ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

לקדש את היומיום. לחיות. להתרגש.

אולי אני חי בללה לנד. אבל את שגרת סוף השבוע שלנו לא הפריע דבר. לא הקור המקפיא, לא הפיגוע הרצחני ברחוב דיזינגוף, גם לא העובדה שהרוצח הזה עודנו מסתובב חי וחופשי ברחובות תל אביב. אני מאוד מקווה שיתפסו אותו עוד הלילה, אך גם אם כוחות הביטחון לא יצליחו בזה, בבוקר אקח את הילדים אל הגן, כמו בכול יום ראשון, אלך למכון הכושר ואחרי כן אצא אל בית הקפה, לעבוד על הספר הבא שלי, בבוקר שהתפנה לי במפתיע.

ביום שישי בבוקר, אחרי הכושר, ירדתי לשוק. התנשקתי עם כלנית, עשיתי סיבוב בין הדוכנים, לקנות כול הדרוש לנו לסוף השבוע ולהמשכו, ובסיומו גם קניתי מידי כלנית זר חמניות, לשמח את ליבנו בבית, ביום חורפי כזה.

אמנם, רציתי מאוד לכתוב אתמול. אבל היה עלי לבשל לנו אוכל לכול השבוע. אז העמדתי מרק עוף על האש, שתי תבניות כרעי עוף בתנור, סיר ובו תבשיל חומוס ומנגולד על הכיריים, ואחרי שהילדים חזרו מן הגן ואכלנו צהריים גם חילקתי את כול הטוב הזה למנות והקפאתי אותן במקרר.

אחר הצהריים התעוררתי למשמע החדשות על הפיגוע. הזדעזעתי ממנו מאוד. גם הצטערתי לראות אילו חיים צעירים קטע המנוול הזה. אבל לא נתתי לזה לשנות את סדר יומי. הקמתי את הילדים משנתם, רחצתי והלבשתי אותם לשבת, ונסענו לסבא, לאכול את החמין הנפלא שהכינה לנו גיסתי, מיכל.

בבית סבא, הייתה לי הפתעה נהדרת. כמו בצאתי לכול מקום, נטלתי עמי לשם את המחברת הצהובה שלי ועט פיילוט. הייתה לי תחושה שאולי ארצה או אספיק לכתוב שם, לפחות שיר. זה לא קרה. אך מה שכן קרה פשוט המם אותי.

מיכאל ניגש אל השולחן בסלון, אחז בעט ופתח את המחברת.

"אבא, אני רוצה לכתוב," אמר, ומשאישרתי לו זאת החל לכתוב במחברתי. "ככה כותבים?" שאל, והראה לי, לתדהמתי, צורת אותיות שכתב בשקידה, בצורה מסודרת, על גבי השורה, בתוך המחברת.

שיבחתי אותו מאוד, וקראתי לאותיות שכתב בשמותיהן. זכרתי שיחה שניהלתי לא מזמן עם תלמידה לשעבר שלי, המתמחה בהקניית הכתיבה לגיל הרך. היא יעצה לי ללמד אותם לעשות קפיצים, קווים מסולסלים, מפני שזה הבסיס ללימוד הכתיבה באותיות כתב. "אותיות דפוס זה הרבה יותר קשה, וזה סיפור אחר לגמרי," הסבירה לי, "זה לגיל מבוגר יותר."

ואמנם, לפני כשבוע ישבתי עם הילדים ותרגלתי איתם יצירת 'קפיצים' במחברת.

אבל אמש מיכאל הפתיע אותי כול כך, שהחלטתי לסטות מעצתה של מאיה. שרטטתי בפניו במהירות את האלף בית העברי באותיות דפוס, ונתתי בידיו את העט. הוא שרבט למול האותיות שכתבתי צורות אות בדפוס, בכתב ראי.

ראה זאת דניאל וביקש אף הוא לכתוב. מול אחיו גם הוא ניסה את כוחו בזה. ואני עודדתי את שניהם.

ואחרי כן כבר השתלטו בני הדודים על מחברתי וציירו בה ציורים.

הבוקר נתתי לילדים לישון. קמנו רק בשבע וחצי. התלבטתי מה נעשה. האם ניסע לבקר אצל מאיה, במושב לכיש, כדי שתלמד אותנו איך לכתוב באותיות כתב, או נזמין חברים מן הגן הביתה.

התקשרתי לכמה הורים. לא הצלחתי לזמן הנה ילדים לפי בקשתם של מיכאל ושל דניאל, שנקבו בשמות החברים שהם מבקשים להזמין אלינו הבוקר. ואז יצאה השמש, ובו-בזמן התקשרה אלינו חברתי דניז, שאלה מה התוכניות שלנו להבוקר, והביעה רצונה להצטרף אלינו.

סיכמנו שניפגש בגן השעשועים בפארק החורשות, על דרך קיבוץ גלויות, קרוב לצומת אבו-כביר.

רק כשהחניתי את המכונית בחניון ויצאנו ממנה, וראיתי גבר כהה עור לבוש בחולצה ארוכה ובמכנסיים קצרים, עולה לאיטו בשביל אל הגן ו'מתקלח' במשיחת מי ברזיה על שוקי רגליו, תהיתי אם עשיתי בחוכמה, שהוצאתי את הילדים מן הבית, שעה שמרצח מסתובב חופשי ברחובות. אז זירזתי בהם שנעלה אל גן המשחקים, ושם, לרווחתי, ראיתי עוד שני זוגות הורים משוגעים כמוני, ששיחקו בו עם תינוקיהם.

אבל הגן, יחסית לגן אהוב כול כך על ילדי הסביבה, היה כמעט נטוש, אם בשל המצב ואם בשל הקור, ומיכאל ודניאל, לבושים היטב, שיחקו בו בשמחה, אתי ועם דניז.

כשהקדירו השמיים חזרנו הביתה. דניז סידרה לנו את השמע במכשיר הדי.וי.די, הילדים אכלו בערך כף אחת של מרק, קצת חלה, קוביית שוקולד, והלכנו לישון.

אחר הצהריים דניאל אמר שהוא רעב להמבורגר. אז בלי לחשוב פעמיים הלבשתי אותם היטב, ויצאנו ברגל לטייל, בחושך, במעלה רחוב לילינבלום, עד ל'בורגרים.' כשהגענו לשם, הפיצוצייה הסמוכה הייתה פתוחה, ודניאל החליף מיד את רעבונו להמבורגר – בתשוקתו לגלידה עם סוכריות (מין גליל גלידה כזה, שבראשו סוכריות עדשים).

"לא, דניאל," אמרתי לו, "אני לא קונה לכם גלידה בכזה קור, בחורף."

הוא התיישב על המדרגה מתחת לחלון הראווה של ה'בורגרים' ומירר בבכי. מיכאל ואני נכנסנו ל'בורגרים,' ואחרי שמיכאל התיישב, יצאתי החוצה להביא פנימה את דניאל. אבל משהיינו כולנו בפנים הם אמרו שהם בכלל לא רוצים המבורגר, רק להמשיך לטייל.

חצינו את הכיכר לרחוב שבזי. ירדנו ברחוב. פגשנו בפיצוצייה פתוחה, והם נכנסו אליה ודניאל בחר בה מאוורר נינג'ה עם סוכריות בתוכו, ומיכאל סוכריות על מקל. לא יכולתי לסרב להם. גם לא רציתי לצבור עוד תסכול אצל דניאל. קניתי לכול ילד מאוורר נינג'ה וגם סוכריה על מקל. אבל את הסוכריה על מקל השארתי למחר.

בבית התיישבנו לאכול. כול ילד זלל שני פולקעס עם חלה, דניאל ביקש וקיבל גם צ'יפס, וראינו שוב תוכנית ילדים בטלביזיה. זה די מילא את המרווחים היום, הטלביזיה, בעיקר בפרקים מ'ארץ הקטקטים,' סדרה מתוקה המתאימה כול כך לגילם, וגם מתורגמת לעברית משובחת. מילא. ביום חורף כזה אני מרשה להם קצת יותר טלביזיה מן הרגיל. בייחוד כשזה מאוזן בגן משחקים ובטיול לילי.

ואחרי כן אמבטייה, ואחרי כן קריאת סיפור מ'ספריית פשוש,' 'סבא עושה מרק.' ואחרי כן נשכבו במיטה וסירבו ללכת לישון, אז שכבנו ודיברנו. מיכאל ביקש לדבר על שמיים, אז הסברתי להם שהשמיים הכחולים שאנחנו רואים הם רק קצה השמיים, ושהם עמוקים בהרבה, ולמעשה קוראים להם החלל, ובו כדור הארץ שט כמו עוד המון כוכבים. ואז הבטחתי להם שנלך לפלנטריום, כדי לראות כוכבים בטלסקופ.

ואז דניאל ביקש שנדבר (שוב) על חשמל, והסברתי להם איך מייצרים חשמל מפחם, אך גם מאור שמש ורוח ומים.

ואז נשקתי להם וסגרתי את האור, והתחילו המריבות. דניאל היכה וחנק את מיכאל במיטה, ומכיוון שלא שעה לבקשתי לחדול מזה הרמתי אותו מן המיטה והעברתי אותו למיטה בחדר השני. והוא פרץ בבכי תמרורים, ומקץ עשר דקות השבתי אותו אל אחיו, ושניהם נרדמו יחד.

הלבשתי מעיל, צעיף וכובע צמר, ויצאתי לעשן סיגריה בחצר, בחושך המקפיא ובגשם. לפתע חשבתי לעצמי, מה יחשוב אדם העובר ברחוב, ורואה דמות מכורבלת עם סיגריה, נשענת על שער החצר. ופתאום הבנתי, שעוד לא תפסו את המחבל הזה, שאולי הוא מסתובב ברחובות כאן, ובאיזה מצב אנחנו חיים.

ישנם רגעים שבהם אני אומר לעצמי, שעלי להסתלק מכאן, עם ילדיי. אבל רגע אחרי כן אני מזכיר לעצמי את האנטישמיות החדשה בכול מקום בתבל, את האיסלמיזציה של אירופה, את הטמטום נטול הסמכות והכוח של משטר אובמה בארצות הברית, ואומר לעצמי, שאין לי לאן ללכת. שאני נשאר כאן. ואם אני נשאר כאן, אז גם אין לי ממה לפחד.

אז כן, אני לא אתגרה בגורל. אבל גם לא אסתגר בבית. על טיוליי עם הילדים בסביבה הקרובה לנו לא אוותר, גם לא על הישיבה מחר בבוקר, בבית הקפה שלי, 'האספרסו בר,' כדי לעבוד על הספר.

אני לא יודע אם יש לו עוד מחסנית לקארל גוסטב שלו, אם לאו. אני רק יודע דבר אחד. במוקדם או במאוחר הוא ייתפס. הוא יצטרך אוכל, שתייה או תחמושת, בגדים, או קשר אנושי. הוא ייתפס.

ואנחנו נמשיך בשגרת חיינו כאן. כואבים את ההולכים, ויודעים שאין לנו דרך אחרת אלא להישאר.

*

וזה לא שאני לא פוחד מדאעש, או מהתעצמות הצבא המצרי בסיני (אחרי שקראתי מאמר אימים בנושא מאת אלי אשד, באתר אן.אר.ג'י, מתוך 'מקור ראשון'). אבל אני מקווה, שנהיה מספיק מאוחדים ומספיק ערניים וחזקים כדי להגיב על כול איום כלפינו, ולהדוף גם בעתיד כול מי שיאיים על קיומה של מדינת ישראל.

אז מה זה למולם חולה נפש אחד עם קארל גוסטב.

 

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:אקטואליה, דעות, הורות, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, כללי, ציונות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: