ציוצי הגוזלים של המוניטור

 

    אתמול, במהלך שיעור כתיבה בכפר הירוק, הרגשתי רע. תעוקה בחזה, צמרמורת, מותשות גדולה, קושי נשימה. כמו שאני עושה במקרים כאלה, לקחתי טוש, כתבתי על הלוח את מספר הטלפון של שח"ל, שאני מנוי בו, ואת פרטי המכונית שלי. "חבר'ה, אני מרגיש לא בסדר," אמרתי לתלמידיי. "אם משהו קורה לי, התקשרו לשח"ל וטפלו במכונית שלי. דעו גם שיש מכשיר החייאה אצל השומר בכניסה."

תלמידיי לא חיכו שיקרה משהו. הם ניגשו לשומר וקראו לו לחדר פנימה. הוא דיבר על לבי שיזמין אמבולנס של חברת נטל"י, שהאוניברסיטה הפתוחה מנויה בה, על חשבונה, כדי שיבדקו אותי. אמרתי לעצמי, שזו אופציה עדיפה מאשר לסיים את השיעור ולנסוע לבד ל'איכילוב.' אז הסכמתי שיקרא לאמבולנס, ובינתיים השלמתי את הרצאתי.

כשהצוות הגיע, הם פרשו את הציוד שלהם בכיתה סמוכה ריקה, ועשו לי א.ק.ג., מדדו את רמת החמצן בדמי ואת לחץ הדם שלי. לחץ הדם היה גבוה, ובא.ק.ג. ראו אילו אי סדירויות. הם החליטו לפנות אותי לחדר מיון. ביקשתי שיסעו איתי ל'איכילוב.' זה בית חולים קרוב הביתה, מקום שכבר ביקרתי בו בנסיבות דומות בפברואר שנה שעברה.

בדרך נתנו לי ללעוס אספירין 300 מ"ג, ליתר ביטחון. מה שהיטיב את הרגשתי.

כשהגענו לחדר המיון דרש הצוות הרפואי מן הפרמדיק והנהג של נטל"י שיגשו לפתוח לי גיליון קבלה במשרד. זו הייתה דרישה חדשה לצוות. "ומה קורה אם מגיע רק נהג עם חולה?" תמה הפרמדיק, "עליו לעזוב אותו לבדו מחובר למוניטור של נטל"י, ולגשת למשרד?"

זה לא עזר לו. בסופו של דבר הפרמדיק נשאר איתי בעוד הנהג ניגש ופתח לי גיליון אשפוז.

רק אז קיבלו אותי בחדר המיון, הודיתי לנהג ולפרמדיק ונפרדתי מהם לשלום.

השעה הייתה עשר בערב, וחדר המיון היה כמרקחה. מקץ כמה דקות ניגשה אלי מישהי, ועשתה לי א.ק.ג. היא הביטה בתוצאות. "יש לך א.ק.ג. קודם?" שאלה.

"לא," עניתי, "אבל הייתי כאן בשנה שעברה."

היא הוציאה מיד העתק של ה-א.ק.ג. מלפני שנה, השוותה תוצאות וראתה שאין שום חריגה ב-א.ק.ג. שלי, ואמרה לי זאת.

"קיבלתי בדרך אספירין. יכול להיות שהוא כבר השפיע עלי," אמרתי לה.

אבל באותו רגע נחתם גורלי להיות אחרון החולים שמתעניינים בו, מפני שהיו שם מקרים הרבה יותר דחופים. אישה זקנה מאד, מחוברת למכונת הנשמה, שזעקה לעזרה לרופא או לאחות, ומשלא נענתה קמתי ממיטתי והזעקתי אותם אליה. היא אמרה להם, שהיא לא יכולה יותר לסבול את הכאב, והם הבטיחו לה שיעזרו לה. במיטה אחרת השתולל גבר צעיר יחסית, עד כדי כך שנפל ממיטתו והיו צריכים לכבלו אליה. לידי התיישב קשיש בן 92, שכל ראשו היה מכוסה במורסות, מלווה בבנו יחידו, גבר בן חמישים, גס דיבור ובעל קול רועם ואלים. במיטה בצד התלוננה צעירה באוזני הרופא שרימו אותה, שהבטיחו לה שלא יכאב לה, וכך הלאה.

ובתוך כך הבהילו פנימה גבר שבגדיו ספוגי דם ועוד שני צעירים מעולפי מבט, על אלונקות.

טירוף מוחלט.

לאחות לקח חצי שעה לגשת אלי. היא התחילה לשאול אותי שאלות, שמה עלי מד לחץ דם ומד סטורציה, אבל באמצע מישהו פנה אליה בדברים והיא עזבה אותי והלכה הלאה. משראיתי שלא שבה, פשוט הורדתי מעצמי את מד הסטורציה ומד לחץ הדם, שסתם לחצו עלי, והמתנתי עד שובה.

היא שאלה אותי את השאלות הרגילות. מה הרגשתי, אילו תרופות אני נוטל בדרך קבע והאם אני אלרגי לתרופות כלשהן. וגם התעניינה בהיסטוריה הרפואית שלי. "עברתי צינתור בגיל 45," אמרתי לה. "יש לי עורק אחד סתום עם מעקפים טבעיים, שלא נגעו בו, ועורק אחר עם שני סטנטים."

"סטנט אחד?" שאלה בפזרון נפש.

"אמרתי שני סטנטים," השבתי לה. "את ממש לא מרוכזת. ככה אי אפשר לנהל בדיקה."

היא סיימה איכשהו את הרישום בגיליון האשפוז שלי. בינתיים כבר הייתי רעב מאוד. "אני יכול לגשת לקנות לי משהו לאכול?" שאלתי.

"לא. עד שרופא בודק אותך אתה לא יורד מהמיטה," השיבה לי.

המתנתי עוד עשרים דקות. עבר שם רופא צעיר.

"תגיד, מתי הרופאים יגיעו הנה?" שאלתי אותו.

"הרופאים מסתובבים פה כול הזמן," הפטיר מאחרי גוו והמשיך ללכת.

"תשובה נהדרת," קראתי מאחרי גוו.

ירדתי מן המיטה, ניגשתי למזנון שעומד מחוץ לחדר המיון, הזמנתי שם כריך וכוס תה, וכשראיתי שאני ממש מרגיש לא טוב, זירזתי את המוכרת, ונחפזתי לשוב אל המיטה בחדר המיון.

בעודי ממתין שם עבר סיור של צוות האחיות בחדרי. הם מסרו אלה לאלה את פרטי החולים.

היא נעלמה. בדיוק הגיעה העת לחילופי משמרות של צוות המלווים את הרופאים. כשעברו ליד מיטתי הפליטה אחת האחיות "תעוקת חזה. אין שינוי ב-א.ק.ג." ומיד המשיכו הלאה. מבלי שאפילו שאלו אותי איך אני מרגיש. והאמת היא שהרגשתי נורא.

רק ב 22.55 לקחו לי דם לבדיקת אנזימים, ואחרי כן שלחו אותי לצילום חזה. לשאלתי אמרה לי האחות, שהתשובה מבדיקת הדם מתקבלת אחרי שעתיים, ושעלי לחכות שם. אבל את המיטה לקחו לי, ושלחו אותי לשבת בפינת הישיבה.

אבל פינת הישיבה הייתה מלאת אדם, וכך אפוא מצאתי את עצמי מחפש לי כיסא בפינת ההמתנה מחוץ לדלתות חדר המיון, ליד משרד הקבלה.

איכשהוא העברתי שם שעתיים. כתבתי קצת, בעיקר הבטתי המום במתרחש מסביבי. המקום הזה הוא מקום של טירוף. אני מרחם הן על האנשים העובדים בו והן על מי שמגיע לשם, כמוני, כדי להיבדק או לקבל טיפול. נקודת האור היחידה שהייתה לי שם, אחרי חילופי המשמרות, הוא שאחות אחת עברה לידי, ואז העיפה בי מבט וחייכה.

"אני קוראת את הבלוג שלך," חייכה אלי, "גם לי יש תאומים."

"תודה רבה," חייכתי אליה בחזרה.

אחרי כן שאלתי אותה אם יש מצב לזרז את קבלת התוצאות של בדיקות הדם. "הילדים מחכים לי בבית," אמרתי לה.

"לבדם?" נבהלה.

"לא, עם סבא שלהם, אבל יצאתי אחר הצהריים מן הבית ולא חזרתי אליו. רק סבא חזר. והם נורא דואגים," הסברתי לה.

כשפינו אותי מן הכפר הירוק התקשרתי לאבא שלי, שגר ברמת השרון. עדכנתי אותו במתרחש. ביקשתי ממנו שייקח את המכונית שלי מן הכפר הירוק, ייסע אלי הביתה, ויחליף את אילנה, ששמרה על הילדים, כדי שהיא תוכל ללכת לישון, וגם כדי שהילדים לא ייבהלו מהיעדרי.

התוצאות הגיעו רק באחת לפנות בוקר. בינתים כבר בדקה אותי רופאה צעירה, מקסימה. אמרתי לה, שאני אב יחיד לתאומים, ושאם התוצאות תהיינה בסדר אני הולך הביתה. "עם סיפור כמו שלך," אמרה, "אני ממליצה שתישאר הלילה במעקב בבית החולים. אם כבר שבוע ומשהו אתה מרגיש עייפות לא רגילה, במנוחה וגם בשעת מאמץ, ופרפורים בחזה, ויש לך את הרקע המתאים, זה עלול להיות גם כלי דם סתום. עדיף שתישאר כאן, ותעבור בבוקר בדיקת מאמץ ונדע מה קורה."

כשהגיעו התוצאות שבה על אזהרתה, ואמרה שתצטרך להחתים אותי על הצהרה, לפיה עזבתי את המקום מרצוני, למרות המלצתו של הצוות הרפואי.

"אני מכיר את עצמי," אמרתי לה. "כך בדיוק היה לפני שנה. ואני מבטיח לך שעוד השבוע אהיה אצל הקרדיולוג ואעבור את כול הבדיקות. אני מרגיש שאני זקוק לצינתור שני, ואין לי שום כוונות לדחות את זה. אבל אני לא רוצה שהילדים יעברו את הלילה בלעדי."

בלבי אמרתי לעצמי, שלו אשאר לילה במיון של 'איכילוב,' אני עלול לחטוף שם איזה חולירע, ולא פחות גרוע מזה, לרדת מן הפסים מציוצי המוניטורים וזעקות החולים, ומן המראות שרואים שם. גבר עב גוף, כבן שלושים ומחצה, מסתובב עם מכנסיו מופשלים, פשוט מפני שהגומי השתחרר מהם, והוא הולך חשוף מפשעה במסדרונות, קרובי משפחה של מאושפזים המתגודדים ליד דלתו הראשית של חדר המיון, מתחננים בפני השומר שיכניס אותם פנימה, שעה שבפנים יש עומס אדם בלתי אפשרי, וכך הלאה.

רק השבוע הביאה מישהי מחברות סדנת הכתיבה שלי טקסט על חדר המיון ב'איכילוב.' הוא תיאר מציאות עגומה, שבה כמעט ומנעו טיפול מאימה הזקנה מאד, בשל גילה. אך מכיוון שהיא, בתה, הינה אישה דעתנית, שגם מקצועה בתחומי הרפואה, הרימה קול זעקה וזיכתה את אימה בטיפול מיידי. כשקראה את סיפורה אמרתי לה, שמנסיוני זה באמת מקום קשה מאוד. לא העליתי על הדעת שאבקר בו בדיוק מקץ 24 שעות.

לקחתי מונית וחזרתי הביתה. אבא קפץ מן המיטה, שאל מה קורא וחזר לישון. בשש כבר הגיעו מיכאל ודניאל אל מיטתי, ואבא נסע הביתה, להכין את ארוחת השבת למשפחה.

הבוקר הרגשתי גרוע. עד כדי כך, לפני צאתנו לגן הדפסתי טבלת טלפונים בחירום, בעבור אילנה ובעבור הגננת, בה כתבתי את מספרי הטלפון של אבא שלי, של אילנה ושל יאיר ומיכל. העתק אחד נתתי לאילנה, וביקשתי ממנה שאם יקרה לי משהו, תאסוף את הילדים מן הגן.

את הילדים הסעתי לגן במכונית. עידכנתי את הגננת במאורעות הלילה ונתתי לה את רשימת הטלפונים. עדכנתי בזה גם את שומר השער בגן. שבמידה ואילנה או אבא שלי יבואו לאסוף את הילדים בצהריים יידע במה מדובר. כשאתה הורה יחידני, אתה חייב לחשוב על דברים כאלה. אני מניח שזה מובן מאליו.

משם נסעתי לשוק. עשיתי קניות לכול השבוע. חזרתי הביתה, ועשיתי מה שעלי לעשות מדי שבוע. העמדתי סיר של מרק עוף על הכיריים, תבנית של עוף בגריל. אם אני עלול להתאשפז השבוע, שלפחות יהיה לילדים מה לאכול, אמרתי לעצמי.

ותוך כדי כך גם תליתי מכונת כביסה, כי חבל לאבד יום שמש. וצריך שיהיה לילדים גם מה ללבוש.

התבוננתי בעצמי, ושאלתי את עצמי מאיפה הכוחות לזה, כשאני בעצם מבוהל מתעוקת החזה שלי, ואגב טלפונים לקרדיולוג, בניסיון למצאו ביום שישי, ולמוקד מכבי, כדי לברר אולי אצלם אפשר לבוא ולעשות בדיקת מאמץ ואפילו צינתור עוד לפני שעת האיסוף של הילדים מן הגן. ואז חשבתי על אבא שלי, שישן בקושי ארבע שעות הלילה, ונסע בשש לביתו כדי להכין ארוחת שישי לכעשרים אנשים. הוא המודל שלי לזה, למחויבות חסרת הפשרות לילדים, תוך כדי שמירה על עצמך.

בסופו של דבר, באחת עשרה וחצי, כשהאוכל היה מוכן, הוצאתי את עגלת הילדים מן המכונית, שמתי עליה את תיק הכושר, והלכתי לאיטי אל המכון. ידעתי שאסור לי להתאמץ, אבא שלי הזהיר אותי מפני זה. אבל גם ידעתי, שכאשר אינני עושה כושר הגוף שלי פשוט סובל.

אז ליתר ביטחון הכנסתי לתיק הכושר את סיכום האשפוז מאתמול, יחד עם דיסק הצינתור הקודם שלי, התלבשתי בבגדי ספורט, ועשיתי הליכה מתונה, מאוד מתונה, של חצי שעה בכושר.

זה בהחלט עורר אותי. ואז התקלחתי והלכתי לאסוף מן הגן את הילדים.

לפני שנכנסנו הביתה עדכנתי את אילנה מה קורה. סיפרתי לה שהוצאתי את גיליון האשפוז ואת דיסק הצינתור אל שולחן האוכל. במידה ומזעיקים לי את שח"ל, שהכול יהיה מוכן. גם את דלת הכניסה לא נעלתי, ואמרתי לילדים שאם לא ארגיש טוב, שיפתחו את הדלת ויקראו לאילנה.

אכלנו והלכנו לנוח. מיכאל סירב להירדם. "אני רוצה שאילנה תבוא אלינו," אמר, "שתשמור עליך."

"אל תדאג, ילד," אמרתי לו, "אם לא ארגיש טוב אבקש מכם לקרוא לה. עכשיו הכי טוב שנלך לישון."

ישנתי שעתיים וחצי. קמתי עייף. הבנתי שזה שוב סימן לא טוב. הכנתי את התיק שלי, עם לבנים להחלפה, כלי רחצה, התרופות הקבועות שלי וגיליון האשפוז ודיסק הצינתור. אמרתי לאבא, שאנחנו בדרך. אבל שאני לוקח איתי תיק מוכן למקרה שאצטרך להתאשפז.

עלינו על המכונית. בדרך עוד אספנו רקדן ספרדי של מיכל, גיסתי, שבא לאכול הערב עימנו, יחד עם עוד שני אורחים של מיכל ויאיר מיוון.

ברוך השם, הארוחה עברה בסדר. גם הנסיעה הביתה אחרי כן. וכעת אני אפילו כבר מרגיש יותר טוב. קצת יותר מאושש.

אז העליתי פוסט פנימי בפורום של סדנת הכתיבה שלי, שכותרתו 'אני חי.' שתלמידי יידעו שהכול בסדר. כי ודאי הדאגתי אותם כהוגן אתמול.

מחר בכוונתי לבלות בקרבת הבית, בשכונה, לא להתאמץ. ביום ראשון אנסה לתאם כבר בדיקת מאמץ. יכול להיות שהסיטואציה הזאת הייתה רק פרי עייפות מצטברת. יכול להיות שאני זקוק לעוד צינתור. אני לא יודע. אבדוק זאת. דבר אחד ודאי לי. לחדר המיון ב'איכילוב' לא אשוב עוד. אם אזדקק שוב לחדר מיון אסע ל'וולפסון.' הוא קרוב לבית שלנו באותה מידה, אבל אומרים ששם אין כזה טירוף מערכות.

ליבי ליבי על הצוות הרפואי העובד בו. וגם על חוליו. ביני לבין עצמי אני תוהה, האם הנהלת בית החולים אינה יכולה לעשות דבר, כדי להקל על אווירת הטירוף המוחלט השוררת בחדר המיון הזה, המשרת את העיר ללא הפסקה שלנו. לא יכול להיות, שהעיר שלנו ללא הפסקה, אבל בחדר המיון הכי מרכזי בה אין זמן לאחות או לרופא לגשת לזקנה המחוברת למכונת הנשמה, מרימה לעת לעת את מכסה הפלסטיק שלה וזועקת בשארית כוחותיה, שהיא לא יכולה יותר לסבול.