ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

שעתו היפה של מספר הסיפורים

כבר באספת ההורים הראשונה בגן סיפרתי שאני סופר, והתנדבתי להעביר לילדים שעת סיפור בגן. אבל, כמו שאתם יודעים, עברנו הרבה מאז. והנה, בשיחת טלפון ארוכה ומפויסת שקיימנו, הגננת ואני, בראשית השבוע החולף, הזכירה פתאום את ההצעה ההיא, ושאלה אם ארצה לבוא לגן באחד מימי השישי הקרובים, ולקיים בו שעת סיפור.

קפצתי מיד על המציאה, וביקשתי ממנה לבוא כבר השבוע. כלומר הבוקר.

ואמנם, הבוקר, לפני לכתנו לגן, בחרתי שמונה ספרי ילדים שונים, ולקחתי אותם עמנו לגן. כשבאנו לשם ביקשה הגננת לדעת אילו ספרים הבאתי, והראיתי לה אותם. היו בהם שני ספרים המבוססים על ציור בלבד, משום שישנם בגן הרבה ילדים שעברית אינה שפתם, וגם ספרי סיפורים, ובהם "אני ואתה, דב," ספר מקסים על אבא דב ובנו הדובון, החולקים יחד את משימות חייהם, "נרקיס מלך הביצה" הזכור לטוב, ועוד.

"אז בוא שב על הכיסא שלי," הזמינה אותי הגננת לשבת.

"מה פתאום?" חייכתי אליה, "אני אשב כאן, על הרצפה."

רק התיישבתי בישיבה מזרחית על הארץ ומיד התקבצו עלי כול ילדי הגן, ובראשם, כמובן, מיכאל ודניאל, שרצו לשבת משני צדדיו של האב הפרטי שלהם.

איפה העוגה     התחלתי עם "איפה העוגה," ספר מצויר ודרמטי מאוד, על שני עכברים הגונבים עוגת יום הולדת מכלב וכלבה, וגורמים לכל חיות היער לחפש אחריהם. ובתוך זה יש הרבה עלילות משנה, רק שהכול מצויר, ועל הילד לגלות בעצמו ולעקוב אחר עלילות המשנה האלה, ולמעשה לבנותן מחדש במילותיו.

הילדים שמחו מאוד בספר הזה, כמו גם במימיקה שלי. מיכאל ודניאל, המכירים את הספר הזה מזמן, רצו לגלות לחבריהם, בכול עמוד, איפה העוגה. אבל אז כיסיתי במשובה את עיניהם בכפותיי, כדי שלא יראו את העמוד ויגלו לחבריהם. וכתוצאה מכך, בעמוד השלישי, נחבטו מצחיהם, ומיכאל פרץ בבכי.

"מה קרה?" התבהלה אלי הגננת.

"שום דבר. הם התנגשו מצח במצח כשכיסיתי להם את העיניים."

"בוא מיכאל, תשתה קצת מים," לקחה הגננת את מיכאל הצידה להרגיעו, ואני המשכתי בהפעלת הילדים.

מיכאל חזר במהרה לשבת לצידי. דניאל התעקש לשבת ממש על ברכיי. ואז עברנו לספר השני, "אתה ואני, דוב," והגננת, שחששה כי סבלנות הילדים פקעה, הציעה שאסיים, אבל הילדים ביקשו עוד. הם רצו גם את "נרקיס מלך הביצה," שאותו גם קצת הציגו. קפצו וקרקרו כמו צפרדעים, הראו לי איך מלך הצפרדעים חולה, וכך הלאה.

זו הייתה רק חצי שעה, בין שמונה וחצי לתשע בבוקר. אבל זה היה כיף בלתי רגיל. מיכאל ודניאל הרגישו קצת, שגוזלים להם את האבא הפרטי שלהם, מיכאל גם ביקש שאשאר בגן בהמשך, ושניהם אף ליוו אותי בבכי אל השער. אבל נרגעו אחרי כן, כשהגן התכונן ליום הולדת ולקבלת שבת.

ואני גררתי את עצמי למכון הכושר, וממנו לשוק, ואחרי כן עליתי מן השוק עם עגלת הקניות הביתה, ואז יצאתי לפגוש את מיטשל חברי בבית הקפה, האספרסו בר, הסמוך לגן, שם ישבנו עד שהגיעה העת לאסוף את הילדים הביתה.

"אני לא מבין איך אתם מספיקים את כול זה," כתב לי היום בצהריים חבר טוב, שהוא ובן זוגו אבות של ילד אחד. "הבן שלנו מאוד פעיל, ואני לא מדמיין אפילו איך זה עם שניים."

"הסוד הוא רצועות זמן. חלוקה לרצועות זמן, והקפדה על סדר יום וסדר שבוע," כתבתי לו. וזו האמת.

כמו בכול יום, בשתיים וחצי כבר נכנסנו למיטה לשנת צהריים, בארבע וחצי קמנו, שיחקנו, סידרתי את הבית, והכנתי ארוחת שישי על האש. בזמן האחרון הילדים מאסו בעוף בגריל, שהם אוכלים כבר שנה מדי יום. אז חשבתי להפתיע אותם בקבאב ובשיפודי פרגיות שהם אוהבים. עבדתי קשה, תוך כדי זה גם ערכתי שולחן שבת. אבל אחרי שקידשנו על הנרות ועל היין והתיישבנו לאכול, והם אפילו החמיאו לי, "אבא, אתה ממש טבח טוב!" (דניאל), ו"הממממ… זה ממש טעים" (מיכאל), הם אכלו חצי קבאב וכמה כפות מרק עוף (מיכאל) ופיסת פרגית אחת ובננה (דניאל). ואחרי כן שבו למשחקם.

הערב נגמר דווקא בפיתה עם חומוס ובפיתה עם קוטג', שזה הדבר האחרון שחשבתי שיאכלו בערב שבת. אבל גם זה אוכל, בסופו של דבר.

ואחרי המקלחת באה שעת הסיפור במיטה. כי על זה אני לא מוותר. והלילה קראתי והסברתי להם מתוך ספר על תופעות טבע שונות. מהו הר געש, מהי מגמה, מהו גייזר, ועוד כול מיני תופעות מעניינות.

הנה עוד יום עבר. מחר שבת, בר המצווה של אחייננו זיו, עם כול המשפחה, בבית הכנסת הישן בשיכון שלנו, ברמת השרון, ואז השבת כבר עוברת, ומתחיל שבוע חדש, ובו שבע סדנאות כתיבה כמדי שבוע, וביניהן גם אחת חדשה, שנפתחת עכשיו.

מזל שאתמול היה לי בוקר חופשי, שישבתי בו וכתבתי, ואחרי כן גם המשכתי בעריכת קובץ הסיפורים החדש שאני עורך למישהו, מוכשר מאוד. מזל שישנן שעות הליל האלה, שבהן אני יכול לשבת ולכתוב פוסט בניחותא.

אבל אני צריך שינוי. לבנות לי, ולנו, חיים שקטים יותר. נינוחים יותר מבחינת היחס בין העבודה לכתיבה, ובין ההורות לחיים האישיים.

בקיצור, אני צריך למצוא חבר צעיר, סקסי, עשיר, נאמן ומתוק, שגם אוהב ילדים.

ואז נבנה לנו בית ליד הים, ואני אוכל לשבת לכתוב בו בשקט, בעוד הילדים משתובבים על כרי הדשא מסביבו, ובעלי נוסע בארבע על ארבע שלו כדי לעבוד.

נשבע לכם שזה עוד יקרה.

שבת שלום.

יש לו קטגוריות ב:הומוסקסואליות, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, כללי

6 תגובות »

  1. אני מאחלת לך קודם כל שתפתח לך קרן השפע ואז תוכל להוריד מעט את עומס העבודה… ומשום הכל יצמח.

  2. וחוץ מזה היה מאד נחמד לקרוא על הפעילות בגן. ילדים קטנים כל כך אוהבים ספרים. מדוע זה עובר להם כשהם מתבגרים?

  3. סחטיין על ה wishful thinking בקול רם בפני קהל קוראייך. ככה זה מתחיל…..כל הכבוד ! יש אנשים שלא מסוגלים לעשות זאת לא רק בפני אחרים אלא בפני עצמם, נראה לי שרב בני האדם כאילו. כבר הוכחת שאתה מסוגל לעשות את מה שעל פניו נראה כבלתי אפשרי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: