שביקרתי בה בבית עלמין, בית העלמין הישן ברמת השרון, וראיתי בו את קבר סבתי, אם אבי, סבתי האהובה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהייתי בן שש.

מאז אותו יום כתבתי הרבה. כמעט מדי יום. המחברות שכתבתי אז שמורות בארכיון 'מכון גנזים,' הנמצא כיום בספריית שער ציון בית אריאלה בתל אביב. אבל כתבתי לא רק בבית, אלא גם במהלך השיעורים בכיתה. ומן התקופה ההיא לא נותר לי דבר.

לא פלא.

כשפרסמתי את השיר הראשון בחיי בעיתון בית הספר, "כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי," גיליתי לראשונה את עוצמת הרדיפה שרודפת הסביבה את האדם היוצר.

את השיר ההוא כתבתי כאשר נכנס איזה יום לחדרי, לכול אחד מאיתנו היה חדר משלו בביתנו, ותהיתי מה היה קורה לו הייתי מוצא גופה של ילד על מיטתי. הייתי זורק אותה לרחוב, באה לי התשובה מאליה. הו, זה נושא מעניין לכתוב עליו שיר, אמרתי לעצמי. איך בשביל צורך בסיסי כמו שינה אהיה מוכן לעבור על טאבו מקודש כמו קבורה.

נו טוב, אלה לא מחשבות אופייניות של נער בן 14. אבל כבר אמרתי לכם. הייתי שונה. ולבד מזאת, שיחקתי אז בלי יודעין במשחק, שכול יוצר מוכרח לשחק בו כול אימת שהוא מתיישב ליד שולחנו. המשחק ב'נדמה לי.' הנה השיר לפניכם:

כדי לישון בשקט

בבואי למחרת הפרסום לבית הספר, איש מבין חבריי לא דיבר איתי. רק כתוצאה מהעזתה של מי שישבה אז לידי על ספסל הלימודים, אני לא זוכר אם זו הייתה  או יעל, גיליתי כי הוטל עלי חרם בית ספרי. לא כיתתי, לא שכבתי, בית ספרי. כול תלמידי התיכון נדברו ביניהם לא לדבר איתי עוד. ולמה? כי אימה של בת כיתתי, שהייתה פסיכיאטרית, קראה את השיר באותו בוקר וחרצה עלי משפט במחי פה. "ילד שכותב כאלה שירים בכזה גיל, משהו אצלו לא בסדר," אמרה והבהירה לבתה שיותר אסור לי להיכנס לביתם. והיא הרעה לי מאוד, מפני שבתה הייתה חברתי הטובה ובנה היה חניך שלי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון.

יועצת בית הספר גררה אותי אל חדרה לשיחה, למול כול חבריי, בהפסקה הגדולה. כשהתיישבתי מולה בישרה לי בקולה הקשה, שהוועדה הפדגוגית החליטה לשלוח אותי לאבחון פסיכולוגי בתחנה לבריאות הנפש ברמת השרון, כי ילד שכותב דברים כאלה, משהו אצלו לא בסדר.

"אם זה מה שאת חושבת, מי שצריך ללכת לתחנה לבריאות הנפש זו את, לא אני," הטחתי בה ועזבתי את החדר.

היא כמובן נותרה אוייבת שלי ורדפה אחרי, בגין שיריי, כול שנות התיכון.

למזלי הייתה עוד יועצת בבית הספר, חיה קולודנר שמה. ומכיוון שבאמת נבהלתי מאוד מחוות דעתה של היועצת הקודמת, וגם הבחנתי באותה עת שאני נמשך לא רק לבנות גילי אלא גם לבני גילי, התדפקתי על דלתה, וביקשתי את עזרתה.

היא הקשיבה לי, ואז שאלה, האם אי פעם כתבתי או עשיתי משהו במטרה לפגוע בזולתי. אמרתי לה שלא. ואז השיבה לי, שאם כך, אני יכול לכתוב על מה שאני רוצה ולעשות מה שאני רוצה, כול עוד אני לא כופה דבר על זולתי הכול בסדר. ושאם אזדקק שוב לעזרתה, היא כאן.

היא הצילה אז את חיי. היא, והמשורר אורי צבי גרינברג, ששיריי הינקות שלי, ובהם גם השיר על הילד המת, הגיעו לידיו דרך חברה של אמי, הציירת ברכה בנימיני ז"ל, והיא זו שגם השיבה לנו את תשובתו. שכול השירים שקיבל הם בוסריים. אבל אם אמשיך לכתוב כמו השיר על הילד המת, יום אחד אהיה משורר גדול.

בגיל שבע עשרה וחצי שלחתי לעיתון 'פרוזה,' שראה אז אור בעריכתו של יוסי קריים, סגנית העורך הייתה עליזה ציגלר, כמה שירים וסיפורים לפרסום. יוסי הזמין אותי לפגישה, ואני התרגשתי לקראתה מאוד. התלבשתי ב'בגדי שבת' ונסעתי מרמת השרון באוטובוס לדיזנגוף 255, כתובת המערכת דאז. אך כשנכנסתי אל חדר המדרגות לא מצאתי שם שום מערכת כתב עת, רק כוך מתחת לגרם מדרגות, ובו ישב אדם גדול גוף, לבוש בגדי עבודה ומוקף בחימר ומוצריו. לשאלתי איפה כאן מערכת כתב העת 'פרוזה,' הוא אמר שזה כאן. וכששאלתי מי זה יוסי קריים אמר שזה הוא, ושאל מי אני.

"אני אילן שינפלד" אמרתי לו.

"אה, אתה הילד המשוגע שכותב על ילדים מתים," צחק. "בוא, שב. את השיר הזה שלך, ועוד כמה שירים, אפרסם. אבל לא את הסיפורים ששלחת לי. הם חיקויים של מה שאתם לומדים בתיכון. אז מוטב שתמשיך לכתוב שירה, לא פרוזה."

יוסי המת והטוב התכוון להיטיב איתי, אבל באומרו לי זאת חיסל את כתיבת הסיפורת שלי עד גיל 45. הוא לא הבין אז מה שכיום מובן לי לחלוטין כמורה, ואני מנחה אליו את תלמידיי – שהיסוד הראשון ללימוד כתיבה הוא קריאה וחיקוי, סיגול סגנונם של אחרים לעצמך. כי זו הדרך היחידה שניתן ללמוד בה לכתוב ספרות.

קצת אחרי הפגישה עם יוסי קריים הבאתי מחזה ביכורים למורה לדרמה בתיכון. הוא קרא במחזה ואמר לי שזה מחזה ביכורים, שמוטב לגנוז אותו, מבלי להדריך אותי לקרוא מחזות ולראות תיאטרון. כתוצאה מדבריו חדלתי לכתוב דרמה עד גיל 45.

כך, אפוא, מגיל 15 עד גיל 45 הייתי בעיני עצמי רק משורר. זו הסיבה, שכאשר כבר פרסמתי סיפור בכתב העת 'מאזניים,' קראתי לעצמי אנדד צ'טרג'י, וביקשתי מן העורך דאז, חיים פסח, שיכתוב שאני רק תרגמתי את הסיפור הזה. לא רציתי להיחשד כמי שקושר לעצמו כתרים שאין לו.

מאז חלפו שנים. רק אחרי קריסתו של בית הקפה שלי התיישבתי לכתוב את 'מעשה בטבעת,' פעם ראשונה כסופר היושב אל שולחנו, והלכתי ללמוד בבית הספר למחזאות ובבית הספר לתסריטאות, ושבתי לכתוב גם מחזות ותסריטים. מיד בעשותי כן הבנתי, שעלי לתרגם את כול ניסיון חיי כאדם כותב להוראה, עזבתי את תחום יחסי הציבור והפכתי למורה לכתיבה, מה שאני עושה מזה 12 שנים בבתי הספר 'חשיפה ו'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה, ובכול מסגרת אחרת אפשרית.

והשיר על הילד המת? השיר הזה אף הולחן, וייתכן כי בקרוב מאוד יראה אור באלבום שירה חדש. עד כדי כך נחרת בלב קוראיו.

את הדברים האלה, ואחרים, אני מספר כיום בכול בית ספר שאני נפגש בו עם תלמידים. כדי שהם ומוריהם, וגם היועצות החינוכיות שלהם, יידעו איזה כוח אדיר יש להם, כסביבה חברתית, על טיפוחו או הצמתתו של האדם היוצר הצעיר.

מדוע אני מספר לכם את כול אלה? מפני שכמה ימים אחרי שפתחתי את הקמפיין לגיוס ממון שלי, יצרה איתי קשר בת-כיתתי מן התיכון, רוני סוחר, כיום רוני מזרחי. רוני ואני היינו מיודדים מאוד בכיתה ט', לעתים קרובות ישבנו זה בצד זו והחלפנו בינינו תכתובות שיריות במחברת. כך העברנו את זמננו בשיעורים, כדי לא להשתעמם. היינו כותבים זה לזו שירי אהבים, או סתם משרבטים מחשבות.

לתדהמתי, רוני שמרה על כול הפתקים והמחברות האלה, והשבוע הפתיעה וריגשה אותי עד דמעות, בכך שסרקה מקצת מן הדברים הללו, שכתבתי בנערותי, ושלחה לי אותם. קראתי בהם, והופתעתי לגלות, עד כמה הנער שהייתי אז עודנו חי בי, הן במישור הלשון והן במישור התוכן.

 

בגיל חמש עשרה כתב הנער שהייתי שיר מבעית, של חשש מפני קטיעת גפיו. בגיל 45 כתב הגבר שהייתי את המחזה "בנות הים," המספר על נימפה הנפלטת לחוף בת-ים, ולא שוקטת עד שהיא מביאה את בני האדם מסביבה לקטוע את שתי גפיה. רק אז היא מרגישה חלק מהם, שלמה. ואז גם אומרת לה אם אהובה, שכורתת את רגליה, שכאן, בבת ים, בישראל, כולנו עם חלומות כרותים.

הידיעה שרוני סוחר מזרחי שמרה על כתבי הנעורים שלי – בקרוב גם ניפגש ונעבור עליהם יחד – וההכרה העמוקה ממנה, שמאז תחילת כתיבתי ועד הנה אני שומר על רצף הכתיבה, אני שומר על גרעין מהותי כאדם וכיוצר, הם עוד מתנה גדולה, שקיבלתי בזכות פתיחתו של הקמפיין הזה לגיוס המונים.

אך המתנה הגדולה מכול היא זו שאתם מלמדים אותי. שכדאי למצוא בתוכי את נדיבות הלב וכדאי לי לממש אותה. שכדאי לי לתת ממש כשם שכעת אני כול כך משתוקק לקבל. כי התנועה הזאת, בין קבלה לבין נתינה, היא סוד טובם של החיים. והיא עוזרת לבני אדם, כמוני וכמוכם, באופן עמוק מכפי שניתן בכלל לשער.

אשמח אם תהיו בין אלה שעוזרים לי לממש את חלומי, לפרסם שלושה ספרי שירה חדשים בו-זמנית, ובזה לסיים את תקופת השתיקה הארוכה שלי כמשורר, לא ביני לבין עצמי, אלא בעיקר ביני לבין רשות הרבים.

כתובת הקמפיין היא כאן:

https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

שתהיה לכם שבת שלום.

 

מודעות פרסומת

תויג כ: , , ,

יש לו קטגוריות ב:הומוסקסואליות, הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, יציאה מהארון, יצירתיות, כללי, מגדר, סדנאות כתיבה, ספרות מקור, קמפיין למימון המונים, שירה, תהליך היצירה

2 תגובות »

  1. נצמת לי הלב כשקראתי מה שסיפרת על היועצת והפסיכולוגית הדגולה. פעמים כה רבות אנשים חורצים גורלות במשפט נמהר אחד…. ודווקא אנשים שאמורים להיות אנשי חינוך, חייבים להיזהר בכך שבעתיים. טוב, טוב שיצאת מגיא הצלמוות הזה שפוי.

    • תודה, תמרה.
      אלה רק מקצת מזיכרונותיי ממהלך הדרך שלי כמשורר…
      עכשיו עלי להבטיח, שבניי לא ייתקלו באותו סוג תגובות, עם מימוש העצמיות שלהם.
      שבת שלום,
      אילן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: