ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

ההפעלה של נדיבות הלב (היום השני)

תמונה מגיל שלושים

זה לא ייאמן, אבל ככה נראיתי בגיל שלושים:)

 

הבוקר קמתי מאושר. גיליתי כי במהלך הלילה ביקרו אותי שנים עשר מלאכים ומלאכיות, שהשקיעו כבר 1620 ש"ח במימון הוצאתם לאור של שלושת ספרי השירה הבאים שלי, בקמפיין למימון המונים באתר 'מימונה.' תודה לכול אחד ואחת מכם.

כשקמתי, הילדים עוד ישנו, ואני יצאתי לחצר, כמו מדי בוקר, כדי לכתוב דפי בוקר. פרשתי מגבת על הכיסא הרטוב מגשם, וישבתי לכתוב. חשבתי על הקמפיין הזה, על השנים הארוכות שבהן נמנעתי מפרסום שירה, מפני שלא היו בידיי האמצעים לעשות כן, והתסכול שהצטבר בי בעקבות זאת. נזכרתי בפניות של חבריי הטובים, רפי וייכרט, גלעד המאירי ויחזקאל נפשי, בבקשה שאשוב לפרסם שירים, ועל הקושי שלי להיענות להם – לא משום שחדלתי לכתוב שירה, אלא פשוט משום שלא נותר לי זמן כדי לשכתב ולפתח ולנקד אותה, ולהביאה לידי מוצר מוגמר ושלם.

ונאנחתי אנחת רווחה.

הנה, נקטתי עמדה. בחרתי במעשה. פתחתי קמפיין מימון, וישנם כבר 12 א/נשים שמוכנים/ות לעזור לי. וזה נהדר, אבל אני זקוק ליותר, להרבה יותר, כדי להביא את הפרוייקט הזה לידי מימוש. אני צריך שכול אדם שקרא אי פעם משיריי, ששיריי או נוכחותי בכלי התקשורת, כסופר, כמשורר, כפעיל  קהילתי וכאב יחידני לתאומים – ייתן לי יד ויעזור לי לממש את זה.

הבוקר נזכרתי במשהו שקרה לי לפני המון שנים.

הייתי בטיול בארץ. טיול רגלי, נדמה לי שלהר טורען בגליל, אולי מקום אחר. אינני זוכר באיזו מסגרת התקיים הטיול הזה, אינני זוכר את הנוף שטיילתי בו. אבל אני זוכר היטב דבר אחד.

לפתע, תוך כדי הליכה על צלע הר, ניגשה אלי אישה נמוכת קומה ומתולתלת שיער. למתניה היה קשור פאוץ' ובו בקבוק מים. היא הייתה סמוקת פנים ממאמץ ההליכה, והתנשפה כשפנתה אלי.

"שלום אילן," אמרה, "אנחנו לא מכירים. אבל דע לך, שאני אימא של בחור מן הקהילה, ושהשירים שלך והראיונות שפרסמת במהלך השנים בעיתונות מאוד עזרו לנו, לקבל את הבן ולהבין אותו. אני פשוט רוצה להגיד לך תודה."

לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה, ומרוב אושר. הודיתי לה, והמשכתי ללכת, לבי פועם מהתרגשות, לא פחות מאשר ממאמץ ההליכה.

כאשר אני יושב וכותב, לעולם אין לי מושג לאן מה שאני כותב יגיע. לא מבחינת התוכן שלו – מפני שאני כותב כתיבה אינטואיטיבית, מתוך אי ידיעה גמורה על מה אני כותב ולאן הכתיבה תוליך אותי – ולא מבחינת הקהל. אני יודע רק דבר אחד. אני צריך לכתוב מדי יום משהו, אני צריך מדי יום לעבוד על משהו (כלומר לשכתבו, לפתחו ולשכללו, עד שאביא אותו לצורתו המוגמרת כמעשה יצירה), ואני צריך מדי יום לטפל בפרסום יצירתי ברבים.

לא תמיד זה מתאפשר לי. בארבע השנים האחרונות, שאני מגדל בהן כמעט לבדי את מיכאל ואת דניאל, זה קשה שבעתיים. רוב זמני מוקדש להם, לגידולם, לטיפוחם ולפרנסתם. אנחנו מתחילים כל יום בשעה שש וחצי, ומסיימים אותו בעשר וחצי בלילה. אחרי כן קשה לי מאוד לעשות איזשהוא דבר חוץ מלצ'וטט קצת עם חברים ברשת או לבדוק עבודות של תלמידיי.

כך, אפוא, נוצר אצלי מצב מוזר – אני מלמד כתיבה, מעודד אחרים לכתוב הן כמורה והן כעורך, אבל מאבד אגב כך את מעט הזמן הפנוי שנותר לי, ליצירתי שלי. וכתוצאה מכך, הולכים ומצטברים אצלי כתבים מסוגים שונים, שאין לי בכלל היכולת לטפל בהם, שלא לדבר על הוצאתם לאור.

לכן הקמפיין הזה כול כך חשוב לי. הוא נועד לסיים אחת ולתמיד את התסכול המצטבר הזה, בין כתיבה לבין פרסום – ולזרז עד כמה שאפשר את הבאת יצירתי בפני הרבים. מפני שבעבורי, אם שורות שיר שלי עוזרות לאישה אחת זרה ובנה, מה אגיד לכם – רק בשביל זה, רק בשביל היכולת להציל נפש אחת מישראל, כל המאמץ הזה כדאי לי.

וגם לכם.

אז אודה לכם אם תיכנסו לקישור לדף הקמפיין שלי באתר מימונה, ותתרמו בו כמידת יכולתכם. כל שקל חשוב כאן.

תודה רבה. הנה קיצור הדרך לשם. בתרומתכם תבורכו.

 

 

יש לו קטגוריות ב:אקטואליה, הומוסקסואליות, הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, חד הורי, חד הוריות, יציאה מהארון, יצירתיות, כללי, מגדר, סדנאות כתיבה, ספרות מקור, קמפיין למימון המונים, שירה, תרבות עברית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: