ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

ילד של הגן. הפרדה בין תאומים. המערכה השנייה.

IMG_0087

הבוקר, בדרך לגן, נזכרתי במגדיר הציפורים שהשאלתי לגננת, כשלימדה את הילדים על ציפורי הנוד. אמרתי לעצמי, שכדאי שאאסוף אותו מן הגן. אך כדי שלא איראה כמי שנוטל ממנה משהו, כהמשך להתפרצותי עליה מלפני כמה ימים, אציע לה משהו אחר תחתיו – מגדירי צמחים.

כשבאתי לגן שאלתי אותה האם סיימה עם מגדיר הציפורים. היא אמרה לי שכן, וכבר הכינה לי אותו. בסופו של דבר שכחתי ליטול אותו עמי הביתה. אעשה זאת מחר. כך או כך, אמרתי לה, שחשבתי להשאיל לה כעת מגדירי צמחים, שיש בביתי מגדירי צמחי נוי וצמחי פרא, ושזו עשויה להיות פעילות המשך טובה ליום השתילה והזריעה שעברנו, ההורים והילדים יחד, ביוזמתה, בגינת הגן, ביום שישי הקודם.

זו גם הייתה דרכי לפתוח איתה לראשונה בשיחה מאז התפרצותי עליה.

היא השיבה לי שתשמח לקבל את מגדירי הצמחים, כשיעסקו בקרוב בצמיחה וכדומה, ואז התיישבה לידי, ופתחה עמי בשיחה.

"מאוד הדאגת אותי," אמרה לי, "כל הלילה חשבתי עליך בדאגה. אתה מוכרח לשמור על עצמך."

"תודה, אני בסדר גמור," אמרתי לה, "ואני מוכרח לומר לך, שקשה לי מאוד עם ההתפרצות שלי. זו לא דרכי. אבל באמת כבר הרגשתי שאני מתפוצץ מן הלחצים שהופעלו עלי."

"אני דואגת לך," המשיכה לומר, "בשבילי אתה כמו עוד ילד בגן. אתה צריך לטפל בעצמך."

שמעתי את זה, וליבי המה בי. היא מדברת אלי כאל ילד בגן. אני לא בטוח שהיא מבוגרת ממני, ואני כבר בן חמישים וחמש. אבל אולי אני רק מחפש לקרוא בין מילותיה סבטקסט, כמו, למשל, שהיא מתייחסת אלי כאל איזה מופרע שזקוק לטיפול נפשי, או כאדם לא מאוזן.

"אל תדאגי לי," השבתי לה, "יש לי את מנגנוני האיזון שלי. אני מתעורר מדי בוקר שעה לפני הילדים כדי לכתוב, מקפיד על אימון כושר מדי בוקר, ועל שנת צהריים ושנת לילה טובה. אני בסדר גמור."

"לא, כי אולי אתה זקוק לעוד זמן כדי לנוח, להירגע ולחשוב על כול מה שהיה," הוסיפה. "ואני לא מדברת עכשיו על ההפרדה. אבל כדאי לך לחשוב על מה שאמרו בעלי המקצוע, גם אלה שמחוץ לגן, כמו הפסיכולוגית שלך."

אז כבר הבנתי, שהיא ממשיכה בדרכה. שההתפרצות שלי עליה והודעתי החד-משמעית, שאינני מתכוון להפריד בין ילדיי בגן, עדיין לא נקלטה אצלה כראוי. שהיא מדברת אלי כמו אל ילד, ומאמינה שהיא יכולה לעטוף אותי בחום ובאהבה, כדי לשכנע אותי ברצונותיה.

"לידיעתך," סיפרתי לה, "דיברתי עם אבא שלי על כך אתמול. גם הוא חושב, כמו בעלי המקצוע, שכדאי להפריד בין הילדים. אבל אני לא מתכוון להפריד ביניהם, ואם אי פעם אעשה זאת, זה לא יהיה לפני כיתה א'."

"אתה רציני?" פערה את עיניה.

"כן," השבתי.

"קראתי על זה קצת מחקרים?"

"דווקא כן. ואפילו בלילות האחרונים," הגבתי, "ומכול מה שקראתי ראיתי, שאין תמימות דעים בנושא הזה. אלא שבארץ השתרשה האמונה לפיה יש להפריד בין תאומים עד גיל ארבע. אבל אין לזה שום אסמכתא מקצועית."

"מה היה בריפוי בעיסוק אתמול עם דניאל?" התעניינה.

"עשינו מסלול פעילות מוטורית, שכלל תחנות של טיפוס על סולם עץ גבוה, אחרי כן זחילה במנהרה, אחרי כן קפיצה על צורות שהונחו על הארץ ואז 'כיף' לאבא," סיפרתי לה. "בדרך זו גם עשינו איתו פעילות מוטורית, שהוא זקוק לה, וגם הרגלנו אותו לזכור חוקים של משחק ולכבדם."

היא הנהנה בסיפוק.

"למדתי הרבה על הדברים האלה," אמרה לי – כפי שהיא נוהגת להשחיל מדי שיחה בינינו – "גם אני עושה דברים כאלה בגן."

"וחוץ מזה עבדנו איתו עם לוחות התאמה של דברים, והוא עבד יפה מאוד, והיה מרוכז הרבה יותר מאשר בבית," הוספתי.

"הייתי שמחה להמשיך לדבר איתך," אמרה, "אבל אני לא רוצה, כדי שההורים האחרים המגיעים הנה עכשיו לא ישמעו."

"בסדר גמור," הפטרתי, נפרדתי מן הילדים בחיבוקים ובנשיקות ויצאתי מן הגן.

חציתי את הרחוב אל הרחבה שלפני חדר הכושר, וכמו מדי בוקר בימים האחרונים, התעכבתי בחוץ עם סיגריה, פשוט כדי להחליף אווירה, לפני שאני נכנס למכון הכושר, לאימון היומי שלי.

ישבתי וחשבתי שם על השיחה בינינו. ניסיתי לעכל אותה. האם הבנתי נכון את הדברים שאמרה לי, או אולי כבר איבדתי את האמון בה עד כדי כך, שאני קורא מתחת לדבריה דברים שאינם מצויים שם. אבל לא. הרגשתי מוזר. כמעט מושפל. הגברת הזאת התייחסה אלי כאל ילד, וניסתה לסובב אותי שוב, בדברי מתק, כדי לקבל את רצונה ואת כוונותיה. שום דבר לא השתנה בה מאז התפרצותי עליה ביום רביעי שעבר. אם זה יימשך כך לא תהיה לי ברירה. אצטרך לעלות לפיקוח בעירייה.

בצהריים, כשהילדים חזרו הביתה, מיכאל הראה לי בגאווה מדבקה שקיבל, מן הסייעת המחליפה.

"קיבלתי מדבקה כי לא התגעגעתי לאח שלי," אמר.

"למה, איפה היה אח שלך?" התעניינתי.

"הגננת לקחה אותו לגן של פאולה."

הגן של פאולה זו כיתת הגן שאליה התכוונו להעביר את דניאל, עד שהכרעתי שלא, ובמהלך השבוע שעבר לקחו אותו לשם לבילוי מדורג, לקראת העברתו אליה.

חשבתי שאני מתפוצץ.

"תגיד, מיכאל, הגננת לקחה לשם רק את דניאל, או עוד ילדים?" חקרתי אותו.

"עוד ילדים," השיב לי, "ואחרי זה גם אני הלכתי לשם."

אמרתי לעצמי בלבי, שמחר בבוקר אשוחח עם הגננת, ואנסה להבין מה קרה שם היום. מדוע מיכאל קיבל מדבקה על כך שלא התגעגע לאחיו? כמה זמן לא ראה אותו? מדוע? והאם אינן מבינות, שבהענקתן מדבקה למיכאל על אי געגועיו לאחיו הן בעצם ממשיכות, בניגוד גמור לרצוני, לעודד את ההפרדה ביניהם.

עכשיו תגידו לי אתם, מה עלי לעשות? איך עלי לאכול את זה?

בזמנו, לפני מספר שבועות, כשנושא ההפרדה רק עלה, הבהרתי שאני מוכן לקבל הפרדה שלהם במהלך הריכוז, שלא יישבו איש ליד אחיו, ובקבוצות עבודה נפרדות, אבל באותו חלל, באותה כיתה. אחרי כן בא השבוע של המעבר המדורג, שהפסקתי אותו. אולי הן עדיין פועלות על פי הסיכום הקודם. אינני יודע. עלי לבדוק זאת. אבל אם לא, אם הן ממשיכות לטפח את ההפרדה של בניי, בניגוד גמור לרצוני, מה עלי לעשות עם זה? ואללה, אני ממש לא יודע. עצות, מישהו?
לילה טוב.

מודעות פרסומת

תויג כ:

יש לו קטגוריות ב:הורות, הורות גאה, הורים וילדים, כללי, נפרדות אצל תאומים, תאומים

6 תגובות »

  1. אני חושבת שעניין ההפרדה בין התאומים הפך קצת לאובססיה עבורך. אמנם אתה אביהם ומכיר ואוהב אותם יותר מכל, אך הכנסת אנשי מקצוע לחייך להתייעצות עימם. ודעתם הייתה שכדאי להפריד בין התאומים, בגלל הסימביוזה בינהם. בטרם יתבקעו על התפקידים שלקחו על עצמם.
    אני כאמא לשני זוגות תאומים גם קשה לי עם המחשבה של ההפרדה, אך יודעת שאם ימליצו זאת למען הילדים, ולא למען המערכת, עם כל הקושי, אעשה זאת.
    שהרי אנו פה למען התפתחותם ורווחתם הנפשית התקינה.
    הבנות אצלי בנות שלוש וחצי,ולמעשה עברנו איתן את אותו התהליך שעברת עם ילדיך, אי שם במדינה רחוקה…
    כל אחת עצמאית כשלעצמה.משחקת עם חברות אחרות מאחותה, מתעניינת בתחומים אחרים. ורק בזמן הארוחה חשוב להן לשבת אחת עם השניה.
    אך אני יודעת כי אם תהיה בינהם סימביוזה אגדע אותה.עם כל הקושי שבדבר.
    הם יתגעגעו אחת לשניה במשך זמן מועט, ואחכ כל אחת תמשיך במשחקיה ומעשיה.
    אני חושבת שהפכת את עניין ההפרדה למהותי יותר עבורך מאשר עבורם.
    תחשוב על זה….

    • ליאת,
      קודם כול תודה על תגובתך. שנית, אינני מצנזר כמעט לעולם תגובות באתר שלי. פשוט לקח לי זמן להגיע לתגובתך, כמו גם לתגובות אחרות, ולקרוא אותן.
      באשר לדבריך לגבי הבנות והילדים שלך. איזה כיף לך שאת אם לשני זוגות תאומים. זה ממש החלום שלי.
      אין בין הבנים שלי סימביוזה. זה רחוק מן האמת. אם תקראי לאחור את הפוסטים שלי תיווכחי בעצמך בכך, שהם גדלים כבעלי זהויות נפרדות זה מזה.
      אני מסרב להפרדה ביניהם מפני שלדעתי היחד התאומי שלהם הוא מקור לבטחון רגשי עמוק מאוד, שעה שהם גדלים עם אב יחידני מבוגר כמוני. הם חרדים לי מאוד. והיחד שלהם מגן עליהם קצת מפני החרדה הזאת.
      יתר על כן, התנאים בכיתת הגן המקבילה – עשר בנות בגיל שלוש ובן אחד בלבד בגילם, גננת מחליפה לגננת הקבועה שצריכה לשוב בדצמבר בלבד מחופשת לידה, והעובדה שלהורים אסור להישאר בתחומי הגן, רק להביא אליו את ילדיהם ולצאת ממנו, גם כאשר צפיתי שיהיו לדניאל קשיי הסתגלות רבים למעבר – הם שהביאו אותי להחלטה לעצור, לעת עתה, את ההפרדה.
      אני קשוב מאוד לעצותיהם של אנשי המקצוע. למעשה, גם אבא שלי, שהוא בעל סמכות ותיק מאוד בתחום הטיפולי בארץ, תמך בהפרדה.
      אבל אני הוא זה שצריך ואצטרך להתמודד עם פירותיה, או תוצאותיה העגומות, כפי שחששתי שתבואנה, אני הוא זה, המבלה עם בניי את רוב הזמן, ואני יודע, שהם נפרדים בהחלט זה מזה, שאין ביניהם סימביוזה, ושמדובר בעיקר בקשיי המערכת להתמודד עם העוצמה הכרוכה בחינוך תאומים יחדו.
      לילה טוב לך,
      אילן.

  2. תלחם על אמונותיך ותחושות הבטן שלך! עדיף שתתחרט אחרוה על בחירות שעשית מאשר על אמונות שויתרת עליהן…. אתה האבא! אתה יודע מה נכון עבור ילדיך! גם אם אין הסכמת "מומחים", הרי יש 100 דעות לכל דבר. מי קובע? רק אתה!!!! שהגננת תתבגר.

  3. שלום אילן,
    אני קוראת לאחרונה בהנאה רבה את הבלוג שלך, המעשיר את ימי, ומתפעלת מכישרונך כסופר אמן ואומן ומהאופן בו אתה חווה את עצם הווייתך כהורה.
    ובאשר לשאלתך "מה עלי לעשות עם זה?", סבורתני שהאינטואיציה שלך אינה טועה הן באשר להתנגדותך להפרדת בניך, והן באשר ל"אחד בפה ואחד בלב" הניכרים מהתבטאויותיה של הגננת בגן בו הם לומדים. אני מבקשת להדגיש שאל לך להיות נאיבי באשר להתייחסותך למערכת החינוך הציבורית בכלל ולגננות (ולמורים ! ) במערכת זו בפרט. כיום, שלא כפי שהיה לעתים מזומנות כאשר אנשים בסביבות הגיל שלנו חבשו את ספסלי הגן ובית הספר, הכוחות הפונים למקצועות אלה אינם העילית שבחבורה אלא הזיבורית שבה. כל מעייניהם נתונים לא כיצד לבצע מלאכתם נאמנה, אלא כיצד להשקיע פחות ופחות ולהקל על עצמם יותר ויותר. לא טובת הילדים עומדת נגד עיניהם. כל זאת מפאת מעמדם הנמוך, הנובע, בין היתר, משכרם הנמוך. לכן, אין לפתח ציפיות באשר להתנהלותה של מערכת זו.
    נראה לי שהפרדת תאומיך עלולה להסב להם קושי שלא ייטיב עמם ולא יואיל להם במאום. המגמה להפרידם נראית לי כגחמה חסרת שחר של משרד החינוך כדי להקל על המלאכה כאמור לעיל. המשך החיים עוד יקרה בפניהם די והותר הזדמנויות לתפקד כיחידים, והרי חייו של אף אחד אינם חפים ממהמורות, ואין צורך ליצור כאלה באופן יזום. הפרדתם מתרחשת ואף תמשיך להתרחש בעתיד לבוא כתהליך טבעי. הן בעצמך עמדת על טעמיהם השונים. נראה לי שככל שיגדלו, קשר אמיץ ביניהם רק ייטיב עמם, ועם זאת כל אחד מהם ישכיל לסלול לעצמו דרך חיים עצמאית ונבדלת, מעצם היותם כל אחד ישות עצמאית.
    לכן, אני מחזקת את ידיך ואל תוותר !!!
    אם יש באפשרותך להעביר את בניך למסגרת פרטית טובה יותר, מה טוב. או למצער אולי לגן אחר.

  4. רק חבל שאת התגובות שלא משקפות את דעתך לא מפרסמים כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: