ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

בשבחה של האופטימיות

IDOR7997

צילום: עדו רוזנטל

לנהל קמפיין מימון המונים עם תאומים, שנמצאים כבר חמישה ימים בבית, כי מיכאל חטף וירוס ויש לו 38.8 חום, ודניאל מסרב ללכת לגן בלעדיו, זה כמו לשחק כדור-יד עם ידיים קשורות. אבל בכל זאת, כשקמתי הבוקר והתבוננתי בדף הקמפיין שלי, באתר 'מימונה,' וגיליתי, שנכון לרגע זה אסף הקמפיין 5670 ש"ח מתוך 45.000 ש"ח, הדרושים לי להוצאתם לאור של שלושה ספרי שירה חדשים, זה פשוט מהמם.

37 מלאכים ומלאכיות נענו כבר לפנייתי. יש ביניהם חברים ובני משפחה, מודעים, תלמידים וגם אנשים שאינני מכיר. אבל תרומתם, תרומתכם, למעני, היא הרבה יותר מאשר כספית. היא שנים מוראלית. הבוקר, מזה זמן רב מאוד, מזה שנים למעשה, קמתי אופטימי, חדור אנרגיה ואמונה שזה אפשרי. שאצליח להדביק את הפער בן חמש עשרה השנים בין ספרי השירה הקודמים שלי לבין ספרי השירה הבאים שיראו אור. שהנה מגיע הקץ לשתיקתי הממושכת כמשורר.

שנים ארוכות לא הוצאתי לאור ספר שירה חדש. המשבר הזה התחיל, כשהבטחתי להוריי, אי שם בראשית שנות התשעים, שלא אפרסם עוד שירה הומוסקסואלית בעיתונות היומית, כדי לא להכלים אותם. אבל מכיון ששירה הומוסקסואלית היא לוז יצירתי, זה הוציא לי את החשק מלכתוב אותה, והרחיק אותי משולחן הכתיבה.

זה החריף עם נפילת בית הקפה וחנות הספרים שלי, "קפה תיאו." בשנים 2000-2002 היה לי בית קפה וחנות ספרים בנווה צדק, בצמוד למשרד יחסי ציבור משגשג והוצאת ספרים. השכנים תקפו את בית הקפה למן הקמתו, והצליחו להכריע אותו ואותי במאבק משפטי ממושך. בשיא התקופה הזאת הלכתי לחברתי הטובה, עדנה שבתאי, שתקרא לי בקלפים. היא למדה אז את הקריאה בקלפי הטארוט, אצל פרופ' יואב בן-דב. התיישבתי אצלה, בחרתי קלף אחד, וזה היה קלף המגדל.

"זה לא טוב, אילן," אמרה עדנה. "אין טעם להמשיך במשיכת קלפים."

"למה?" הופתעתי. רציתי מאוד להיוועץ בקלפים, מה עלי לעשות בנוגע לבית הקפה שלי, שאהבתיו כל כך.

"כי כאשר הקלף הראשון שיוצא מתחת ידיך הוא קלף המגדל, פירושו הוא שאתה עומד בפני חורבן מוחלט," השיבה. "אני נורא מצטערת שעלי להגיד לך את זה. אבל הכול הולך להיחרב לך. הכול, כולל הכול. אבל מזה תצא לדרך חדשה."

יצאתי מביתה כעוס ומבוהל. מיד החלטתי, שלמחרת בבוקר ארכוש לעצמי חפיסת קלפי טארוט וספרי לימוד בקריאתם, ואקרא בקלפים בעצמי.

כך, אפוא, הרווחתי בשנות המשבר הזה דבר אחד מיני רבים – את היכולת לקרוא בקלפי הטארוט ואת חברתם בימי קושי וצער. מאז ועד היום אני נועץ בהם, ובקלפים נוספים, בכול עניינייי, ורואה בזה ברכה רבה. בתוך כך, משום כך, גם החלטתי, בתוך השבר ההוא שהייתי נתון בו, להוציא מדי יום קלף אחד מן החפיסה ולכתוב עליו שיר.

פרי התקופה הזאת, וזו הזכייה השנייה שלי בתקופה זו, הוא קובץ שירי הטארוט, שאני מתעתד להוציא לאור כעת, בעזרתכם. ומכיוון שנכתב בתקופה שבה הייתי אני עצמי נתון בחובות של מיליון וחצי שקל, תחת ההוצאה לפועל, ופעם אחת אפילו הובאתי למאסר, כי לא היה לי במה לשלם שובר חוב, עד שאבי הטוב מיהר לתחנת המשטרה, שילם את השטר ושחרר אותי – השירים בקובץ הזה משקפים לא רק את מצבי אז, אלא גם את הדברים שקלטתי, מתוך יסוריי נפשי, באשר להשתנות המציאות הישראלית – חורבנה של מדינת הסעד, השתלטות הקפיטליזם על החברה הישראלית, אובדן ערך הערבות ההדדית, ערך הצניעות ועוד.

נבואת הקלפים צדקה. הכול נחרב לי באותן שנים. אמי האהובה נפטרה, בן זוגי דאז, עדי נס, עזב את הבית, איבדתי את ההונדה סיביק החדשה שהייתה לי, את הפנסייה שלי ואת כול חסכונותיי, ולולא הייתי גר בדירה בדמי מפתח הייתי מאבד גם אותה.

אבל במהלך ארבע השנים שחייתי תחת צילה של ההוצאה לפועל, כתבתי את 'מעשה בטבעת,' שהפך לרב-מכר ופרנס אותי היטב, ובתום ארבע שנים אלה, כשסילקתי את חובותיי העיקריים – עודני משלם מדי חודש בחודשו משהו מזה – התבוננתי בעצמי, ואמרתי לעצמי, או שאתה ממציא את עצמך מחדש, או שאתה מת.

התבוננתי בעצמי. ראיתי שעלי ללמוד טוב יותר איך לאפיין דמויות, לגלגל עלילה דרמטית ולכתוב דיאלוג. אז נרשמתי לבית הספר למחזאות של יובל המון, שנסגר בינתיים לצערי, ואחריו לבית הספר לתסריטאות של עידית שחורי, שאף הוא כבר נסגר.

בתום הלימודים שם ידעתי שני דברים – שאני סופר, לא רק משורר, אלא סופר ומחזאי ותסריטאי ומשורר, וסופר ילדים והוגה – ושאפשר וראוי ורצוי לכתוב בכול הסוגות האלה – ושאני צריך לעזוב את עולם יחסי הציבור ולהיות למורה לכתיבה.

יצרתי קשר עם מנהלת 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה דאז, גלית דבי מרץ. באתי אליה לפגישה, סיפרתי לה על עצמי וביקשתי להיות למורה לכתיבה.

זו הייתה זכייתי הגדולה ביותר מאותן שנים. הולדתי את עצמי מחדש כסופר וכמורה. ומאז, מזה אחת עשרה שנים ויותר, אני מלמד כתיבה בבתי הספר 'חשיפה' ו'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה, ורואה בזה את ייעודי.

אבל השירים נדחקו הצידה. הן בשל הבטחתי להוריי, הן בשל מצבי הכלכלי. לא יכולתי ועודני לא יכול להרשות לעצמי לממן את הוצאתם לאור של ספרי השירה שלי. את משכורתי אני מקדיש לתשלום בעבור הפונדקאות, שכתוצאה ממנה נולדו ילדיי, מיכאל ודניאל, ולטיפול בהם. וכך, שנה אחר שנה, הבטתי בעצב גדול בקלסרי השירה שלי, ואמרתי לעצמי שאני מוכרח לשבת עליהם, לשכתבם, לשכללם ולהוציאם לאור.

אבל כהורה יחיד לתאומים זמן אין לי, וגם לא כסף. וכך נמשכו הימים והפכו לשנים.

חבריי, רפי וייכרט, גלעד המאירי ויחזקאל נפשי, הם היחידים שבזכותם המשכתי לכתוב ולהשתתף בפסטיבלים. בכול פעם שפנו אלי מחדש הודיתי להם על כך והבהרתי להם שהם מצילים אותי כמשורר משתיקתי. אבל זהו זה. שוב לא יכולתי להחזיק את זה בתוכי. הייתי חייב להוציא לאור את השירה הגדולה שהצטברה אצלי במשך חמש עשרה שנים.

ולכן פתחתי לפני יומיים בקמפיין למימון המונים של ספריי.

כתובת הקמפיין היא – https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

אשמח מאוד אם תצטרפו לתומכים בי. הבינו, כול תרומה שלכם לא רק מקרבת את פרסום שיריי. היא פשוט ממלאת אותי באופטימיות וברצון ליצור עוד. והראייה – אמש ישבתי ועבדתי על השירים הללו עד שתיים לפנות בוקר, כמו בימים הטובים, כשעוד הייתי משורר להוט ונלהב.

כמו ששבתי להיות כעת, מזה יומיים, הרבה בזכותכם/ן.

 

 

תויג כ: , , ,

יש לו קטגוריות ב:אקטואליה, הומוסקסואליות, הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, הקהילה הלהט"בית, חד הורי, חד הוריות, יצירתיות, כללי, מגדר, קמפיין למימון המונים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: