ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶחָתוּם֒

אתמול בלילה, בחצות וחצי, אחרי שסיימתי לבדוק את עבודות הכתיבה של תלמידיי מסדנת הבוקר, דשדשתי אל מיטתי. עוד יש לי מעט כוח, אמרתי לעצמי בלבי, אולי אבחר מן הספרייה שלי איזה ספר, שאקרא בו עמוד או שניים לפני שאירדם.

סבתי אל הספרייה המצויה מול מיטתי, זו שמדפיה מלאים בספרי יהדות, ובהם ספרי ומחזורי תפילה, ספרי הלכה ומוסר, אגדה וקבלה, חסידות ומיסטיקה קדומה, הבטתי בצדודיותיהם של הספרים הללו מתוך כאב, יודע שלא אקרא מהם ולו דף באותו רגע, ואולי לא אספיק לקרוא בכול הספרים האלה, שאספתי ואגרתי ועודני אוסף. ייתכן ואיאסף אל אבותיי מבלי שאזכה לקרוא בהם כלל.

וזו תהיה ההחמצה הגדולה של חיי כאדם וכסופר.

הבוקר, בסדנה, דיברתי עם תלמידיי על הצל. על האופל הפנימי שיש בכול אחד מאיתנו, ובו דחוקים דחפים ויצרים, משאלות לב חבויות וגם כישורים וכשרים שלא הבאנו לידי ביטוי בחיינו. ואחרי כן קראתי בפניהם את עמוד הפתיחה של ספרי 'שדלץ,' המספר על גיבורו, צפרדע יהודי.

כשסיימתי את הקריאה אמרתי להם, שהפרק הזה מבטא את כאבי העמוק ביותר, כאב הקרע ביני לבין יהדותי. שלמעשה, אני אדם דתי מאוד, דתי הרבה יותר מאנשים אחרים המתייחסים לעצמם כדתיים או כשומרי אמוני ישראל. שלו הייתי יכול, הייתי חובש כיפה, לא כאות לחזרתי בתשובה, מפני שלא הלכתי מיהדותי מעולם ועל כן גם אין לי מה לשוב אליה, אלא כאות לחיבור ביני לבין בורא עולם. שלו הייתי יכול, הייתי יושב היום ומלמד בישיבה, ולא במסגרות אקדמיות חופשיות. אבל שאינני יכול עוד לעשות כן. שעולמי, כפי שהתעצב, ומקומי, בתוך המקום והזמן שאני חי בהם, כלומר, בישראל השסועה, הקרועה והמפולגת בין קטבים, בשנת 2016, אינו מאפשר לי להיות מי שאני באמת. הומוסקסואל, אבל גם אוהב נשים, חילוני גמור באורחותיי אבל גם אדם דתי בעומק נשמתי, סופר חילוני בעל תחושת שליחות גדולה ועמוקה בשימור היהדות ולשונה ובחידוש הלאומיות היהודית. שאינני יכול להתחיל היום, בגיל חמישים ושש, בהיותי הורה יחיד לתאומים, שהדת האורתודוכסית כלל אינה מכירה בהם כיהודים, אלא הדת הרפורמית בלבד,  ללמוד בישיבה. זאת, ממש כשם שאני מתקשה היום להאמין שעוד אוכל לשוב לאקדמיה כדי לכתוב את הדוקטורט שלי.

השיעור הסתיים. יצאתי ממנו, מהלך בקושי, אפוף יגון. התקשיתי להיכנס למכונית ולנסוע אל גן הילדים, כדי לאסוף ממנו את ילדיי. למעשה, הגעתי אל הגן כבר באחת ועשרה. אבל עד אחת וחצי ישבתי במכונית, וכתבתי את מכאובי. הבנתי, שהכאב הזה, כאב העמידה מול ארון הספרים היהודי, העומד למולי כספר החתום, אינו רק כאבי שלי.

הנביא ישעיהו, באחת מנבואותיו הקודרות ביותר, אמר: "וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶחָתוּם֒ אֲשֶֽׁר־יִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ אֶל־יוֹדֵ֥עַ הספר סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא־זֶ֑ה וְאָמַר֙ לֹ֣א אוּכַ֔ל כִּ֥י חָת֖וּם הֽוּא." כל אימת שאני פותח את התנ"ך, ואצבעותיי נחות על הפסוק הזה, אני חש כמקולל, כאילו זוהי קללתי וקללת דורי. ולא רק דורנו. ובהמשך הוא עוד מוסיף: "וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל- אֲשֶׁר לֹא-יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא-זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר: וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר." איזו קללה איומה, איזו נבואה מזעזעת. ואיך התממשה בתולדות העם הזה.

הרבה לאומים עמדו עלינו להשמידנו ולאבדנו. שיא ההתנכלות ליהודים נתפס בעיניי רבים כשואת היהודים באירופה. אבל למעשה, מאבקה של הנצרות ביהדות הוא שהכרית את עם ישראל, והפך חלק ניכר מצאצאיו למי שאינם יודעים ספר, אינם זוכרים את דת אבותיהם ואינם יודעים איך למלא אחר מצוותיה. ואני מתכוון לגירוש בית ראשון, ולגירוש בית שני – ולכל מה שהתחולל על עם ישראל מאז גירוש ספרד והקמת האינקוויזיציה.

גלגל עינויים

יהודי מעונה על גלגל העינויים בידי האינקוויזיציה.

בגירוש הראשון והשני אבדו עקבותיהם של שבטים שלמים מעם ישראל. במאות השנים שחלפו מגירוש ספרד והקמת האינקוויזיציה אבדו לישראל קהילות יהודיות שלמות, על ספרי הקודש שלהן וספרותן ועל נפשותיהן. השנים הללו היו נוראות לא פחות מן ההשמדה המתוכננת והמוקפדת שביצעו הנאצים בעם היהודי. האנוסים, המומרים וצאצאיהם איבדו כול קשר ליהדותם, נטמעו בגויים שקמו עליהם, וכיום, כאשר רבים מהם מבקשים לשוב אל דת אבותיהם – הם נתקלים בחומת הטהרנות של הרבנות האורתודוכסית, שמינתה עצמה לשומרת הסף של העם היהודי, אך בפועל הייתה למהרסת ישראל ולמעכבת גאולתו. שהרי גאולת ישראל מותנית בקיבוץ ישראל מכול פזורותיו. ותנאי ראשון לזה הוא קבלת צאצאי השבטים הקדומים וצאצאי האנוסים והמומרים לקרבנו. וכול עוד עוצרת הרבנות את השבתם לחיק היהדות היא מונעת מעמנו את גאולתו.

עם הקמת התנועה הציונית, להבדיל אלף הבדלות, הצטרכה הציונות לקרוע עצמה מעם 'היהדות הישנה,' כדי לכונן עצמה כתנועה לאומית מודרנית. כך, אפוא, נוסדה מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית יהודית, ללא לוז נשמתה. ואני, כמו רבים מבני דורי ואלה שקדמו לנו, ודאי גם אלה שבאו אחרינו, התחנכנו במערכת חינוך חילונית, שבה למדנו מעט מחכמת ישראל דרך נוסחי האגדה המשוכתבים של ביאליק ורבניצקי, ניבים ופתגמים ומעט תפילות ופרקי תנ"ך.

כך גדלנו, כישראלים גאים בתרבותם הדקיקה, המומצאת, הקיקיונית (ריקודי עם, שירה בציבור, חולצה כחולה עם שרוך אדום/לבן, טיולים להכרת הארץ ותחושת חלוציות והגשמה עצמית), המנותקת מכור מחצבתה.

זה שורש כאבי. זה מקום מגוריו של הצל שלי.

עמוק בפנים, בתוך תוכי, יושב אדם יהודי למדן, שאיבד את המפתחות אל ספרייתו. הוא אינו יודע איך לגשת אליה, חסר את המפתחות להבנתה, חסר את התבנית הכוללת, שתוכל לאחד ולאגד את כול קריאתו הפזורה בכתבי הקודש לכדי משמעות אחת. וכיוון שאין הוא מקיים את סדרי הפולחן היהודי, גם אינה מתארגנת לו בסדרי חייו.

זה המקום ממנו אני כואב. זה המקום ממנו אני כותב. זו הסיבה בשלה אני רואה את עצמי כסופר יהודי, המשתייך יותר לספרות היהודית הנכתבת בגולה בימינו, מאשר לספרות העברית, הנכתבת כאן ועכשיו.

וגם אלה הם רק הרהורים, שרטוטי לב, שוודאי יבואו לידי ביטוי בספריי הבאים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.

 

 

 

מודעות פרסומת

תויג כ:

יש לו קטגוריות ב:דעות, דתות, הומוסקסואליות, המשיח, יהדות, כללי, תהליך היצירה, תרבות עברית

תגובה אחת »

  1. מחשבה אחת: יש לנו, בני האדם, נטייה אגרנית. לשמור חפצים ישנים – מהכורסא של סבתא דרך מעיל פרוות הכבש מירושליים העתיקה וגולות הזכוכית מהגן, ועד אין סוף. הם מספקים צורך נפשי כלשהו, אבל גם מהווים מעמסה כבדה. היכולת לשחרר היא כלל לא פשוטה. האם ארון הספרים הרוחני שאתה מדבר עליו אינו זהה לארון עצמו, הספריה בביתך, שאתה מבין שאין לה שימוש? מה לגבי האופציה של לאסוף דברים חדשים, אך לנפות מדי פעם משהו מהישנים? הרצות לאסוף מבלי לאבד הוא מלכודת. בניגוד לים, בור סוד סופו להתמלא.
    מחשבה שניה: הבט שוב בספריה שבביתך. והבט בילדיך. ושאל את עצמך שוב, האם שואת ספרד גדולה משואת גרמניה.
    מחשבה שלישית: בחיפוש אחר ד.נ.א תרבותי, הנצרות, האויב הנורא, שזורה כולה בד.נ.א. יהודי, ממש כפי שהיהודים בהירי השיער וורודי העור אינם על טהרת הגן המזרח תיכוני הקדום. הכל זורם ומתפתח ומשנה צורה. שנוי אינו בהכרח קללה.
    מחשבה רביעית: התרבות הישראלית המומצאת נדרסה ונגרסה כמעט לחלוטין על ידי התרבות האמריקנית המומצאת מצד אחד והתרבות הדתית הקפואה, המלאכותית והמקולקלת מצד שני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: