ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

הלב שלי עייף.

אתמול בבוקר, כשהגענו לגן, קידמה את פניי הגננת באומרה לי, כי ח', הסייעת שעבדה עמה מתחילת השנה, לא תגיע לגן יותר.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני לא יכולה לספר לך, זה עניין אישי שלה," השיבה לי, "אבל נשארתי לבדי עם כול הילדים, ואני מנסה לדבר עם העירייה," החוותה על מכשיר הטלפון, שהיה תלוי על אוזנה האחרת, "כדי שישלחו לי מישהי."
את הקושי בחייה של הסייעת ראיתי על פניה כבר ביום הראשון ללימודים. בהמשך חלה בנה ואושפז. אמרתי לעצמי בלבי, שחבל לי עליה. הייתה לי תחושה שקשה לה מאוד בחיים בכלל, וגם בגן בפרט.
הזכרתי לגננת שבעשר וחצי אני בא לקחת את דניאל למכון להתפתחות הילד.
"זה טוב בשבילו," אמרה, ואז הוסיפה, "אני רוצה לראות את סיכום האבחון, כדי שנוכל לעזור לו בגן."
"אסרתי על המכון להעביר את המידע הזה לאיש," הבהרתי לה. "אם את רוצה את יכולה לקבל ממני את המלצות הטיפול."
נשקתי לילדים ויצאתי מן הגן. הייתי בדרך למכון הכושר שנמצא מעבר לכביש. אבל מקודם לכניסתי למכון ישבתי ועישנתי סיגריה בחוץ.
אמרתי לעצמי בלבי, שאולי הייתי קשה מדי אליה. אולי כוונתה באמת טובה, וברצונה לתת לדניאל סיוע משלים לטיפול שהוא מקבל במכון. אני אמנם חושד בכוונותיה. אבל אם אמשיך למנוע ממנה את האבחון שלו, היא עוד עלולה לחשוב שאני מסתיר מפניה משהו אקוטי על אודותיו.
והרי אין באבחון שלו שום דבר כזה. סתם, הצבעה על קושי במוטוריקה עדינה, סף תסכול נמוך, קושי בריכוז לאורך זמן. כל אלה הם דברים שהיא יודעת בעצמה. אז מה יש לי להתעקש איתה.
(ברור לי מדוע אני מתעקש – כי אני חשדן כלפי המערכת ולא מאמין בטוהר כוונותיה של המערכת. מטרת המערכת הוא שימור עצמה, לא טובת בניי).
אבל החלטתי שכדי לא להשאיר את הדברים כל כך מוסתרים כביכול, אצלם לה את דף המסקנות לטיפול של המאבחנת, ואתן אותו בידיה יחד עם הדף האחרון שקיבלתי, ובו המלצות כיצד לשחק עם הילד.
ואז חשבתי על מצוקתה באותו בוקר בגן.
ידעתי שאני מוכרח לעשות לפחות עשרים דקות ארובי, כי קמתי די קשה. אבל תוך כדי אימון אמרתי לעצמי, שאתנדב לעזור לה. אמנם, בימי ראשון אני נוסע עם דניאל לטיפול בריפוי בעיסוק. אך אם הגננת תסכים שאבוא לעזרתה אבטל למען זה את התור במכון להתפתחות הילד, ואשאר בגן עד אחת, השעה שבה אני אוסף את ילדיי ממנו, כדי לעזור לה.
מיד עם סיום האימון חזרתי הביתה, הכנסתי לתיק ארבעה ספרי ילדים והרמתי טלפון לגננת. אמרתי לה שאשמח לבוא לעזור לה.
"במקרה שלך עדיף שלא," ענתה לי. "הילדים שלך עכשיו עסוקים ומשחקים, אבל אם תבוא הם עלולים להתקשות אחרי כן להיפרד ממך."
"את בטוחה?" שאלתי. יש לי בתיק ספרי ילדים וממש אשמח לבוא לעשות לילדים שעת סיפור.
בזמנו סיפרה לי על כוונתה להקים ספרייה בגן, ולהזמין אותי כדי שאספר לילדים, כסופר, איך כותבים ספר. אני כמובן שמחתי בזה. אך מאז חלף זמן והדבר לא אירע.
"לא, לא," השיבה לי, "אנחנו נתכנן את זה מראש. בצורה מסודרת. בינתיים גם הכרחתי אימא אחת להישאר איתנו בגן, ועוד אימא התנדבה לזה. אז אני מודה לך מאוד על הצעת העזרה, אבל הכול בסדר."
סגרתי את מכשיר הטלפון בצער. אמרתי לעצמי בלבי, שהחמצנו הזדמנות יפה ליישר קצת את ההדורים בינינו. לו הייתה מניחה לי לבוא לגן ולעזור לה, בפעילות עם הילדים, היא הייתה נוכחת בטבעי, ואני, ללא ספק, הייתי נוכח בקשייה. אחרי כן הדיאלוג שלנו היה ודאי אחר לחלוטין.
אך מכיוון שלא נענתה לזה, חזרתי הביתה, ניצלתי את מעט הזמן הפנוי שהיה לי, עד לנסיעה למכון להתפתחות הילד, כדי לכתוב סצנה ברומאן הבא שלי, והמשכתי ביומי הלאה.

המפגש במכון להתפתחות הילד היה קשה. דניאל היה מפוזר, לא נטה לשמוע להוראות המטפלת, התקשה לעשות דברים שביקשה. בשלב מסוים ניכר הדבר על פניי.
"אתה מוטרד ממשהו?" שאלה המטפלת, אישה צעירה ומאוד רגישה.
"כן, קשה לי לראות את קשייו של הילד כאן," אמרתי לה.
וזה היה נכון. כשאנחנו מבלים יחד בבית, אני משתדל לא לכפות עליו דבר בכול הנוגע לפעילויות המשותפות שלנו. כלומר, אם מיכאל ואני עושים פאזל, ודניאל לא רוצה, הוא מרכיב משהו. אם מיכאל מצייר ודניאל לא רוצה הוא משחק משחק דמיון. אני מדי פעם משתדל לשבת איתו, קצת על פאזל, קצת על ציור. אבל לא כופה זאת עליו. ואילו במכון להתפתחות הילד, או בגן, מנסים לכוף עליו חוקים. וזה קשה לו מאוד. זה ממריד אותו. וזה גם מה שמייצר אצלו תסכול ואלימות.

ולראות את הילד שלי ככה, זה דבר שמסב לי צער.

וזה גם מביא אותי למחשבה על פנייה אל החינוך העצמאי. אל בית הספר הדמוקרטי, או אל בית הספר האנתרופוסופי. כי אני לא מאמין שיש לכפות על ילד את צו המסגרת (מלבד מה שקשור לבטחונו האישי ולכיבוד הזולת), ומאוד מאמין בחינוך ליצירתיות ולערכים. והיצירתיות של שני בניי היא גבוהה.

אבל היה שם עוד משהו, מאחורי תשובתי למטפלת בריפוי בעיסוק. אכן קמתי קשה בבוקר. רוח של דכדוך ודיכאון אחזה בי, והיה לי קשה להשתחרר ממנה, אף על פי שהדרך מהגן למכון עם דניאל הייתה כיפית. הלכנו בשמש, יד ביד, צחקנו ודיברנו הרבה. הוא גילה טפטפת דולפת בערוגת פרחים בדרך, ואני הסברתי לו מה אירע לה, אחרי כן ראינו ערמת כיכרות לחם ישנות שמישהו הותיר על ספסל, ואמרתי לו שזה בטח בשביל הציפורים, אבל איזה ציפורים יכולות לאכול חתיכות כאלה גדולות של לחם?" וכך הלאה.
אבל את הדכדוך שלי היה קשה להסתיר.

המיצב היומי החדש של דניאל. הילד הזה יהיה אמן מיצג/מיצב או ארכיטקט. זה ברור לי. השאלה היא רק בכמה ייסורים יעבירו אותו במערכת החינוך, עד שיזהו את כישרונו הבולט בתכנון ובעיצוב.

המיצב היומי החדש של דניאל. הילד הזה יהיה אמן מיצג/מיצב או ארכיטקט. זה ברור לי. השאלה היא רק בכמה ייסורים יעבירו אותו במערכת החינוך, עד שיזהו את כישרונו הבולט בתכנון ובעיצוב.

באחת, כשבאתי להביא את מיכאל מן הגן, הגננת ישבה עם הילדים בחצר. הם צבעו כדים קטנטנים בצבע אקרילי, באמצעות מכחולים. שמחתי מאוד לראות את זה, כי אני מבין את הערך שיש לציור במכחול לשיפור המוטוריקה העדינה. לכן גם קניתי לילדים היום מכחולים וצבעי מים.

גהרתי מעל הגדר. מסרתי לה את המעטפה שהכנתי לה, ובה המלצות המאבחנת לטיפול בדניאל, והיא אמרה שתקרא את זה אחר כך. כרגע היא עם הילדים.
"ברור," אמרתי לה, "תגידי, מיכאל נורא מקנא בדניאל, שהולך איתי אחת לשבוע למכון להתפתחות הילד. אני צריך זמן איכות איתו. מה דעתך שאקח אותו, כמו את אחיו, בשעה עשר בבוקר, מדי יום שישי, לזמן איכות איתי?"
"הילדים מוצצים ממך את הדם," ענתה לי, מותירה אותי המום, "אל תיתן להם לטפס לך על הראש."
לא הבנתי מאיפה בכלל היא מוציאה אמירות כאלה על ילדיי.
"מיכאל פשוט זקוק לזמן איכות איתי," התאפקתי.
"אני דואגת לך," היא אמרה. "גם אתה צריך זמן לעצמך."
ההישנות של הטיעון הזה שלה כבר ממש מטרידה אותי. היא נותנת לי הרגשה, שהיא מעבירה את הקושי שלה עם ילדיי והופכת אותו לקושי שלה איתי. כאילו משהו איתי לא בסדר. אולי זה דווקא הפוך. אולי היא דווקא מנסה לקרב אותי אליה, לפרוש עלי את חסותה האוהבת. אבל היא משיגה בזה בדיוק את ההפך. היא נותנת לי תחושה, שהיא חושבת שמשהו בסיסי איתי לא בסדר, ואם אכן זו מחשבתה, זה מטריד מאוד. שכן הדרך מכאן עד לשליחת אנשי מקצוע אלי הביתה, בתואנה שאני אב חד הורי, שקשה לי, שהיא מאוד דואגת לי, וכדאי לבדוק מה קורה אצלי – אחרי שאני סירבתי לאפשר לה לבקר אצלנו בבית – היא קצרה מאוד.
אבל את הדכדוך שהייתי בו אותו בוקר אי אפשר להסתיר. אני לא יכול להסתיר את רגשותיי אף פעם. אולי פשוט הגיבה לזה? לך תסביר לגננת, שבגיל חמישים וחמש, אחרי עשרים ספרים שראו אור ועוד כעשרים ספרים במגירות, אתה יודע היטב לווסת את רגשותיך ולהשתמש בהם כחומרי יצירה…
"אל תדאגי לי," השבתי לה. "אני בסדר גמור. אבל הילד זקוק לזמן איכות איתי, והזמן היחיד שאני יכול לתת לו הוא יום שישי בבוקר, כי בשאר השבוע אני מלמד, ועובד גם שלושה ערבים בשבוע."
"טוב, אני צריכה להתייעץ עם היועצת החינוכית שלי," הפטירה.
"מה יש כאן להתייעץ איתה?" תמהתי.
"אני צריכה להתייעץ," שבה על דבריה, "ביקשת משהו, אני צריכה לחשוב על זה."
השתתקתי.
מכיוון שלמדתי, במהלך הטיפול שעברתי אני פעם, שלעתים כדאי להימנע מקונפליקט ולהשיב את התשובה הזאת, 'עלי לחשוב על זה,' כיבדתי את דרכה. שתחשוב, אמרתי בלבי. אני אסדר לעצמי זמן איכות עם מיכאל כך או אחרת.

הבוקר הודיתי לאם שנשארה אתמול בגן.

כשנכנסנו לכיתה פגשנו בה סייעת חדשה, ערביה. הכרתי לה את הילדים וביקשתי מהם שיספרו בערבית, כדי שיראו לה את ידיעתם בשפתה. סיפרתי לה שלמדו בגן מגן אברהם ביפו, והיא חייכה וסיפרה שהוא מצוי ממש מאחורי ביתה.
יצאתי מן הגן כדי ללמד.
בשעה עשר ומחצה, בדיוק אחרי שהתחלתי את השיעור, צלצל הטלפון. זו הייתה הגננת.
"שלום אילן, אל תדאג, שום דבר לא קרה," פתחה בשיחה, "אבל הילדים לא רוצים לאכול את הכריכים שהכנת להם, עם קוטג' וטונה, לי אין שום דבר אחר לתת להם, ואני לא יודעת מה לעשות."

"אבל זה מה שביקשו ממני הבוקר, כריך עם טונה וקוטג'," השבתי לה תמה.

"אה, לא ידעתי שהם בחרו את זה."

"אני תמיד שואל אותם מה הם רוצים בכריך לגן," סיפרתי לה. "ויש להם תפוח וביסקוויטים בתיק," השבתי לה, "אז שיאכלו את זה."
"רגע, הם רוצים לדבר איתך," השיבה לי ונתנה לי את דניאל ואחריו את מיכאל.
דיברתי עם שניהם, תוך כדי שיעור, הזכרתי להם שהם אלה שביקשו את הכריך עם קוטג' וטונה, ואז הגננת לקחה את הטלפון מידיהם.
"אני לא יכולה להמשיך לדבר," אמרה לי.
בטרם שבתי לשיעור סימסתי לה הודעה, לפיה הילדים תמיד אוכלים משהו בבוקר, והבוקר אכלו כבר אקטימל ורוגאלע שוקולד כול אחד. אולי הם פשוט לא רעבים.
"אולי הם לא מספיק רעבים," השיבה לי בהודעת אס.אם.אס.

כשבדקתי את התיקים שלהם בבית, מצאתי שדווקא אכלו מן הכריכים. הם כנראה עשו את כול ההצגה, אבל בסופו של דבר אכלו משהו, גם מהם.

כשבאתי לקחת אותם מן הגן הביתה, מיד אחרי השיעור, הביאה אותם הסייעת החדשה אל השער.    "שלום לך, מה נשמע?" שאלתי אותה, "איך היה היוםב גן?"
"הגננת כבר תספר לך," השיבה לי. ואני הבנתי מיד שמשהו קרה.

"ילדים, איך היה היום בגן?" שאלתי אותם כשכבר היינו בבית.
"דניאל הרביץ ל-מ' ואז לגננת ולסייעת," דיווח לי מיכאל, "ואז נתנו לו לשתות מים עד שהוא נרגע."
"דניאל, מה קרה שהרבצת היום בגן?" שאלתי אותו.
"אני לא רוצה לספר לך," השיב לי דניאל. "הלב שלי עייף."
בחיי שכך אמר.
ניסיתי שוב לשאלו בדבר זה. אבל הילד שב על אותה תשובה. הלב שלו עייף.
זה הכאיב לי לא פחות מאשר לשמוע, שהילד התפרץ שוב בגן.
הסתכלתי בשעון. השעה הייתה שתיים. בדיוק השעה של חילופי המשמרות בגן, בין הגננת לבין צוות המועדונית. היססתי אם להתקשר. החלטתי שנלך לישון. אחר הצהריים חיכה לנו שיעור השחייה השבועי, ואני כבר הייתי גמור מעייפות

כשבאנו הביתה בצהריים והילדים ראו את ערכות הצבעים שהכנתי להם, מיכאל ביקש מיד לצייר. אמרתי לו שמקודם הולכים לישון צהריים, וכשנשוב מן הבריכה אעשה להם שיעור ציור. ואמנם, עם שובנו מן הבריכה, עברנו בפלאפל ברחוב הרצל, קנינו פלאפל ובאנו הביתה לצייר.

 

מיכאל מצייר

מיכאל מצייר

דניאל מצייר שיעור ציור

פרשתי עיתונים על שולחן האוכל, שמתי בפני כול ילד קופסת פלסיק קטנטנה עם מים ומכחול וערכת צבעים, והראיתי להם איך טובלים בכל פעם שמחליפים צבע את המכחול במים, אוספים צבע בשערות המכחול, ומציירים. נתתי להם לצייר על דפי בריסטול שאני מחזיק בדיוק לצורך זה. העבודות לפניכם.

אחרי שסיימנו התחיל לרדת מבול, וכדי להסיח את דעתם ממנו פרשתי על הארץ את השטיח הצבעוני, ועליו עיתונים, ואז שפכתי עליו את מטמון האריזות, הגלילים והקרטון ששמרתי לערב חורפי. הוצאתי מן המחבוא שלי בקבוק דבק פלסטי וסלילי נייר דבק רחב ושקוף, והזמנתי את הילדים ליצור משהו יחד.

הצעתי-החלטתי בשבילם שנעצב יחד קרון רכבת. הם בסופו של דבר החליטו שזה אמבולנס. אבל זה לא משנה. העיקר הוא עבודת הצוות. אני גזרתי והדבקתי, הם בינתיים גזרו והדביקו דברים אחרים, אבל אז דניאל ביקש תוספות ועיצב את האמבולנס, היכן עלי להדביק מה, ואז שניהם עיטרו אותו מסביב.

הקטר אחרי כן מיכאל ביקש סיפור, וגם בחר איזה. "המטריה הגדולה של אבא." סיפור הולם לערב גשום. ואז הם שיחקו בפנסים, והזמנתי אותם למערה, מתחת לשמיכה. הרמתי את רגלי אנכית כלפי מעלה, יוצר להם מערה גבוהה ביותר, והם חיפשו בה, באור פנסיהם, אחרי המכשפה-בכאילו.

ואז האירו על פניי, ואני עשיתי להם פרצופים של מכשפה.

"אני פוחד מהיער של המכשפה," אמר פתאום דניאל.

"אבל אין דבר כזה מכשפות," אמרתי לו, "זה רק בכאילו. וחוץ מזה, אתה יכול ללכת ליער הטוב."

"מה יש ביער הטוב?"

"גמדים. קטנטנים מתוקים ושמחים כאלה, שכול הזמן קופצים ורצים ממקום למקום," השבתי לו. ואז מילאו אותי שניהם בשאלות, ואני סיפרתי להם על קוטנם של הגמדים, שחושבים שהילדים מיכאל ודניאל הם ענקים, כי הם לא מגיעים להם אפילו לגובה האצבע, וכשהם קופצים למגפיים שלהם הם בטוחים שנפלו לבאר עמוקה, ושאצבעות הרגליים שלהם הן הרים. הגמדים האלה אוהבים מאוד אורחים, ומתחבאים ביער, ושרים כול היום שירים (ואז מיכאל החל לשיר 'מאחורי ההר/אחת שתיים שלוש/שם ישבו שלושה גמדים/אחת שתיים שלוש, וכולנו שרנו איתו), ואחרי כן סיפרתי להם שבכפר הזה לכול גמד יש תפקיד, גמד אחד אופה לחם וגמד אחר סנדלר, שתופר נעלי גמדים קטנטנות, וישנה שם תופרת, שתופרת בגדי גמדים, וכך הלאה והלאה.

הילדים התקשו ללכת לישון מרוב שמחה. אמרתי להם, שהיה לי מאוד כיף איתם הערב, ושנעשה את זה יותר, עבודות יצירה זה עם זה. ובאמת, אני חווה איתם תיקון של ילדותי. בילדותי, הגננות והמורות דיכאו אצלי כול יצירתיות, מפני שלא העריכו את כשרון הציור שלי, או את יכולתי לעסוק בעבודות מלאכה. כתוצאה מכך, נחסמתי לגמרי בפני זה. אני מתקן זאת כעת עם ילדיי. מזל שאת הכתיבה לא הצליחו להשחית לי. אחרת הייתי מת. או מתייבש משעמום.

אבל בסוף הקשחתי קולי, אמרתי להם שכבר נורא מאוחר, ושהם מוכרחים לישון כבר.

הם נרדמו בעשר ועשרים.

 

ובאשר לגן, אין לי מושג לאן זה הולך. אבל יש לי הרגשה שזה לא הולך למקום טוב.
התלבטתי אם לכתוב את כול הדברים האלה ולהעלות אותם לאינטרנט. החלטתי שאעשה זאת קודם כול לשם תיעוד. אינני מציין את שם הגננת משום שאינני רוצה, חלילה, להובישה ברבים, וגם לא להפוך לאויבה. להפך. אני רוצה שלום ושקט, ורוצה שילדיי יסיימו את שנת הלימודים הנוכחית שלהם בשמחה, בסיפוק ובאושר.
אבל כל יום שחולף גורם לי להרגיש, שלא זה מה שקורה כאן. שהגן הזה כולו יושב על כרעי תרנגולת, ושזה לא עניין של ילדיי או שלי. הגננת מתקשה להכיל את האתגרים העומדים בפניה, במצב הבעייתי של כוח העזר שלה – אחרי שלקחו לה סייעת אחת מתוך שתיים מיד עם תחילת השנה, וכעת גם הסייעת הקבועה האחרת הולכת, ושמחלקת הגנים העירונית צריכה להחליט איך לסייע לה.

אני רק חושש, שהאתגר שמציבים בניי יחד, ובייחוד דניאל, בפני כל מי שעומד בפניהם, כבד מדי לגננת במצב הנסיבות הנוכחי בגן שלה, וכי בניי ואני עלולים למצוא עצמנו כקורבנות המצב הזה.

הלוואי ואתבדה.

אז אני כותב את כל זה (גם) בשביל התיעוד כאן. בפומבי. שיידעו שאני זוכרהכול, כותב את הכול ומפרסם את הכול. וייזהרו.

מודעות פרסומת

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורים וילדים, זמן איכות, חד הורי, חד הוריות, יצירתיות, כללי, נפרדות אצל תאומים, עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי

3 תגובות »

  1. אילן, מנסיון אישי, לביתי היתה שנה מאוד קשה בבית ספר, כשהתחילה השנה השניה באותו אופן, נגשתי למחלקת החינוך ובקשתי להעביר אותה בית ספר, נתקלתי בקשיים ובהתנגדות בטענה שזה בית הספר השכונתי. התעקשתי ובסוף העבירו אותה בית ספר, הבת שלי פרחה, גם אקדמית וגם חברתית, לא עבור שלושה חודשים ונבחרה למועצת תלמידים. בדיעבד מאוד הצטערתי שלא העברתי אותה קודם! והכל במחשבה שבחיים חייבים ללמוד להסתדר עם מה שיש.

  2. אני רוצה רק לציין שבית ספר אנתרופוסופי עשוי להיות מאד לא קל ולא מתאים לכל אחד. יש שם נוקשות רבה, ואין כ"כ מקום לאינדבידואליזם. אשמח לשוחח איתך בנושא אם תרצה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: