ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

הסרטים של אבא, או אינטואיציה בריאה?

 

החווה

עולם שלם מופלא. זה מה שדניאל הרכיב אמש. טוב שאני מצלם מדי יום את הדגם שהוא בונה. לך תסביר את זה למאבחנת או לגננת. הילד גאון. רק צריך לבקש ממנו להרכיב משהו בפליימובייל, ודמיונו, היצירתיות שלו וכושר התכנון שלו כבר עושים את השאר. בריכוז מוחלט, בתסכול מועט, ובשונה מאורחותיו בגן.

 

זה היה יום שני בבוקר. בדיוק נכנסתי לשיעור שאני מלמד, בסניף 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה בתל אביב. פתאום שמעתי צלצול וראיתי את שם הגננת על מסך הטלפון הנייד שלי. חטפתי את הטלפון ליד.

"כן, מה קרה?" שאלתי.

"אל תדאג, לא קרה שום דבר," אמרה לי הגננת, "אבל מיכאל ודניאל לא רוצים לאכול את הכריך עם קוטג' וטונה שהכנת להם, אין לי משהו אחר לתת להם ואני לא יודעת מה לעשות."

"יש להם תפוח וביסקוויטים בתיק," השבתי לה, "תני להם את זה."

"ניסיתי. פרסתי להם תפוח לפלחים, אבל הם לא רצו לאכול אותו," אמרה הגננת.

"טוב, אני לא יודע מה להגיד לך. זה הכריך שהם בחרו בבוקר," אמרתי לה.

"אה, לא ידעתי שזה מה שהם בחרו."

"בוודאי. אני תמיד שואל אותם מדי בוקר מה הם רוצים בכריך, וזה מה שביקשו הבוקר," השבתי לה, "קוטג' וטונה."

"טוב," השיבה לי וסיימנו את השיחה. אבל אני נותרתי עם החשש, שמא היא חושבת שלא אכלו ארוחת בוקר. לכן סימסתי לה, שכל אחד מהם אכל אקטימל ורוגאלע שוקולד לפני צאתם אל הגן.

"אז אולי הם לא רעבים," סימסה לי בחזרה.

למחרת, יום שלישי, רק נכנסתי לשיעור באותו המקום, שוב טלפון.

"אילן, יצאתי מאמצע שיעור מוסיקה רק כדי לדבר אתך. תשמע, דניאל עכשיו התפרץ בגן, היכה את הילדים ואת הסייעות, ולא נרגע, ואני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות."

"תחבקי אותו," אמרתי לה, "כמו שביקשתי בעבר. להרים אותו על הידיים לכמה דקות, לחיבוק חזק, לומר לו לשים את ראשו על כתפך. זה מה שמרגיע אותו."

"אתה צריך להבין אותי. יש לי עוד 26 ילדים בגן. אני לא יכולה להיות צמודה כל הזמן רק לבן שלך, ובסוף הסייעות גם לא ירצו לעבוד אתי. אחת כבר הודיעה לי שהיא לא רוצה יותר לעבוד פה. אני כבר ממש חסרת אונים," קוננה באוזניי הגננת.

צלצלתי לאבא שלי. סיפרתי לו מה קורה בגן, ושאני באמצע שיעור. אבא נסע אל הגן והוציא ממנו את הילדים הביתה, כבר באחת עשרה בבוקר. הוא נתן להם ארוחת צהריים, שניהם זללו כל אחד רבע עוף, ושיחקו יחד בבית עד שובי אליהם.

אחרי שיחת הטלפון הזאת ניסיתי מיד להשיג את רכזת הגנים האזורית. משלא השגתי אותה התקשרתי ליועצת הפדגוגית של הגן. סיפרתי לה על שיחת הטלפון ואמרתי לה, שאם הגננת כול כך חסרת אונים עם ילדיי, כף רגלם לא תדרוך עוד בגן הזה. אינני רוצה לעשות משהו לא חוקי, אבל הילדים לא ישובו לגן הזה, ואני מבקש שתיצור קשר דחוף ביני לבין הרכזת האזורית, האחראית על שיבוץ  ושיבוץ מחדש בגני הילדים העירוניים.

היועצת הבטיחה שתבדוק מה קורה ותחזור אלי. וכך עשתה. בשיחתנו סיפרה לי שדיברה עם הגננת, והבהירה לה שטעתה בזה, שהתקשרה אלי פעמיים, יום אחר יום, באמצע יום עבודה, ושזה לא יחזור עוד. אחרי כן הציעה, שהיא ואני ניפגש שנינו, כדי לדון בדניאל ולראות איך ניתן לעזור לו. בינתיים אושרה סייעת שנייה לגן, כך שהילד יוכל לקבל מענה טוב יותר, אם נתווה לו תכנית עבודה יחד.

"אבל בשביל זה אני מבקשת לראות את כל מסמכי האבחון מן המכון להתפתחות הילד," הוסיפה. היא ידעה שמנעתי אותם מן הגננת ונתתי לה רק את המלצות הטיפול בילד.

"אין לי מה להסתיר מכן," השבתי לה, "נמנעתי מלהעביר לגננת את האבחון של דניאל רק כי איבדתי אמון. הרגשתי שאני בצייד. אראה לך את המסמכים. מדובר בהם על דברים שהגננת מכירה. קושי במוטוריקה עדינה, קשיי ריכוז וסף תסכול נמוך."

"אם כך ניפגש שנינו, אני ואתה, נדבר, ואז נעשה פגישה משולשת עם הגננת ונתווה תכנית עבודה," השיבה לי, וביקשה שאסמס לה מועדים אפשריים למפגש.

אבל אני לא עשיתי זאת. משום שיום קודם לכן נשבעתי כי ילדיי לא ישובו אל הגן הזה, ואף ממנה ביקשתי לקשר ביני לבין הרכזת האזורית, לא לשבת להתוות תכנית עבודה עם הילד, בגן הנוכחי.

אתמול המשכתי לחפש אחר הרכזת האזורית. בינתיים,  בבוקר, פגשתי, מחוץ לגן, שתי אימהות פעילות מוועד ההורים. שאלתי אותן איך אוכל להגיע אליה והן שאלו למה.

"כי אני חושב שעלי להוציא את הילדים שלי מהגן הזה. הגננת כנראה לא מתאימה להם," שיתפתי אותן.

הן הופתעו מאוד.

"דע לך שהגננת דווקא מאוד מתייחסת ומחבקת את ילדיך," סיפרה לי אחת האימהות. "ליוויתי את הילדים לטיול ב'בית בטבע,' וכול הדרך לשם, באוטובוס, דניאל ישב על ברכי הגננת, שליטפה וחיבקה אותו, ונתנה לו המון אהבה."

"אז למה היא אמרה לי, שאסור לה לחבק את הילד על פי חוזר מנכ"ל?!" נדהמתי.

"אני לא יודעת," השיבה לי האם, "אבל דבר אחד בטוח – היא מאוד קשובה לילדיך."

"בא לי לבכות מרוב התרגשות," השבתי לה. "את לא יודעת איזו אבן את מורידה לי מן הלב."

מקץ שעה התקיימה בביתי סדנת הכתיבה הוותיקה שלי. חברה בה אישה יקרה, שייסדה וניהלה בית ספר פתוח באזור הצפון. היא ייסדה את בית הספר הזה, משום שנתקלה בקשיים עם בנה מול המערכת החינוכית, והחליטה לשנות את חייו. וכך עשתה. כיום היא מתמודדת עם נכדיה מול מערכת החינוך, אבל את ניהול בית הספר שהקימה כבר עזבה.

סיפרתי לה מה קורה בגן. היא הייתה מאוד נחרצת. "המסגרת הזאת לא מתאימה לילדים שלך," אמרה, "הם צריכים הרבה יותר מרחב וחופש, הם לא צריכים שיכפו עליהם שום דבר, אלא שיתנו להם אהבה ויהיו קשובים אליהם."

היא הבטיחה שתבדוק בעבורי אופציות שונות במערכת החינוך הפרטית. אין לי כסף לזה. אבל ביני לבין עצמי כבר החלטתי, שאם כלו כול הקיצים, ולא אמצא פתרון נכון לילדיי במערכת החינוך העירונית, אעביר אותם לאחת המסגרות הפרטיות, כמו בית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו, או בית הספר האנתרופוסופי ברחוב הרצל, או לאחד הגנים האנתרופוסופיים בסביבה.

עברתי שבוע קשה מאד. כול כך קשה, שהתאפקתי מלכתוב עליו. לא רציתי לשרוף את כול הגשרים. רציתי להירגע, לפני שאניח את אצבעותיי על המקלדת.

וטוב שעשיתי כן.

אתמול אחר הצהריים הרכזת האזורית התקשרה אלי, והייתה פשוט מקסימה. הסתבר לי, שעוד לפני שיחתנו היא ביקרה בגן, שוחחה עם היועצת הפדגוגית ועם הגננת וגם צפתה בילדיי. בתחילת השיחה גיששה איתי שוב האם ניתן לחשוב על הפרדה ביניהם, ואם לא אז למה לא. הסברתי לה. ואז שאלה אותי מה אני רוצה.

סיפרתי לה על האירועים האחרונים בגן, וגם על השיחה המפתיעה שהייתה לי עם שתי האימהות מוועד ההורים. כששמעה זאת אמרה לי, שאני מערבב בין שני דברים. בין חיבוק לבין מה שקרוי בשפה המקצועית holding. שחוזר מנכ"ל משרד החינוך אוסר על holding, שמשמעו חיבוק חזק של הילד, כדי להחזיר לו את תחושת גבולות בשעת התפרצות. וכי לכך התכוונה הגננת, לא לזה שאסור לה לחבק את ילדיי, שהיא דווקא מחבקת הרבה.

"אז חבל שלא הסבירה לי זאת," נבוכותי. ואגב כך תהיתי ביני לביני מדוע חוזר המנכ"ל אסר על הולדינג. ואת זאת עוד אברר. הרי זה הדבר שהכי מרגיע את בני בשעת התפרצות.

"תשמעי," אמרתי לה, "כל מה שאני רוצה זה שלילדים שלי יהיה טוב. וכרגע לדניאל לא טוב. אימא מסוימת הציעה לי לבקש ממך לשבץ אותם מחדש ב'אשכול' או ב'אשכולית' (שני מתחמים של גני ילדים בלב העיר)."

"באשכול זה לא מתאים, כי הילדים שם בגיל נמוך יותר, וגם מפוצץ שם," השיבה לי. "אבדוק מה קורה ב'אשכולית' ובגן ברחוב המרכולת (גן חדש שפתחו לאותם גילאים מעבר לדרך יפו, ממש מול ביתנו)."

"אני סומך על המקצועיות שלך," אמרתי לה. "אם את מאמינה, שעבודה משותפת עם היועצת הפדגוגית והגננת תביא לשינוי אצל דניאל, זה מאוד ישמח אותי. אין לי שום אינטרס לריב עם הגננת, שהתפרצתי עליה נורא, או להעביר את הילדים לגן מרוחק ממקום מגורינו. להפך.  ואני גם מוכן לעשות שיחת clearance עם הגננת. להתנצל על ההתפרצות שלי, ולבדוק איך אנחנו יכולים לעבוד יחד לטובת הילדים."

היא הבטיחה שתחזור אלי היום. זה לא קרה. לא נורא. אני מניח שהיא בוחנת דברים, בודקת ומתייעצת.

בינתיים, אמש, כששכבנו במיטה, אמרתי לילדים שהיום הוא היום החופשי של הגננת, ובגן תהיה המחליפה שלה.

"אני לא אוהב שיש לה יום חופשי," הפתיע אותי דניאל.

"למה?" שאלתי, "אתה פוחד שהיא לא תחזור?"

"כן."

זה נגע ללבי. ויותר מכול, זה הראה לי שדניאל קשור לגננת הזאת. ואם כך הדבר, ודאי שהוא מקבל ממנה אהבה.

עם זה קמתי הבוקר, אל דפי הבוקר שלי. אולי כול הדרמה שעברתי בגן לא נובעת ממצב אובייקטיבי, אלא מן הפרשנות הסובייקטיבית שלי לדברי הגננת? אולי ברצונה להפריד ביניהם לא חיפשה את טובתה האישית, אלא באמת את טובת הילדים; אולי כאשר שבה ואמרה לי שהיא דואגת לי, ורואה בי 'ילד של הגן', זיהתה את מצב המתח הגבוה שאני חי בו, את מצבי רוחי המתחלפים, דברים שכל אדם יכול לראות את רישומם על פניי; אולי פספסתי אותה לגמרי, וכל הדברים שאמרה לי, ופירשתי אותם בצורה מסוימת, גרמו לי להיכנס לסרטים?

זו בהחלט אפשרות. אני מכיר את עצמי היטב. ישנם מצבים שבהם אני רואה צל הרים כהרים.

אם אגלה שכך הדבר, בשיחת הבהרה שאקיים איתה, אם הרכזת תמליץ להשאיר את ילדיי בגן, אתנצל בפני הגננת על כל מה שאמרתי לה ובעיקר על האופן שבו אמרתי לה את הדברים. אחרי הכול, הדבר היחיד שחשוב לי, הדבר היחיד שמניע אותי, הוא טובת הילדים.

אבל ישנו דבר אחד, שבו אני בטוח יותר מכול. האינטואיציה שלי. הילדים שלי צריכים חינוך לגבולות. הם צריכים לקבל סמכות. לכל אחד מהם גם יש צרכים ייחודיים. כמו עבודה במוטוריקה עדינה עם דניאל. בגזירה, במכחול וצבעי מים וככה. או הצורך הלא מסופק של מיכאל בזמן איכות איתי. אבל יותר מכול הם ילדים נפלאים, חכמים, ורבאליים ומאוד יצירתיים. ומה שהם צריכים יותר מכול זה מסגרת, המקבלת אותם, לא כופה עליהם להתיישר לפי דרכיה, מכבדת את כישוריהם ואת נטיות לבם ומעודדת אותם לפתחן.

הבוקר עברתי עם דניאל אבחון אצל רופאה התפתחותית. פתאום נוכחתי בתגובותיו למול הלחצה מכוונת, אתגרים משתנים, חוקי משחק וכך הלאה. בתחילה הוא שיתף פעולה עם הרופאה, אך בשלב מסוים החליט להעמיד פנים שהוא לא מבין מה היא רוצה ממנו – דברים שהוא יודע היטב – ולבסוף גם התנתק ממנה. זה היה לי קשה. פתאום הבנתי מה חווה הגננת, והוא רק ילד אחד מעשרים ושישה ילדים.

אבל הוא ילד יצירתי, מפותח להפליא, ששונא שמכתיבים לו מה לעשות ומתי. הוא מגלה יכולת ריכוז מוחלטת ומפליגה, כשהוא עוסק בבניית דברים בפליימוביל, כל ערב דגם חדש. הוא אוהב גם משחקי דמיון. הוא לא אוהב לגו, נכנס מהר לתסכול מהתעסקות בתנועות עדינות, ולכן גם נמנע מפעילויות כאלה. אבל אם אני יושב איתו, בסבלנות, אוחז בידו ועובד איתו, הוא מצליח ליצור דברים יפים עד מאוד. רק אמש צבענו יחד בצבעי מים דוב צבעוני להפליא.

הוא צריך שיקשיבו לו, יעודדו אותו ולא יכפו עליו דבר.

ואני לא בטוח שהמערכת בנויה לזה.

"במערכת הזאת מצפים ממנו to conform," אמרה לי הרופאה ההתפתחותית הבוקר.

"אם כך, כנראה שאצטרך לחפש לו ולאחיו מסגרת אחרת," השבתי לה, "כי אני הייתי ילד כמוהו. כשאני למדתי בבית הספר. אני הייתי זה שקופץ ומצביע ומוכרח לדבר, או מתנתק כשאיש אינו מתייחס אליו, ומיד, כשמשהו היה קשה לי או שיעמם אותי."

סיכמנו שאקבע פגישה עם העובדת הסוציאלית של המכון להתפתחות הילד, שתייעץ לי לגבי מסגרות חינוך אלטרנטיביות, יתרונותיהן וחסרונותיהן.

אני לא סגור על זה. אין לי כסף לזה. אם אצליח להגיע לפתרון בגן הנוכחי או במערכת העירונית, אשמח מאוד ואודה להם על כך מקרב לב. אם לא, כסף לא יהיה הדבר שימנע ממני לתת לבניי את המיטב.

אבקש עזרה מאבא שלי, אבקש מקדמה על הספר הבא, אפנה לציבור. אני לא מתבייש בדבר. העיקר שהילדים שלי יגדלו במקום שהכי טוב להם.

ובינתיים, עד שתשוב אלי הרכזת האזורית ואדע מה עומד בפנינו, תיכף נצא לחופשה בת שבוע, חופש חנוכה. נטייל, אולי ניסע לרמת הגולן ולגליל, נשחק יחד, נעשה עבודות יצירה ונרוויח הרבה זמן איכות משותף. ובלילות כנראה אעבוד על הספר הבא שלי. העורכת סיימה לקראו, ביום שני ניפגש, ואז אראה מה עומד בפניי גם בתחום זה.

הערב, בתום שבוע עבודה מתיש, עם שבע סדנאות כתיבה, וכול ההתפתחויות האלה בגן, נכנסתי אל סדנת הכתיבה שלי בכפר הירוק, מכורבל בסוודר שקנו לי תלמידי השנה הקודמת, כמתנת סיום, והרגשתי שהדבר שאני הכי צריך כעת הוא חיבוק. פשוט חיבוק.

וגם זה משהו שכנראה מאפיין הורה יחידני. הצורך בחיבוק. הגעגוע אליו.

כשחזרתי הביתה לא חיכה לי בן זוג לחבקני. אבל להפתעתי, שני הילדים קפצו ממיטותיהם, באו לחבק אותי, שמחים על שובי הביתה. ואפשרו לי בזה לנשקם ולחבקם ולהשכיבם לישון.

החיבוקים שלהם, תמים וחמים ככל שיהיו, אינם תחליף לחיבוק של בן זוג. אבל יש להודות, שהם בהחלט מחממים את הלב וממיסים אותו.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות בגיל מבוגר, הורות גאה, הורים וילדים, כללי, נפרדות אצל תאומים, תאומים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: