ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

הקור, החמין וקטיף הבטטות

פליז1

את סוף השבוע הזה התחלתי כבר ביום רביעי, עם פרסום תחזית מזג האוויר לימים האלה. כמו כל עקרת בית יהודיה, ובמקרה שלי גם בתפקידי כבן בכור, הוצאתי ממגרת המזון שקית שעועית שחורה, שקית שעועית לבנה ושקית גריסים, והשריתי אותם במים. אחרי כן ניגשתי למכולת השכונתית, לוודא שיש להם קישקע. את שאר המצרכים לחמין הכנתי כבר לפני חודש. במקפיא שלי תמיד יש בשר מוכן לחמין ועצמות מוח.

צלצלתי לאבא. אני הרי יודע עד כמה הוא אוהב חמין בערבי שישי קרים.

"אבא, אני מעמיד חמין על הכיריים," בישרתי לו.

"לא תכננתי לעשות השבוע ארוחה," השיב לי אבא, "ואני לא יודע מי בכלל יגיע."

"זה לא משנה," אמרתי לאבא, "אני מעמיד סיר חמין בכול מקרה. מקסימום תבוא אתה אלינו ונאכל ממנו יחד."

ביום שישי בבוקר התקיימה מסיבת החנוכה בגן. ההורים הוזמנו עם ילדיהם למסיבה, בהזמנה מודפסת ומושקעת, כבר שבוע מקודם לכן. ואמנם, בשעה תשע בבוקר התכנסנו כולנו בגן, ישבנו בחית של הורים מסביב לחית של ילדים, והגננת, הסייעות והמורה למוסיקה פתחו את התוכנית האמנותית. שבע או שמונה כוריאוגרפיות שונות, עם אבזרים שונים, לשירי חנוכה, שהכינו עם הילדים במשך תקופה ארוכה מראש.

רוב הילדים השתתפו בשירה ובמחולות. מיכאל ודניאל העדיפו, כמו עוד ילד וילדה, לשבת על ברכיי ולצפות בחבריהם מניפים את ידיהם עם כפפות בצורת נרות צבעוניים, רצועות זוהרות של נייר כסף בצבעים שונים, מקלות הקשה, קסטנייטות ועוד מיני אבזרים, וצועקים 'אור! אור!" פעם למקצב של מוסיקת מחולות איריים ופעם למוסיקת היפ הופ, פעם למוסיקה יהודית ופעם למוסיקה אחרת.

דניאל בחנוכה

מיכאל בחנוכה

הבטתי בילדים המשתדלים לחולל על פי התנועות ששיננו בשיעורי המוסיקה, כנראה במשך זמן רב מראש, וזיכרונות ילדות כואבים עלו בי. זכר אותם ימים מן הגן, שבהם ניסו הגננות לסגל לי כל מיני תנועות מתוזמנות ואחידות כאלה, כפרט בקבוצת ילדים, ועד כמה התקשיתי, מבחינת קואורדינציה וגם מבחינת מקצב, להשתלב בין חבריי.

אגב כך נזכרתי בהתפרצות האחרונה של דניאל, באמצע שיעור מוסיקה, כשלקחו מידיו את הקסטנייטות, כנראה כדי לחבר אותו לחזרה על אחת הכוריאוגרפיות האלה, וחשבתי לעצמי בלבי, שאמנם, חווית הלימוד של שירי החג בשירה ובריקודים חשובה לילדים מכול בחינה – מקומו של הילד בקבוצת השווים, תפקידו בה, ציות לחוקי המחול וזכירת כול שלביו, הפעלה מוטורית ועוד – אבל לו הייתי יכול הייתי מונע את התסכול הזה מילדיי, ומקדיש את שיעורי המוסיקה ללימוד מוסיקה, לא ללימוד כוריאוגרפיה, לצורך הופעה חד-פעמית בפני ההורים.

שיעורי המוסיקה הם בכלל עניין אצלי. כשהייתי בבית ספר יסודי היה לי מורה למוסיקה ושמו מאיר שפיצר. הוא היה נכנס לכיתה עם חלילית, מבקש מאיתנו לפתוח מחברות תווים ריקות, ולכתוב את תווי המוסיקה שניגן. לי לא היה מושג על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה ממני. הדבר היחיד שידעתי לשרטט על החמשה הוא מפתח הסול. לא יכולתי בכלל לקשר בין צלילי המוסיקה ששמעתי לבין סימני התווים השונים על החמשה. וזה נורא תסכל אותי, בייחוד כשהיה עובר בין השולחנות , מציץ במחברות התווים ומשבח או מגנה את התוצאות.

בשלב מתקדם יותר של השנה היה משמיע לנו קטעי מוסיקה על גבי פטיפון, ןדורש מאיתנו לכתוב את התווים למנגינות. זה היה נורא. היחידה שהצליחה בזה, כנראה מפני שיש לה שמיעה אבסולוטית ויכולת הפשטה מזהירה, הייתה חברתי לספסל הלימודים בבית הספר העממי, שרון פרמינגר, היום מתרגמת בעלת שם.

בעבורי לימודי המוסיקה האמיתייים החלו אצל מורה פרטית, ליאורה ויניק, שכינסה קבוצה קטנה של תלמידים בביתה, בשכונת מגורינו ברמת השרון. שם למדנו לנגן את חלילית ואחרי כן על מלודיקה. וברבות הימים גם למדתי, אצל מורה פרטי, שבא אלינו הביתה, לנגן על גיטרה.

ועד היום אני עוד כמה ללמוד נגינה על אקורדיאון ועל פסנתר. ואני מקווה שזה עוד יקרה, ולו כתיקון של עוולות ילדותי.

אבל מסיבת החנוכה בגן הייתה מושקעת. הן מבחינת התכנים, הן מבחינת הקישוט והכיבוד. ולכן גם שלחתי לגננת הודעת אס.אם.אס של תודה. שתדע שאני יודע גם להודות לה על מאמציה.

מיד עם סיום המסיבה, בעשר בבוקר, הילדים ביקשו ללכת איתי מן הגן אל השוק. שאר הילדים נשארו שם כתמיד עד קרוב לאחת. אני חשבתי שרובם יילכו הביתה. אבל שמחתי לצאת עם הילדים אל השוק, משום שרוב השבוע בילו בין כותלי הבית, ובעבורם ההליכה לשוק היא סוג של בילוי.

ובעיקר משום שביקשו, והבטחתי להם, שאקנה להם זיתים ותותים.

את אחר הצהריים של יום שישי בילינו בבית, עד שסבא בא, ואז אכלנו איתו ארוחת שישי. הילדים בקושי נגעו באוכל.   אבל אבא ואני אכלנו יחד, ואפילו יצא לנו קצת לדבר.  בערב התחיל להיות קר מאוד, ואז נזכרתי באוברולי הפליז הנפלאים, שקיבלתי מעינת חברתי, אם התאומים אלון וארז, מגבעת שמואל.

אין ספק שבשביל צלחת חמין כזו כדאי לקום בבוקר שבת. שלא כמנהגי, הפעם לא חילקתי ממנו לשכנות, כי לא התגאיתי בו. הוא יצא לי מימי מדי. אבל טעים.

אין ספק שבשביל צלחת חמין כזו כדאי לקום בבוקר שבת. שלא כמנהגי, הפעם לא חילקתי ממנו לשכנות, כי לא התגאיתי בו. הוא יצא לי מימי מדי. אבל טעים.

"ילדים, יש לי הפתעה בשבילכם!" קראתי אליהם אחרי המקלחת. "אתם הולכים להתחפש לדובים!"

מיכאל ודניאל הסתקרנו מייד, וכאשר הלבשתי אותם באוברולים המחמים האלה הוסיפו עליהם את כובעי הנמר, מתחפושת המחכה להם בתחתית ארון הבגדים, ורצו להראות את עצמם לאלה, ענת ואילנה, שבדיוק סיימו את ארוחת שישי.

ואז קיבלתי, לשמחתי, הודעה מעינת, שרצתה לדבר איתי קצת על התאומים שלה ועל התאומים שלי, על הפרדה ועל חיי הגן וכך הלאה, והציעה שניפגש בשבת בבוקר.

הילדים נרדמו, ואחרי כן נפגשתי, בשקט בשקט, עם בחור, שמחזר אחריי בעיקשות כבר מזה זמן. הדבר היחיד שאומר על הפגישה הזאת הוא, שמרים בנימיני שוב צדקה, בהורוסקופ השבועי שלה, שפורסם אתמול בבוקר. יום שישי הזה לא היה יום מתאים לפגישות רומנטיות.

והראייה – אחרי שהלך גלשתי קצת ברשת. דיברתי עם חבר. תוך כדי שיחה פתאום הרגשתי כאב מוזר, לא מוכר, בעומק השכמה השמאלית שלי, מלווה בעליית דופק. ניגשתי לחדר השינה, הוצאתי את מכשיר השידור לשח"ל ושידרתי אליהם. אבל מסתבר שהבטריות במכשיר צריכות החלפה. השידור לא צלח, והמוקדן התעקש לשלוח אלי אמבולנס.

השעה הייתה כבר אחת וחצי בלילה.

"כמה זמן ייקח לכם להגיע?" שאלתי.

"שתי דקות."

"בסדר גמור. אז בואו. רק תגיד לצוות לא להפעיל צופר. הילדים ישנים ואני לא רוצה שיעירו את כול השכונה," ביקשתי ממנו.

כעבור שתי דקות פלחו את שלוות הרחוב הנם את שנתו צופרי האמבולנס. התקשרתי מיד למוקד, שיעצור את הרעש הזה, וגם יצאתי החוצה לקצה הרחוב אל הצוות. ביקשתי שיחנו בקצה הרחוב, הסברתי להם שאני אב יחידני וילדיי ישנים, וביקשתי מהם שיבדקו אותי מאוד בשקט.

כך, אפוא, עברתי באחת וחצי בבוקר א.ק.ג, עם רופא נחמד ופראמדיקית נהדרת. הכול יצא תקין. אבל הרופא ביקש שאגש כבר מחר לרופאת המשפחה ולקרדיולוג שלי, להמשך מעקב.

ואז פתאום קלטתי.

"סליחה על השאלה, אבל תגיד לי," שאלתי אותו, נבוך כול כך, "יכול להיות שאחרי סקס תהיינה תופעות כאלה?"

הוא חייך.

"כן, סקס זה דבר מאמץ."

לא רציתי לשתף אותו בפרטי האירוע, שהיה רחוק ממאמץ. אז הבטחתי לו שאלך, כמצוותו, להיבדק. כאב חדש כזה, בייחוד ביום שיוסי שריד מת בו מדום לב, זה לא משהו שאני יכול לזלזל בו.

אלא שהתוכניות שלי למחר השתנו, כי בינתיים דניאל חטף חום.

הבוקר קמנו אל יום חדש. אכלנו ארוחת בוקר, במהלכה מיכאל ודניאל סירבו בכול תוקף לאכול חמינדוס, את הביצים החומות של החמין.

"איכס, אלה ביצים רקובות!" התריס מיכאל. "אני רוצה ביצה קשה לבנה!"

"אבל זה ייקח הרבה זמן," התריתי בפניו.

לא הייתה לי ברירה. שפתתי בעבורם ביצים טריות על האש, ואותן אכלו בשמחה.

אחרי ארוחת הבוקר נסענו לגבעת שמואל. בתחילה חשבנו לשחק קצת בפארק על שם אילן רמון, פארק שעשועים נהדר שהקימה עיריית גבעת שמואל בשכונה שעינת ואמיר וילדיהם יואב, אלון וארז גרים בה. אבל דניאל התלונן שכואבות לו השפתיים וקר לו מאוד, אף על פי שהלבשתי אותם עם מעילים וצעיפים שקנה להם חברי הטוב ערן בחורף שעבר, וכובעי צמר.

עלינו אל בית חבריי. ובעוד עינת ואני משוחחים במטבח, ארבעת הבנים – תאומיה גדולים מילדיי בשנה – פצחו בהשתוללות רבתי, מלאת שחוקים וצחוקים, דחיפות ומשיכות, מעשי קונדס וצהלות משובה.

"כמה טוב לראות שככה זה גם אצל הבנים שלך," חייכתי אל עינת, בעודנו עושים דרכנו למטה במעלית.

"כן, זה ככה גם אצל התאומות השכנות שלנו," אישרה עינת.

היא סיפרה לי, שממש מאחורי ביתם סיימו קטיף בשדה של בטטות, אך הרבה מאוד בטטות נותרו בו, פזורות בתלמים שהטרקטור לא מתעכב בהם.

"אנחנו אספנו כבר ארבעה וחצי קילו," אמרה לי, "והשבוע גם היו כאן תאילנדים, שפשטו על השדה עם מעדרים. אבל אולי עוד נשאר כאן משהו."

הילדים בתחילה הביעו את אכזבתם מן התוכנית. הם רצו אל גן השעשועים. אבל רק עלינו אל השדה, והתחלנו לאסוף בטטות בין התלמים, בחפירה בידינו בתוך תלוליות התלמים הרכות, הילדים נהנו כול כך, שאי אפשר היה לעצור בעדם.

אספנו שתי שקיות ענקיות של בטטות בגדלים שונים. ורק אז ירדנו מן הגבעה, הכנסנו את השקיות למכונית, והלכנו לשחק.

בגן המשחקים אמרתי לעינת, שאלוהים ממש עשה איתי חסד, שהכיר בינינו. ולו בשל האפשרות להיפגש בשבת כזו, בשעה נדירה של שמש, בגן משחקים, עם ארבעת הבנים. שלא לדבר על האפשרות להיוועץ זה בזו בענייני גידול תאומים, ומבלי להזכיר את כמויות הבגדים המדהימות, שהם מעבירים אלינו מדי עונה.

בטטות

הילדים נרדמו כבר בדרך הביתה. כשהגענו, חנינו רחוק ולכן הצטרכתי להעירם כדי שיצעדו אל הבית. רק נכנסו אליו, מיכאל ניגש למיטה לישון. דניאל נשאר איתי. אבל נראה לי שקט מדי. הוא אכל איתי קצת, והתחנן שאבוא איתו לישון לצידו. קצת הופתעתי מתחינתו. מסירובו ללכת לישון בלעדי. אבל באתי אחריו.

לא פלא.

קמתי משנת הצהריים כשאני מרגיש שדניאל חם מדי. כבר אמש חשדתי שהוא מפתח חום, אבל אתמול מדדתי לו בבית השחי, והמד חום הראה על 37.2. ואילו היום אחר הצהריים, כשקמנו, הרגשתי שהילד לוהט.

החלטתי למדוד לו בטוסיק, וזה כבר הראה 38.7.

החלפתי הודעות אס.אם.אס עם הרופאה, מרים הרמן, שהיא גם קרובת משפחה שלנו. סיכמנו שניפגש בבוקר, ובינתיים אוריד לו את החום ואוסיף לזה אינהלציות ומריחת קרם על שפתיו, שהתלונן שהן כואבות לו, ואכן שפתו התחתונה התנפחה כהוגן. למרות מחאותיו שמתי לו נר, והחום ירד.

נשארנו בבית. עם בילבי בטלביזיה. לבקשת מיכאל הכנתי להם פנקייקים לארוחת ארבע, והם ישבנו ומרחו עליהם בתענוג סירופ מייפל ושוקולד למריחה. מיכאל אכל. דניאל בקושי נגע בזה. בראותי זאת העמדתי לו עוף בתנור, ואז קילפתי המון בטטות קטנות והעמדתי גם מרק כתום, מבטטות, דלעת וגזר, על האש.

ואז דניאל ביקש המבורגר עם שליח.

"אבא, בוא נלך להמבורגר," אמר.

"בחוץ קר מאוד, ואתה חולה," השבתי לו. "אי אפשר ללכת החוצה עכשיו."

"אז תזמין עם שליח," ביקש, "אני רעב להמבורגר."

רק השבוע אמרה לי הרופאה במכון להתפחות הילד. שייתכן שהתזוזות התכופות שלו בלילה נובעות מחוסר בברזל ובעוד איזה יסוד, ושעלי לתת לו לאכול לפחות פעמיים בשבוע בשר בקר. בקציצות או בהמבורגר, אבל טוב. אז מחלתי על כבודם של העוף, החמין ומרק הבטטות – והזמנתי להם המבורגר מ'בורגרים.'

הם הלכו לישון אחרי שקראנו יחד סיפור במיטה, ורבו מי יכבה את מנורת הלילה. מחר בבוקר, במקום ללכת לגן, נלך לרופאת הילדים. ומכיוון שלדניאל היה חום היום, סביר להניח שמחר יישארו בבית.

מכיוון שכך, איאלץ כנראה להיעדר מהלווייתו של יוסי שריד. הייתי נוסע אליה. לא משום שהיינו חברים קרובים, כי לא כך היה הדבר. אבל הוא קרוב משפחה וחבר קרוב של ערן חברי, והוריו, והייתי נוסע לשם בשבילו. וגם בשביל דורית. שעבדתי איתה לא מעט בזמנו, כשהייתה ב'ידיעות אחרונות.'

אבל עם ילד עם חום גבוה, אני לא יוצא מן הבית. ואת תנחומיי למשפחת שריד אעביר בדרך אחרת.

בשל מסיבת חנוכה בגן ושבת, גם לא הלכתי כבר יומיים לכושר. לא אתפלא אם עובדה זו כשלעצמה גרמה לי לתחושה לא טובה בגוף. ומחר בבוקר אני חייב להקדים איתם אל הרופאה, כדי לא להיתקע אצלה שעות. כשאחזור ממנה ארשה לעצמי רק גיחה קצרה אל מכון הכושר, אם אילנה תוכל לשמור על הילדים.

ייתכן אפוא, שכך, מבלי משים, חופש חנוכה כבר התחיל אצלנו, מוקדם מן הרגיל, בשל הצטננות הילדים.

אבל אם כך הדבר, לפחות הוא מתחיל עם עוף בתנור מוקפא למנות, חמין מוקפא, וסיר נהדר של מרק כתום בבית.

ומחר בערב נכין לביבות וסופגניות, ונחגוג יחד את הנר הראשון של החג.

שיהיה לכולכם/ן שבוע טוב.

 

 

תויג כ: ,

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, חד הורי, חד הוריות, כללי, פונדקאות, תאומים

תגובה אחת »

  1. הוו… ההספקים שלך בשבוע אחד מעייפים אותי רק מלקרוא עליהם… ועוד סיימת את הרומן! לא יאמן. שיהיה חנוכה שמח, ותלך להבדק! אל תדחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: