ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

אבא, אם לא תיקח כדור תעלה לשמיים?

טורטיה

שני ילדים וטורטיה. בפעם הראשונה בחייהם, עם פלאפל בפנים, כי פשוט נגמרו הפיתות בפלאפל בפינת דרך יפו הרצל. הייתה חתיכת חוויה. בקרוב אנסה לגלגל להם ארוחת צהריים ביתית בטורטיה. וזו פשוט תמונת היום, ואינה קשורה לנושא הפוסט.

בימים האחרונים דיברתי שוב ושוב בסדנאות הכתיבה שלי על מחוייבותי לכתיבה, כמעשה יומיומי, ועל ההכרח לנצל כל רצועת זמן פנויה כדי לכתוב בה. גם הסברתי לתלמידיי מה משמע לעשות שימוש במה שיש לך באותו רגע, לכתוב מן המקום הרגשי והפיזי שבו אתה נמצא בכול זמן נתון, והדגמתי בפניהם איך חומרי היומיום מיתמרים לחומרי כתיבה, או איך הדחף הרגשי או תנודת הרגש שהולידה כתיבה אישית – נהפכת לדחף רגשי אצל הדמויות בספר שאני עובד עליו באותו רגע.

כל חצי שעה נחשבת, הסברתי לתלמידיי. כל זמן טוב לכתיבה. ומכיוון שאין איש יודע את יומו, ולעומת זאת, אני יודע לפחות כמה ספרים קדימה מה עוד יש לי לכתוב, אני מנהל סדר יום וסדר שבוע נוקשים מאוד, שנועדו כדי לשמור בקנאות על זמני כתיבה, ואני משתדל לעשות את המיטב, בכול מישורי חיי, מדי יום.

ברוח זו, אתמול בלילה, באמצע סדנת הכתיבה שלי בבית הסופר, ממש אחרי שדיברתי על הדברים האלה, החלטתי לעוט על מנת פלאפל באבן גבירול, בתשע בערב, כך שאוכל להקל על עצמי בצום של 12 שעות, ועם בוקר, אחרי שאביא את הילדים לגן, אסע משם היישר לקופת חולים ברחוב בלפור, לעשות את בדיקות הדם והשתן התקופתיות, שאני דוחה כבר מזה חמישה חודשים.

הרי הכול עניין של תכנון זמן מדויק. הן הכתיבה, הן החיים, בייחוד העמידה באתגרי החיים השונים ובמחויבויות שהם מציבים בפנינו.

כך, אפוא, בבוקר, כשהערתי את מיכאל ודניאל, אמרתי להם שהיום עלינו למהר, כי עלי לגשת לקופת חולים לעשות בדיקות דם.

"מה, אתה חולה?" נדאג דניאל.

"לא, ילד, אני עושה את הבדיקות האלה כדי להיות בריא," השבתי לו, ואז נכנסתי אל השירותים, הוצאתי משם את צנצנת דוגמית השתן הראשון של בוקר, ופצחתי בתרועת הניצחון המוסכמת בינינו, 'לולילו,' כל אימת שאני מראה להם משהו חדש.

"אבא, מה זה?" שאל מיכאל.

"זה הפיפי של אבא. כשהולכים לבדיקות בקופת חולים עושים פיפי בצנצנת, ומביאים את זה לקופת חולים. ואני צריך להספיק להביא להם את זה כמה שיותר מהר, ולכן אנחנו צריכים למהר הבוקר," סיפרתי להם.

"מה, אבא, הכנסת את הבולבול לצנצנת?" צחק דניאל.

"כן," חייכתי אליו. "ובקופת החולים גם ייקחו ממני דם מהיד."

"מה, יחתכו לך את היד בסכין!?"

"לא. מה פתאום. ידקרו אותי פעם אחת במחט ויוציאו קצת דם לבדיקה."

את הדרך לגן עשינו כמעט בריצה. הילדים הבינו שעלינו למהר, ודווקא נהנו מן החיפזון. הם גם ביקשו שאפרד מהם, כמו הורים אחרים, ליד שער הגן, ולא אכנס איתם פנימה. זה הפתיע ושימח אותי והראה לי שהם מתבגרים. אבל בכול זאת רציתי לומר גם שלום לגננת ולסייעות, ולהיפרד מן הילדים בחיבוקים ובנשיקות כהרגלנו. וכך היה.

יצאתי מן הגן מתרונן, ולקחתי מונית לקופת חולים. שמחתי שהצלחתי לעמוד בצום ובהחלטתי לעבור בדיקות הבוקר. זה לא עניין של מה בכך. ראשית, מפני שקשה לי מאוד לצום. שנית, מפני שזה כרוך בוויתור על אימון הכושר, שבלעדיו קשה לי מאוד להעביר את היום.

לא נסעתי במכונית, כי בבלפור קשה לחנות, וכך אפוא, אחרי הבדיקות ירדתי ברגל לאלנבי, ולקחתי משם קו 4 לפינת בן יהודה בן גוריון, לסניף האוניברסיטה הפתוחה הפועל בשדרה, ב'בית איילה.' שם אני מלמד. הייתה לי כמעט שעה פנויה. זמן מצוין כדי לכתוב בו. והרי זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשותו מדי יום. לכתוב, דבר ראשון, על הבוקר, ואז להוריד מעל לוח לבי את המטלה הגדולה והקבועה הזאת, ולהתפנות לשאר ענייניי היום.

קניתי אמריקנו גדול בקיוסק, תפסתי שולחן, הוצאתי מתיקי את הכריכים שהכנתי לי מראש, לארוחת בוקר שאחרי צום, פתחתי את המחשב והתחלתי כותב.

אבל כמה דקות אחרי תחילת הכתיבה כבה המחשב. הסוללה שלו הייתה מרוקנת לגמרי. ובצער גדול עזבתי את השדרה ונכנסתי ל'בית איילה, לכיתה שלי. ידעתי שהמקדימים מבין תלמידיי כבר יהיו שם, ולא אוכל להתחבר לחשמל ולכתוב.

וזה בדיוק מה שקרה. אבל במהלך השיעור, כשהם כתבו את תרגיל הבוקר שלהם, לא ויתרתי לעצמי. גם אני כתבתי. השלמתי את הסצנה שהתחלתי לכתוב בשדרה. והיא יצאה לא רע בכלל.

כשבאתי לקחת את הילדים מן הגן דניאל התעניין איפה הפיפי שלי ומיכאל שאל אם הבדיקה כאבה. סיפרתי להם שאת הפיפי השארתי בקופת החולים, ושהבדיקה לא כאבה בכלל. דניאל ביקש לראות את מקום הדקירה. אבל הסברתי להם שזה מתחת לחולצה ומתחת לסוודר, ואוכל להראותו להם רק בבית.

כשקמנו משנת הצהריים מיהרנו לשיעור שחייה, ב'עולם המים' ברמת גן, כמדי יום שני. הילדים כול כך הטריפו אותי ברגע היציאה, בבקשות שונות, עד שכשהתיישבתי במכונית כתבתי בטעות את הכתובת 'יואב 34 רמת גן' במקום 'יאיר 34 רמת גן', שהיא כתובתה הנכונה של הברכה.

וייז הפנה אותי משום מה לדרך איילון ומשם למחלף ההלכה. נו טוב, חשבתי לעצמי. הרי וייז תמיד צודק. אולי יש פקקי תנועה בדרכים הרגילות שלנו אל 'עולם המים,' וכמו אידיוט נכנסתי לאיילון צפון וממנו למחלף ההלכה, ונסעתי לכיוון הבורסה ברמת גן. רק כשעמדתי כבר ממש קרוב לרחוב יואב החלטתי לחפש את הכתובת של עולם המים ברשת, ואז התבררה לי טעותי. שמשום מה נחלף לי 'יאיר' ב'יואב,' וכך מצאתי את עצמי בצידה האחר של רמת גן, בשעה 18.02, כשהשיעור מתחיל ב 18.00 ומסתיים ב 18.25.

דקה אחרי כן התקשר אלי אבא שלי. הוא מלווה אותנו מדי שבוע לברכה. "אילן, איפה אתה?" שאל, "אני כבר בבגד ים."

התנצלתי. הסברתי לו מה קרה לי. הרגשתי ממש כמו אידיוט. העפתי מבט בוייז. הוא אמר, שנגיע ל'עולם המים' רק חמש דקות לפני תום השיעור. אז אמרתי לאבא שכבר אין טעם שנבוא לשם, התנצלתי שוב ועצרתי בצד הדרך. בן-רגע גמלה בי ההחלטה, להתקשר לדודי ולאופיר, האקס שלי ובן זוגו, ולבדוק אפשרות לבוא לבקר אותם ואת הילדים.

וזה מה שעשינו, וזה היה כיף גדול מאוד. ויצאנו משם גם עם שני שקי בגדים ונעליים לקיץ הבא. לא שחסר לנו משהו. אבל תמיד נחמד להגדיל את המלתחה של הילדים.

בלילה, כשכבר נשכבנו במיטה, אחרי הסיפור על 'הענק הכי גנדרן,' שאל אותי פתאום דניאל, "אבא, למה סבתא שרה עלתה לשמיים?"

"כי היא הייתה מאוד חולה."

"מה היה לה?"

"היא הייתה חולה במחלה שקוראים לה סרטן."

"הוא נשך אותה?"

"לא, זה לא סרטן כזה," השבתי לו, "זו מחלה שנמצאת בתוך הגוף."

חזרנו לשכב במיטה בחושך, לקראת הירדמות. כעבור דקות ארוכות התנערתי מהתרדמה-למחצה שאפפה אותי ואמרתי לילדים, כמו מדי ערב, שאני צריך לקום לקחת כדור, לפני שאירדם יחד איתם.

"אבא, אם לא תיקח כדור תהיה מת?" שאל מיכאל, "תעלה לשמיים?"

"למה אתה שואל כאלה שאלות מפחידות"

"זה מפחיד""" השיב לי בשאלה.

"זה לא נעים,""" השבתי לו, "מי לימד אתכם מה זה 'מת'?

"ויקי," אמרו. ויקי הוא שם הגננת שלהם.

"טוב," אמרתי להם, "אני לוקח כדור כדי להיות בריא, והכול יהיה בסדר. ועכשיו שיהיה לכם לילה טוב."

הילדים הלכו לישון, ואני נותרתי עם מחשבותיי על היום הזה, שהחל בבדיקות דם תקופתיות והסתיים בשאלות מלאות התום והפחד האלה, בדבר אפשרות מותי.

בטרם נולדו בניי, הכין אותו המטפל שלי לכך, שילדים במשפחה חד-הורית מגלים חרדה עמוקה מאוד לגורל ההורה היחיד שלהם. והנה זה מתחיל לבוא לידי ביטוי. ובאשר לי, פחדי המוות שלי הם המגדירים אותי, הם המכתיבים חלק ניכר מפעולותיי בעולם, בעיקר את קצב החיים המזורז והמטורף שלי, ואולי גם הם השומרים עלי כול כך חי.

אבל מכיוון שאין אדם יודע את יומו, אני מקפיד מדי יום לומר לילדים עד כמה אני אוהב אותם, ועד כמה אני מאושר שהם בניי. אני אומר להם זאת מעמקי נפשי, ולבי, אך באופן מודע גם כסוג של הכנה, של צידה לדרך. שבכל רגע נתון, אם ייוותרו בלעדיי, יהיו מלאים בידיעת אהבתי.

יצא לי פוסט מהורהר ועצוב. לא התכוונתי לזה. אבל השאלות האלה, כמה זמן יש לי לחיות עם ילדיי, ומה יהיה איתם אחרי מותי, מעסיקות מאוד כול הורה בכלל, ועל אחת כמה וכמה כול הורה יחידני.

ובאשר לי, אם כתבתי על הדברים האלה יש בדיוק שתי אופציות. או שזה פוסט של ידיעה מוקדמת-לא מודעת, של מותי הקרב, או שזו דווקא מתכונת לחיים ארוכים וטובים.

את התשובה לכך אדע בוודאות כשגם מחר תזרח עלינו השמש. אמן, כן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהים.

יש לו קטגוריות ב:הוראת כתיבה, הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, כללי, תהליך היצירה

2 תגובות »

  1. היי אילן.
    מזכירה שלא אצליח לצערי להגיע מחר ואשמח אם ניתן יהיה להקליט ו/או לשמור עבורי
    את חומר המפגש.
    תודה
    מאשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: