ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

סבתא

לפני שלושים וחמש שנים, בה' בטבת, הלכה לעולמה אם-אמי, סבתא צביה שלי. היום הוא יום אזכרתה. מכיוון שהאזכרה התקיימה בשעה ארבע אחר הצהריים בבית העלמין 'חזון איש' בבני ברק, לא יכולתי לבוא ולכבד את זכרה עם שאר בני המשפחה. אבל את האזכרה לסבתא כבר עשיתי לבדי, לפני כמה ימים, כשתפסתי פתאום בלהיטות קצה לחם ישן, חיממתי אותו בטוסטר, מרחתי עליו גבינה ואכלתי אותו בשקיקה. באותו רגע נזכרתי בסבתא צביה. וזה מה שיצא לי מזה.

שֹמינית מטעמה של גלות

 

סָבְתָא צְבִיָּה הָיְתָה אוֹהֶבֶת

לֶאֱכֹל רַק לֶחֶם יָשַׁן.

 

הִיא הָיְתָה פּוֹרֶסֶת לָהּ פְּרוּסָה

מִזְּנַב הַכִּכָּר שֶׁל לֶחֶם שָׁחוֹר

מִיּוֹם הָאֶתְמוֹל, אוֹ חַלָּה מִשַּׁבָּת,

קוֹלָהּ אוֹתָהּ בַּגְּרִיל הַחַשְׁמַלִּי הֶעָגֹל

אוֹ בָּרֶשֶׁת לִקְלִיַּת חֲצִילִים עַל הַכִּירַיִם,

מוֹרַחַת עָלֶיהָ שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל גְּבִינָה כְּחוּשָׁה

וּמְבִיאָה אוֹתָהּ אֶל פִּיהַ.

 

"אָח," הָיְתָה נֶאֱנַחַת, מִמְּקוֹמָהּ

בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל שֻׁלְחָן הָאֹכֶל הַחוּם,

הֶעָשׂוּי עֵץ כָּבֵד, לְיַד הַכִּירַיִם,

"אֵין כְּמוֹ פְּרוּסַת לֶחֶם יָשַׁן."

 

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם מִלְּכַתְּחִלָּה אָהֲבָה לֶחֶם קָלוּי, אוֹ

אוּלַי פִּינְקוַּה הוֹרֶיהָ בַּכְּפָר, בְּפוֹלִין,

בְּמַתַּת קְרוּם לֶחֶם שֶׁנִּתְקַשָּׁה בַּתַּנּוּר, אוֹ

 

שֶׁמָּא סִּגְּלָה לְעַצְמָהּ אֶת אַהֲבַת הַשִּׁירַיִם,

שֶׁהוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶם חֲמֵשֶׁת יְלָדֶיהָ וּבַּעֲלָהּ,

סַבָּא יוֹסֵף, שֶׁהָיָה שָׁב בְּסוֹף יוֹם עֲבוֹדָה מִן הָאִטְלִיז

 

שֶׁעָבַד בּוֹ עִם דּוֹד בִּנְיָמִין, אָחִיו, בִּרְחוֹב

הָרוֹאֶ"ה בְּרָמַת גַּן, וְיַחַד הָיוּ מוֹכְרִים

לִיְהוּדִים עַבְדְקָנִים וְנָשִׁים קְשׁוֹת יוֹם

 

עוֹף לְשַׁבָּת, גְּרוֹגֶרֶת הוֹדוּ לְמָרָק,

א שְׁטִיקֶעלֶע פַאלְשׁ פִילֶה פָאר צ'וּלֶנְט,

צְוַי לֵייבֶּער, א בִּיסֶעלֶע נירעלע,

 

וּבִזְכוּת מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים נִקְבְּרוּ

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לְצַדִּיקִים, 'חָזוֹן אִישׁ,'

וְתֵימָנִי מָסוּר, זֶכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְכָעֵת בְּנוֹ,

שׁוֹמְרִים וְטוֹרְחִים עַל קִבְרוֹתֵיהֶם.

 

אוֹי, מאמע,

אִיךְ בִּין דַּיּן הערשטע זִין,

אוּנְד אִיךְ אוֹיבּ א זוי שטרקע כְּאֵב

אִין מיּן לייבעם אוּנְד בֵּיינֶער

אָז אִיךְ קֶען שׁוֹין נִישְׁט לייבעם אֲזוֹי.

 

אֲנִי כּוֹתֵב אֶת שְׂפַת לִבִּי הָעִלֶּגֶת

מְשַׁגֵּר גַּעְגּוּעִים וּמַכְאוֹב אֶל לֵב הַיָּמִים,

אֶל מְחִלּוֹת הַזְּמַנִּים הַחֲפוּרוֹת, שֶׁאִמִּי

וְסַבְתוֹתַיי נֶחְבָּאוֹת בָּהֶן,

וַאֲפִלּוּ בְּאֵלֶּה אֶזְדַּקֵּק לְנַקְדָן וּלְמַגִּיהַּ.

 

אֲבָל לְפָחוֹת אָמַרְתִּי אוֹתָן בִּשְׂפָתָן,

כְּמוֹ אָבוֹת, שֶׁשּׁוֹרֵר בִּשְׂפַת אִמָּהוֹת בִּשְּׁבִיל

לְהַזְכִּיר שְׁמִינִית מִטַּעְמָהּ שֶׁל גָּלוּת

עַל אַדְמַת כָּאן-בָּאָרֶץ.

*

את השיר הזה כתבתי לפני שבוע ומחצה. לא זכרתי מראש שמועד אזכרתה של סבתא קרב. הוא בא מתוכי, מתוך נשמתי, מן הגעגועים אליה. משום מה גם מצאתי את עצמי בשבוע שעבר תועה פעמיים ברחובות בני ברק, בנסיעה לתקן את עגלת התאומים של בניי, שבכלל לא הייתה מקולקלת, ורק נדמתה לי ככזו, כנראה בדיוק כדי להובילני לבני ברק.

בדרך למתקן העגלות, העובד ברחוב ראב"ד, אמרתי לעצמי, שאם אצטרך להמתין אצלו, אנצל את ההזדמנות ואסע לבקר בשיכון ד', בבית סבתו או בקרבתו. ומכיוון שילדיי היו עמי, זה היה בחופשת חנוכה, אמרתי לעצמי, שאראה להם את הבית של סבתא צביה, סבתי. אבל אז הוצאתי את העגלה מתא המטען, פתחתי אותה, וגיליתי שרק התחזתה לשבורה. לחינם נסעתי עד בני ברק, בפקקי התנועה הקשים שהיו בה מאז ומעולם, והתגברו עם העבודות על הרכבת הקלה.

בכל זאת, אמרתי לעצמי, אם אני כבר שם, אסע מרחוב ראב"ד לרחוב רבי עקיבא, ומשם לרחוב ירושלים, ואעלה במעלה הרחוב הזכור לי, למן ילדותי, אל שיכון ד', אל ביתה של סבתא.

אבל כשהגעתי לרחוב ירושלים, המוביל לשיכון ד', השיכון שסבי וסבתי גרו שם, עם אמי ואחיה ואחיותיה, מצאתי שהכביש סגור לתנועה, ושבתי כלעומת שבאתי, מצר על כך שלא מצאתי את הדרך לנסוע עד אל בית סבתא, וכמו שתכננתי – לשבת בחצר, על הגדר, או בגן הציבורי ליד, להוציא מחברת ועט ולכתוב.

ועדיין לא קלטתי, שסבתא מסמנת לי, מודיעה לי שהגיעה עת אזכרתה.

קלטתי את כול זה רק הערב, שעה שנזכרתי ביום אזכרתה, שנעדרתי ממנו, וגמרתי אומר בלבי להזכירה בעצמי, בדרכי.

אינני זקוק לימי זיכרון כדי להעלות זכרה בפניי. זאת, לפי שכול אימת ששינוי מתחולל בתוכי, כל פעם שתמורה עמוקה מתרחשת בחיי, אני חולם משום מה על שיבה אל בית סבתי. שם, בבית הזה, אני מעבד בחלומי את השינויים המתחוללים בחיי. זאת, אף על פי שהבית כבר מזמן נמכר לאחרים. כי הבית הזה, בית סבתא צביה, וסבא יוסף, כמו ביתם של סבי וסבתי מצד אבי, סבתא יפה וסבא יוסף, הם הבתים שילדותי הפנימית עברה בהם, ואליהם אני שב בחלום, וגם בממש. אלא שביתה של סבתא צביה נמכר, וביתם של סבתא יפה וסבתא יוסף, ברחוב וולפסון, בתחנה המרכזית הישנה, הפך זה מכבר לדירת מיסיון של הכנסייה הפיליפינית. אבל זה כבר סיפור אחר.

שלושים וחמש שנים עברו מאז נפטרה סבתי. היא היתה זו שעמדה על סבי, מיד עם כיבוש הגרמנים את פולין, בעיירה שדלץ. העמיסה עגלה עם ילדיה ומיטלטליה, והודיעה לו, שאם הוא רוצה הוא יכול להישאר שם, אבל היא הולכת.

והוא כמובן הלך אחריה, ומשפחת אחיו עמו, וכך הצילו את עצמם משמד.

ואחרי כן עלו ארצה, והשתכנו בשיכון ד', וגידלו ילדים והעמידו שבט גדול לתפארת, ובתוכו גם אני.

ויום אחד, כשאסיים את מסעותיי ברחבי ההיסטוריה היהודית, אולי אזכה גם לכתוב עוד חיי, ובתוכם גם על הסבתות שלי.

 

 

 

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:הורים וילדים, כללי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: