ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

ארוחה יפנית

הבוקר, בעקבות פוסט שפרסמה חברתי, הסופרת יעל משאלי, על בדיקת הקונולוסקופיה תחת סמי טשטוש, נזכרתי בסיפור שכתבתי, בחדר ההתאוששות, תחת השפעתם של סמי טשטוש כאלה. הסיפור הזה הוא אחד מיני רבים, שעוד לא פרסמתי. בעזרת השם, עוד אוציא בשנה הבאה גם ספר סיפורים משלי. לעת עתה, הנה הוא לפניכם.

שבת שלום,

אילן שיינפלד.

ארוחה יפנית

התעוררתי בארון המתים בבית הקברות מורגנטאון ליד רינה שיינבלום.
"היי רינה," אמרתי לה. "איזה קטע. אנחנו קבורים זה ליד זו, באותו בית עלמין."
רינה לא ענתה לי. היא לא חשבה שזה מצחיק. היא הייתה נרגזת מאד, אבל איפקה את עצמה, מלכותית, כדי שישימו לב שהיא כועסת, אבל מאפקת את זה
"דרך אגב, רינה," אמרתי לה, "נשפך לך מרק יקיטורי."
רינה שיינבלום מתה באמצע ארוחת ערב יפנית במסעדה במרכז העיר. אני יודע, כי הייתי שם.
אני הסושי-מן שהכין לה את הסושי צלופח שחנק אותה.
מי היה מעלה על הדעת שמכולם, דווקא רינה שיינבלום תהיה רגישה לצלופחים? מה זה רגישה, אלרגית. שנייה אחרי שהכניסה את הצלופח לפה התנפח לה הגרון, והיא צנחה, עם הראש הבלונדיני היפה שלה, ישר לתוך קערית היקיטורי, מרק ואצות עולים בשערה הזהוב.
כולם רצו אליה. מנהל המסעדה, המלצריות, והרימו לה את הראש מהיקיטורי. אבל עד שהגבר שמולה הזיז את עצמו, הרים את המכשיר הנייד שלו וטילפן למגן דוד אדום, היא הייתה מתה לגמרי.
ככה זה עם שוק אנפליקטי. אם לא מקבלים מיד זריקת אדרנלין, הולכים ישר לעזאזאל.
בכל אופן, התעוררתי בבית הקברות מורגנטאון ומצאתי עצמי ליד רינה שיינבלום, האישה שהרגתי. זאת אומרת, לא אני, אלא האלרגיה שלה לצלופח שלי.
היא שכבה לידי בארון. היה די קר בחדר הקירור של בית העלמין. המתנו ללוויות של הבוקר. למרות שהיה קר והיינו ערים, רינה שכבה בעיניים פקוחות, בחושך, לא מוכנה להחליף איתי ולו דבר.
"תשמעי, גברת שיינבלום, אני מצטער. אבל מי היה יודע שאת אלרגית לצלופח," ניסיתי להתנצל כדרכי.
היא לא ענתה, אבל הזיזה את העפעפיים. מזה ידעתי שהיא בהכרה וקולטת אותי, כל מילה.
בתוך רגע התחילו עיניה לדמוע. דמעות עגולות, גדולות ויפות, מושלמות, כמו בסרטים, נשרו מתחת לריסיה.
מוזר. השאירו לה את הריסים המלאכותיים הארוכים. לא הורידו לה ריסים וציפורניים. גם האיפור שלה נשאר. פתאום קלטתי שאני באמת שוכב ליד רינה שיינבלום. כי רינה שיינבלום היא כנראה המתה היהודייה היחידה שלא יעבירו עליה תער גילוח ולא יסירו מעליה שום תוספת מלאכותית, אלא יניחו לה להיקבר כמו גברת, עם כל מה שהיה עליה. החזה, השיער, הציפורניים, אפילו הלאכה, בעוד שאותי גילחו לגמרי.
זה עניין של מזל, אמרתי לעצמי. יש כאלה ששוכבים ממש מתחת למזגן, כמוך, ומרגישים הרבה יותר טוב את הקור שלו, ויש כאלה כמוה, ששוכבות ליד הדלת, ולכן הן חמות.
לא נעים לי לומר, אבל עד הבוקר היא ודאי תעלה תולעים, ואילו אני אשמור על חזות רעננה כמו מי שיצא זה עתה ממכון הכושר, ניגש להתגלח, נפל תחתיו והתפגר.

באמצע הלילה היא התחילה נוחרת. זה ממש לא נעים לי להגיד. אבל היא נשמה רק מהפה, כי האף שלה היה חסום בצלופח. בקיצור, הענבל שלה ירדה פנימה, החך שלה נהיה צר ויבש, והאוויר יצא משם בחיכוך יבש ולא נעים. לנחרות שלה הייתה איכות של מחרטת נגרים.
לקח זמן עד שהתייצב לה הקול. אבל אז הפכה הנחירה לשירה. שירה נפלאה, פיוטית.
בשלב מסויים היא התעוררה בבכי. זה היה נורא ואיום. בכל זאת, אישיות, רינה שיינבלום. לא סתם אחת. והנה, היא שוכבת  בלילה במקרר הגדול של בית הקברות מורגנטאון, ובוכה לידי בשקט.
קמתי, ניגשתי אליה חרש, וליטפתי לה את השיער הצהוב עם אצות היקיטורי.
"אל תבכי מותק, ששש…. ש…. סאו-סאן כאן ישמור עליך…. אל תבכי, ריני…."
היא פתחה בבת אחת עיניים שחורות. נרתעתי לאחור. העיניים היו לא אנושיות. הן היו עיני צלופח שחורות, עמוקות, מסתובבות כשני סלילים בחוריהן.
היא הוציאה מפיה לשון ארוכה ודקה, כלשונו של נחש, אבל זו הייתה לשונו של צלופח, וזנב ענקי מבין רגליה, שעליו נדמו שתי רגליה כגפיה התחתונות של זיקית.
היא נחלצה מקופסת המתכת ששכבה בתוכה, פערה את פיה שגדל בינתיים עשרות מונים, חושפת ניביה, פרשה את איבריה והחלה זוחלת על הרצפה כמו תרינה אצילית.
זה היה ממש מפחיד.
עוד היה עליה שאריות רינה שיינבלום. השיער הבלונדיני ברעמת הגו, השדיים, הציפורניים ברגליים. אבל זו לא הייתה הרינה שאני מכיר. זו הייתה מפלצת.
"אני מצטער רינה," מלמלתי.
נטלתי לידי את סכין הסושי החד, שאני חותך ומפריד בו שכבות שכבות של רקמות דקות מדגים.  חתכתי אותה לפרוסות, וסידרתי אותן מגולגלות היטב בקופסת כבישה, בשמן זית.

*
2008, נכתב תחת הרדמה, אחרי ניתוח לתיקון מחיצות האף, עם פתילים בנחיריים.

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:כללי, סיפורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: