המעלה הגדולה של האיפוק

הערב הייתה לי קורת רוח גדולה, ולשם שינוי היא אינה קשורה בילדים, אלא בי עצמי. עברתי על קובץ שירים גנוז שלי, "שירי הטארוט," קראתיו בעיון, ניקיתי אותו מעט, נהניתי ממנו – והחלטתי שהגיע הזמן להוריד אותו לדפוס.

לא פרסמתי ספר שירים חדש כבר למעלה מעשור. "אוצר שירים" שהוצאתי לאור לפני שנתיים היה מאסף שיריי שנדפסו בספרי הקודמים, שאזלו מכבר ממדפי הספרים. אבל בעשור הזה כתבתי לפחות שלושה ספרי שירה, ולא פרסמתי מהם כמעט דבר.

הסיבות לכך היו רבות. הראשונה בהם הייתה כלכלית. לא היה בידיי הכסף הדרוש להוצאתם לאור. גם כיום הוא אינו מצוי בידיי. אבל החלטתי להגיש את הראשון שבהם למלגה. אם אזכה בה אוציאו לאור בזכותה. אם לאו, אפנה אותו למימון המונים.

הסיבה השנייה לעצירתם של הספרים הללו הייתה יאוש. לפני כשלוש עשרה שנים נתן המשורר מאיר ויזלטיר ראיון באחד העיתונים, ובו אמר, שכבר אין למי לכתוב שירים. האמירה הזו חלחלה בי כמו רעל. ואחרי כן, כדרכן של אמירות כאלה, הפכה לנבואה המגשימה את עצמה. חדלתי מפרסום שיריי בכתבי עת, כמעט כליל. רק את מיעוטם חשפתי מדי פעם בבלוג שלי. אבל את חלקם הארי גנזתי.

זו הייתה שתיקה ארוכה, משתקת. רק בזכות שלושה חברים, רפי וייכרט, גלעד המאירי ויחזקאל נפשי, יצאתי מעת לעת משתיקתי, ובאתי לקרוא משיריי בפסטיבלים שארגנו, או נתתי בידיהם כמה משיריי לפרסום. בו-בזמן גם הייתי עסוק בכתיבת פרוזה ודרמה, ובארבע השנים החולפות גם בהורות ילדיי ובגידולם.

אבל שורשיה של השתיקה הזאת עמוקים עוד יותר. לפני הרבה שנים, במסגרת טיפול פסיכולוגי, סיפרו לי הוריי עד כמה קשה להם לפתוח את מוספי הספרות בימי שבת וחג, ימים שבהם הייתה פעם נדפסת שירה במוספים, ולקרוא שוב שיר אהבה לגבר מפרי עטי. הדבר הזה העטה עליהם בושה וכלימה, ואני, בבקשי למנוע זאת מהם, הבטחתי להם שיותר לא אפרסם עוד שירה הומוסקסואלית בעיתונות היומית.

נתתי להם את ההבטחה הזאת אי שם באמצע שנות התשעים. עשיתי זאת כדי לשמור על שלומם ועל שלום בית. אבל מכיוון ששירי האהבה שלי לגברים הם לוז שירתי, הלכה ופחתה תשוקתי לא רק לפרסמם, אלא לכותבם. עברתי לפרוזה, לדרמה, ובהן נתתי ביטוי לחיי ולזהותי.

אבל כך הלכתי והתעטפתי בתוך שתיקה נוראה, ונעלמתי מנוף השירה המתהווה, התוסס.

בשנים האחרונות, ככל שכתבתי עוד ועוד שירים, הבנתי שעלי לסלק מעל דרכי את הצנזור הפנימי שלי. אני מיטיב כול כך ללמד זאת לאחרים, כמורה וכמנחה לכתיבה יוצרת, שהגיע הזמן שארחיק אותו גם מדרכי. אמנם, השירים הרוויחו מן השנים הארוכות ששהו במגירה. הם הבשילו. בגרו. אבל עתה הגיעה העת לחשוף אותם ברבים.

קבלו, אם כן, את אחד השירים מן הספר "שירי הטארוט." את הספר הזה כתבתי בגיל ארבעים ושתיים, בתוך משבר אישי וכלכלי עמוק, שעה שבית הקפה וחנות הספרים שלי, "קפה תיאו," קרסו, ועמם גם נקלעתי למצב אישי קשה. מדי יום הוצאתי קלף אחד מחפיסת הקלפים וכתבתי עליו, מבקש לעבד באמצעותו את האובדן. אבל מבעד להתמודדות שלי עם מצבי דאז נגעתי בכמה וכמה תופעות חברתיות-כלכליות, שרק הסתמנו אז בחברה הישראלית, והחריפו מאוד מאז. הפער הכלכלי בין העשירים לבין העניים, אובדן החמלה ההדדית ושברון ערך הערבות ההדדית, שעליו נבנתה ובכוחו שרדה מדינת ישראל.

הנה שיר אחד מן הקובץ, ואי"ה אזכה ליתן את כולו, וגם את שני קבצי השירה שכתבתי אחריו בפניכם.

שש חרבות

 

אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִנְסֹעַ מִכָּאן.

לֹא רוֹצֶה. מוּטָב לִי לִהְיוֹת תָּקוּעַ

בַּנֵּתַח הַמְּדֻמֶּה, הַמְּדַמֵּם, שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת.

אֲנִי לֹא רוֹצֶה לַעֲבֹר לְשׁוּם אֶרֶץ אַחֶרֶת,

לְאַכְלֵס גּוֹרָל זָר וְנָכְרִי, אַחֵר,

בְּנוֹף וּבְלָשׁוֹן שֶׁאֵינֶנִּי מַכִּיר.

 

אֲנִי נֶאֱחָז בַּצִּפָּרְנַיִם בָּאֲדָמָה הַזֹּאת.

זוֹ אֲדָמָה רָעָה. אֲבָל זֶה מַה יֵּשׁ.

בְּאֵירוֹפָּה לֹא מְחַכֶּה לִי שׁוּם דָּבָר אַחֵר.

הָאֲדָמָה שָׁם עוֹד זוֹעֶקֶת וּמְדַמֶּמֶת מִדָּם אַחַי,

מִדַּם קְרוֹבַי שֶׁלֹּא אַכִּיר.

 

הוֹ, כֵּן, אֵירוֹפָּה הַקְּרִירָה, הַמִּתְחַסֶּדֶת,

עֶרֶשׂ הַמּוּרְכָּבוּיוֹת שֶׁל הָאָדָם, נוֹפָהּ

שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַמְּעֻדֶּנֶת, הַמְּאַפְשֶׁרֶת

בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁל הֲבָנָה וּנְאוֹרוּת

אֶת צְמִיחַת הַפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה

וְהִשָּׁנוּתוֹ שֶׁל רֶצַח עַם.

 

אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהַגֵּר מִכָּאן,

וְגַם אֵין לִי לְאָן לָלֶכֶת.

מוּטָב כָּךְ. מוּטָב כָּאן,

בְּנוֹף מַקִּיז דָּמִים טְרִיִּים

עַל פְּנֵי דְּמֵיהֶם הַיְּשָׁנִים שֶׁל קַנָּאֵי דָּת,

חוֹלְמִים וְלוֹחֲמִים שֶׁהִתְהַפְּכוּ

עַל מִשְׁכָּבָם בְּחוֹלְמָם

עַל אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, רוֹאִים

רַק אֶת הַצֹּהַב הַנִּשְׁקָף מֵהֶן

מִבְּלִי לַחְזוֹת גַּם

בְּרִקְמַת נִימֵי הַדָּם.

 

מוּטָב לִי כָּאן, בְּתוֹךְ

נַחֲלַת אֲבוֹת צָרָה וְקִיצוֹנִית,

מֻכַּת חֹם וְיֹבֶשׁ, קָרָה וְחוֹל,

בְּתוֹךְ לֵב הַלֶּבַנְט הָרַצְחָנִי, שֶׁבּוֹ,

כְּדֵי לִשְׂרֹד, אַתָּה חַיָּב לִרְאוֹת הַכֹּל

בְּלִי שׁוּם גְּוָנֵי בֵּינַיִם.

 

אָז תּוֹדָה. אַתָּה יָכֹל כְּבָר

לְקַפֵּל אֶת הַמָּשׁוֹט, אוֹ לִמְצֹא אַחֵר

שֶׁיְּאַכְלֵס לְךָ אֶת הַדּוֹבְרָה, אוֹתוֹ תַּסִּיעַ

מֵאֵזוֹר אָסוֹן זֶה אֶל תּוֹךְ אִי הַוַּדָּאוּת

כִּבְיָכוֹל, הַלּוּטָה בְּעַרְפִלֵּי אֵירוֹפָּה,

רַק כְּדֵי לִמְצֹא בָּהּ קֹמֶץ בִּטָּחוֹן.

 

אִם לָשׁוּט, אֲנִי מוּכָן רַק כָּאן.

בְּתוֹךְ הַנּוֹף הַזֶּה. לְקַיֵּם אֶת הַמַּסָּע

כִּיצִיאָה לְהִתְפַּתְּחוּת מוּאֶצֶת,

מִתּוֹךְ כָּל הַיֵּאוּשׁ שֶׁהִתְנַחֵל

בְּתוֹךְ לִבִּי הַמְּרֻקָּן.

*

לילה טוב,

אילן שיינפלד.

 

 

 

 

 

 

 

3 Replies to “המעלה הגדולה של האיפוק”

  1. אילן אמנם אין אנחנו בקשר. אני חיה בארצות הברית. הוצאתי ספר בארץ בעיברית ואותו ספר בארצות הברית באנגלית. אמנם נדמה לי שיש לנו ידיד משותףף עודד וולקשטיין שהו בן של אח של אבא שלי… אני גומרת עכשיו שני רומאנים בשתי השפות… זה מעט עלי… קראתי את שירך הישנים היום, ואני, כעורכת, משוררת וסופרת מוצאת אותם מאוד מעניינים וכתובים מצויין. אקרא אותם עוד כמה פעמים ואשלח לך תגובה יותר מעמיקה. הייתי רוצה לקרוא את שירך של עכשיו, אבל אנחנו לא קשורים בפיסבוק. אפשר במיילץ שלי הוא: Ilanahaley@rcn.com אתה יכול לקרוא את שירי בכל מקוםת אבל רובם הם באנגלית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s