שלום הילד או שלמות החזון ההורי – על הפרדת תאומים (כנראה הפוסט הכי ארוך שלי כאן:))

אם יש איזהוא דבר שהייתי מוכן להיהרג בעבורו הוא ההפרדה בין מיכאל לבין דניאל. אפילו בצוואתי, שעדכנתי לא מכבר על המחשב הנייד שלי, אך עוד לא הספקתי להגישה לעורכת הדין, הבהרתי, שאני אוסר על הפרדתם. זאת, משום שהבאתי לעולם תאומים כדי שתמיד יהיה להם איש את רעהו, והם לא יחושו לבדם בעולם, ושנית, משום שבמבנה המשפחתי המיוחד שלנו, משפחה יחידנית עם אב מבוגר, היחד-התאומי מקנה להם ביטחון רגשי עמוק.

לכן, כאשר ימים ספורים אחרי תחילת שנת הלימודים בגן החדש אמרה לי הגננת, שחינכה כבר הרבה תאומים, אך מעולם לא נפגשה בתאומים כל כך מחוברים ותלויים זה בזה, כמו מיכאל ודניאל, וכי לטובתם נראה לה שרצוי להפרידם – חשבתי שאני יוצא מעורי מרוב זעם. אבל נזהרתי בתגובתי. מיהרתי לקבוע פגישה עם ורד בן פורת, היועצת ההורית לענייני תאומים, לשיחת ייעוץ פרטית. אז שבתי אל הגננת, ואמרתי לה שאני מסרב לשמוע על הפרדה בין בניי, אך כדי להבטיח שלכל אחד מהם יהיה מרחב מחיה משלו, אני מסכים שתושיב אותם בקבוצות עבודה נפרדות, ותפריד ביניהם גם בשעת הריכוז, שלוש פעמים ביום, בגן. זאת, כדי שיוכלו לחוות את הנפרדות שלהם ואת החלל העצמאי שלהם בתוך חווית היחד, ותוך שמירת קשר עין איש עם אחיו. וכך היה.

ילד סוער

אבל בינתיים הפכו העניינים בגן בכלל ועם בניי בפרט למורכבים יותר. בכיתת הגן הזאת שובצו 29 ילדים, מתוכם רק שמונה דוברי עברית. די מהר צומצמו ל 24. אך עדיין הכיתה הזאת היא גדולה, מורכבת ורבת אתגרים, והיו מופקדות עליה רק גננת אחת וסייעת אחת, חדשה. בכיתת הגן המקבילה, לעומת זאת, שובצו רק עשר בנות ובן אחד.

בתוך כך, דניאל בני, שהוא ילד מדהים מבחינת יכולתו השכלית והוורבלית, וגם יכולתו הטכנית וכושר ההמצאה שלו, ובו-בזמן גם ילד סוער, המתקשה לקבל כול איסור, השמת גבול או הסטתו מתחומי העניין שלו – התפרץ בתסכול בגן, וזה בא לידי ביטוי הן בצרחות עד לב השמיים והן במכות לגננת, לסייעת, לילדים – ובעיקר לאחיו.

כדי לעזור לו, התחלנו בו-זמנית לעבוד עם אורלי פוקס, פסיכולוגית קלינית וראש תוכנית 'אורנים' במערכת החינוך, שהיא גם בת של חברתי הטובה ביותר, עדנה שבתאי, וגם לקחתי את דניאל לאבחון במכון להתפתחות הילד והתחלתי איתו בסדרת מפגשים של ריפוי בעיסוק, מהם הוא נהנה מאוד. שני המסלולים האלה הראו תוצאות כמעט מיידיות. התקפי התסכול של דניאל התקצרו, הוא מקבל בצורה ברורה הרבה יותר את סמכותי כהורה וסמכות בכלל, ומודע למקומו בסדר החברתי.

הבוקר, למשל, הפתיע אותי בשאלה הבאה: "אבא, נכון אתה גדול ואנחנו קטנים?"

"כן," דניאל, אמרתי לו, נדהם, מפני שהבנתי שהוא בונה ומייצב בתוכו הירארכיה של סמכויות.

אני לא זוכר איך השיחה המשיכה. אבל טבעה היה ברור. הילד לומד את מקומו במרקם המשפחה. כך גם הסברתי לו, שזה לא התפקיד שלו להעניש אנשים רעים או ילדים רעים – הוא אימץ לעצמו את התפקיד הזה אחרי שהוא ואחיו החלו לצפות בסרטוני סופרמן ובאטמן, ואני סיפרתי לו שהם גיבורי על, שעוזרים לאנשים טובים להילחם באנשים רעים. זה התפקיד של המשטרה, אמרתי לו, לא שלך. אתה לא צריך להרביץ לאף אחד. רק אם מישהו מרביץ לך. אבל כשתהיה בן ארבע, אקח אותך לחוג של אמנויות לחימה.

וכך אני אכן מתכנן. כי בחוג כזה כבר ילמדו אותו לכבד את היריב, לקבל משמעת קבוצתית ואת משמעת המאמן, וגם לווסת את השימוש שלו בכוחו הרב.

בינתיים גם התחלנו בשיעורי שחייה ב'עולם המים' ברמת גן. מיכאל פוחד מן המים ומעדיף לשבת על המדרגות עם סבא, ולעשות בועות בגובה מים רדודים, בטוחים. דניאל, לעומת זאת, נהנה מאוד לצלול ולשחות בזרועותיי וגם בלעדיהן, וממש מתמכר למים ולשחייה.

הגננת, היועצת וגישת המערכת

על כול פנים, למרות השינוי הברור שחל בדניאל הגננת בגן המשיכה לדבר איתי על הפרדה ביניהם, וכאשר הפניתי אליה את אורלי פוקס, במטרה שתסייע לה להתגבר על הקשיים שיש לה עם דניאל, שרוצה כול הזמן להיות התורן בגן או להיות צמוד אליה, משום שהוא זקוק להרבה מאוד מגע ולתמיכה רגשית – וזה מקשה עליה את עבודתה עם הילדים האחרים – היא המשיכה לדבר על ההפרדה גם איתה. ואני הבהרתי בתגובה, שזה לא עולה על דעתי, ודאי שלא לפני היכרות עם הגננת הקבועה בכיתת הגן המקבילה.

יום אחד, לפני שבוע ומחצה, הפתיעה אותי הגננת בבואי אל הגן באמרה לי, ש"זהו, הכול מסודר." שאלתי אותה מה מסודר. "ההפרדה," אמרה. "מה פתאום הפרדה?" שאלתי אותה, "אני בכלל נגד הפרדה. הילדים שלי לא יופרדו בשום אופן."

"אה," אמרה, "אני הבנתי מאורלי שאתה בעד." ואז סיפרה לי, שהיועצת החינוכית של הגן צפתה בילדיי, וגם לדעתה רצוי מאוד להפרידם.

דיברתי עם אורלי. גם היא לא אישרה שום הפרדה בשמי.

כדי ללבן את הדברים קבענו פגישה מרובעת, עם היועצת החינוכית ועם אורלי שלנו, ל 11.11. לי היה ברור, שהגננת והיועצת החינוכית באות לפגישה כדי להפריד בין הילדים, ואילו אני בא אליה כדי להבהיר להן בצורה חותכת שאני לא מפריד ביניהם. שאני רוצה לדעת, האם הגננת רואה בילדים שלי בעיה או אתגר, ואז אחת מן השתיים – או שתגיד שהיא מרימה ידיים, ואז נעבור גן, אבל תהיינה לזה תוצאות גם מבחינתה, או שתגיד שהיא רואה בהם אתגר, ואז תקבל ממני את כל הסיוע המקצועי והאישי האפשרי כדי להצליח איתם.

ככל שהתקרב מועד הפגישה נדדה שינה מעיניי. פשוט לא יכולתי להירדם בלילות מרוב דאגה. בבית ראיתי איך דניאל משנה בצורה דרמטית, לטובה, את התנהגותו, ודווקא מיכאל נכנס לימים רצופים של בכי חסר מיקוד, על כול דבר, כשמוקד הבכי נחלף כל כמה דקות. הבנתי שהוא במצוקה, ככל שהעניין באחיו גובר – דניאל יוצא מדי יום ראשון עם אבא למכון להתפתחחות הילד, וגם הוא רוצה זמן איכות עם אבא, דניאל מתנהג קשה ואז מקבל המון תשומת לב. וכך הלאה.

דניאל בונה2
אתם שמים לב לריכוז המופלא שלו? כך הוא בונה מדי ערב דגם חדש של מכונית, מאותם חלקי פליימובייל שיש לו בבית. זה מה שמעניין אותו לעשות, ומבחינתי שימשיך לעשות רק את זה בגן, כי זה מפתח אותו שכלית ויצירתית ומוטורית. מה הפלא, שכאשר מוציאים אותו ממשחק בנייה כזה בכוח, כדי להיות כמו כולם, הוא מתמרד וזועק? ככה בדיוק גם אני הייתי בילדותי. וככה אני גם עכשיו. אני אוהב לעסוק בעולמי הפנימי, וכועס מאד כשמישהו מנסה להפריע לי. הילדים האלה הם לא סתם הילדים שלי, תודה לאל. ואני אוהב אותם עם כול הקשיים שיש לי בגידולם, מן הטעם הפשוט. בד-בבד עם היותם הם, הם משקפים לי גם אותי. את הכפילות בין השקט הפנימי והריכוז העמוק שלי, לבין קשיי הקשב והריכוז שלי וטלטלות נפשי. אלה הם בניי, זה אני.

דניאל בונה     בפגישה דיברה הגננת, אז סיפרה היועצת החינוכית מה ראתה, והוסיפה כי גם בבוקר הפגישה דניאל התפרץ בזעקות עד כדי כך, שמישהו בא מחוץ לגן לראות מה אירע שם. זה התחיל בזה, שרב עם ילדה עם קורקינט. כשהפרידו ביניהם הוא ניסה להכות איזה ילד. הגננת הרימה אותו על ידיה כדי לגונן עליו מפניו ואז דניאל הסתער עליה בזעקות.

בראותן זאת, הן חיבקו אותו, ואז יצאו איתו לטייל בכיתת הגן המקבילה, השקטה יותר. ושם הוא נרגע.

"יופי," אמרתי להן, "עשיתן בדיוק מה שהיה עליכן לעשות. לחבקו חזק. זו הדרך היחידה להגיע את התקפי התסכול שלו. הילד זקוק מאוד למגע."

כן, אמרה היועצת החינוכית, אבל אסור לנו לעשות זאת. זה בניגוד להוראה מפורשת בחוזר המנכ"ל.

הבטתי בה נדהם.

"על מה את מדברת," שאלתי.

על הוראה מפורשת בחוזר המנכ"ל, שאין לחבק ילדים בגן ואין לבצע החזקה חזקה, אמרה לי – אני לא בטוח שאני מעביר את הניסוח המדויק של הדברים, אבל זו הייתה רוחם.

ואז הגננת הפטירה, שהיא גם לא רוצה להחזיק בידיו ולו לרגע- כפי שאורלי ואני ביקשנו ממנה לעשות כשהוא משתולל – ושהיא לא סמכותית. שיש לה בעיה עם זה.

ומיד אחרי כן החלו הגננת והיועצת לספר לנו על הבעיתיות של כיתת הגן הזאת. על רבגוניותה, על הרכבה ועל הקשיים שהיא מציבה בפני הצוות, על כך שיש בכוונתן להעביר עוד שני ילדים מן הכיתה, ואולי גם לבקש כוח אדם נוסף.

באותו רגע הבנתי שני דברים מהותיים – שהגננת הזאת לא מתאימה לדניאל ולא יכולה להתמודד איתו, ושאני צדקתי  – שהיו טעויות שיבוץ קשות של מחלקת הגנים בכיתה הזאת, שהגננת לא יכולה להתמודד עם כולן, ושהילדים שלי נופלים שם בין הכיסאות. שהגננת נאבקת כדי ליצור לעצמה סביבת עבודה אחידה, ושהילדים שלי, שניהם, לא רק דניאל, אבל בעיקר הוא, כי הוא ממש לא משתף פעולה עם כפייה, לא מתאימים למשאלת ליבה.

אבל עוד דבקתי בסירובי לשמוע על הפרדתם. סיפרתי להן, איך לפני כמה לילות דניאל התעורר מסיוט באמצע הלילה, נעמד בחדר וזעק 'איפה האח שלי,' כשמיכאל ישן בשלווה לצדו, ואיך לילה למחרת קפץ ממיטתם באמצע הלילה, ורץ זועק ובוכה לחפש אותי במטבח, בעוד שאני ישנתי בצדו האחר של הבית.

'הילדים שלי לא יוכלו לעמוד בהפרדה כזו,' שבתי ואמרתי להן. 'אם אפריד ביניהם אפגע בבריאות הנפשית שלהם. אני מודע לכך, שמיכאל תופס תפקיד הורי בשמירה על אחיו, וחוטף ממנו בו-זמנית, וזה לא פיר כלפיו. אבל לשלוח את דניאל לכיתת גן נפרדת בלי אחיו זה כמו לשחרר פצצת מצרר."

אורלי התערבה בשיחה. היא הציעה שנעשה הפרדה בשלבים, וכך נשאיר, מבחינתי, את העוגה שלמה. נעביר קודם את דניאל לכיתת הגן המקבילה, הקטנה והשקטה יותר, שרובה בנות. ואני והן נעקוב אחרי שני הבנים. אם זה יעבור בשלום, הצלחנו. אם לא, נעביר גם את מיכאל לכיתה השנייה.

"אני לא עובד בשיטת הסלמי," דחיתי באחת את הצעתה של אורלי.

"אם ככה נצטרך להעביר את שני הילדים מיד לכיתה השנייה," השיבה לי היועצת החינוכית.

"מיד אני לא מוכן לעשות שום דבר," השבתי לה. "בגן השני יש כרגע מחליפה. הגננת הקבועה תחזור רק עוד שלושה שבועות, בדצמבר, מחופשת לידה. אני לא מעביר ילדים לגן שבו בתוך שלושה שבועות יצטרכו להתרגל לעוד גננת. תחכו עד דצמבר."

בזה הסתיימה הפגישה.

ואני הלכתי הביתה עם בניי, תפוס במחשבות.

לוותר על עקרונותיי, להיות קשוב לילדיי

בערב תפסתי את אורלי לשיחה. ואז אמרה לי, שגם לדעתה דניאל התקדם מאוד, ואם התקף התסכול שלו אותו בוקר נמשך רק עשר דקות בבסיסו, זו התקדמות מדהימה לעומת המצב שהיה אצלנו לפני חודשיים. וכמו כן, שכמו הגננת והיועצת החינוכית, גם היא באמת דואגת למיכאל, שלא יתקבע בתפקיד המגונן או הקורבן, ביחסיו עם אחיו.

עכשיו ככה – אורלי היא פסיכולוגית קלינית משובחת. וחוץ מזה היא נשמה גדולה. והיא הבת של החברה הכי טובה שלי. ולאורלי אני שומע. כי היא כמו אחות שלי, והרבה יותר מכך.

ובאותו רגע הבנתי, שאין לי דרך אחרת. שאני מוכרח לקבל את דעתה. שאני מוכרח לאשר את ההפרדה בין הילדים, לטובתם.  שעלי לוותר על חזון ההורות לתאומים שלי, לפחות בכל הנוגע לרגע הזה, בגן הזה, ולרגע הזה בתהליך גדילתם וצמיחתם לבני אדם.

שמה שחשוב לי הוא שלום ילדיי, לא שלמות החזון ההורי שלי, בשמו החלטתי להביא לעולם תאומים ולעולם לא להפריד ביניהם.

ואז שלחתי אס.אם.אס ליועצת החינוכית, שאני מקבל את תוכנית השלבים של אורלי, ושנתחיל ביישומה.

אתמול בבוקר הגננת המחליפה בכיתה המיועדת כבר הזמינה אליה את דניאל לפרקי זמן קצרים למשחק, והוא נענה לזה ברצון וסיפר לי על כך בשמחה. מיכאל לא הרגיש רע עם זה. להפך. הם שמחו אחרי כן על שובם יחדיו.

ביום ראשון היועצת החינוכית תדריך את צוותי שתי הכיתות לגבי המשך התהליך, והוא יימשך. בטובה, היא מעדכנת אותי לגביו מדי יום.

מיכאל ודניאל ייפרדו איש מעל אחיו לכיתות גן נפרדות, באותו מתחם. רק לחמש שעות מדי יום, משבע וחצי שמונה ועד אחת ורבע, שאז אני בא לקחתם הביתה.

אני מקווה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה בשבילם.

הברירה האחרת הייתה להיכנס לעימות עם מערכת החינוך העירונית. אבל זו לא ברירה חכמה. אמנם, אני עקשן כפרד, שונא שינויים, ודאי כשהם נעשים על חשבון בניי, באמצע השנה. אבל לפעמים אין לי ברירה אלא לקבל עלי את דעתם של אחרים, הגם שהיא שונה משלי לגמרי. אבל זה כבר יצטרך לרשימת שאלות ארוכה, שארצה יום אחד לשאול את עיריית תל אביב יפו – איך נקבע השיבוץ בכיתות הגן? בשם איזה היגיון החליטו לבטל את שנת הצהריים בכול גני העירייה (עד כדי כך שביטלתי את הצהרונית כדי שילדיי ישובו לישון בצהריים, וזה כמובן נפלא)? ומדוע בשנים האחרונות העירייה דוגלת, כך הובהר לי בעקיפין מיודעי דבר, בהפרדת תאומים במערכת החינוך העירונית. מי קבע שזה נכון, מי בוחן את זה מבחינה רגשית. והאם אין זו שוב הכרעה, שנועדה להקל על הגננות יותר מאשר על הילדים, שהן מופקדות על שלומם.

אה, וכמובן, מיהו המנכ"ל שאסר על הגננות לחבק ילדים או להחזיק בידיהם, כשהם זקוקים לריסון? זה אמתי, הדבר הזה? מישהו אחד בעולם חושב שאפשר ככה לנהל גן ילדים בכלל?

טלטלות החיים וקשיי הנשימה

     במקביל לכול אלה, גם קיבלתי השבוע אי-מייל מעדי, האקס שלי, המיטיב כול כך להכירני, שזרק לי עצה באשר לקידום ענייניי בעולם, ובהיגד קצר אחד, אך כזה הנובע מהיכרותו העמוקה עם עולמי הפנימי ויכולת ההתבוננות המופלגת שלו קדימה – 'זרק' אותי לתעייה ותהייה, נטול הגנות לחלוטין, במשעולי קיומי. ודווקא מסביב לשאלות טובות, מסביב לשילוש של חיי – יצירה, תקשורת וחיים אקדמיים – אבל כאלה שאם אפעל לפיהן אצטרך להביא שינוי גמור באורחותיי.

וזה ערער אותי עוד יותר.

וכן, הקינוח של השבוע הזה היה התקף חריף ביותר של קוצר נשימה, שחטפתי מאתמול. זה התקף קשה כל כך, שאתמול נסעתי לחברתי תמי ביפו, כדי לקבל ממנה משאף ונטולין, והערב ביליתי במוקד 'מכבי' ברמת השרון, אבא שמר על הילדים בביתו, בעודי עובר צילום ריאות ואינהלציה.

עמדתי חשוף גוף ליד לוח הצילום שבחדר הרנטגן התפללתי לאלוהיי, שלא ימצאו אצלי דלקת ריאות או סרטן. והוא שמע את תפילתי.  זה 'רק' חסם נשימתי הנובע מן האסטמה שיש לי, מאלרגיה קשה לקרדית האבק ומ 41 שנות עישון.

אז קיבלתי חומרים לאינהלציות בבית, משאף ונטולין – והפנייה לרופא הריאות שלי, שממילא יש לי תור אצלו לדצמבר.

בקיצור, שבוע לא פשוט, שבוע של התמודדות, של תהפוכות ושל שינויים. אבל מרים בנימיני אומרת, שהשבוע הקרוב יהיה פשוט נפלא, ואולי אפילו אמצא בו אהוב, ותלמידה צעירה וחכמה אחת שלי, שתפסה איתי טרמפ השבוע, בדרך מן הסדנה הביתה, ואיתה חלקתי קצת מן השאלות המטרידות אותי, שאלה אותי רק – תגיד, היית מוותר על איזושהי נקודת מפנה בחייך, משום שהפכה לנקודת משבר?

"חס וחלילה," אמרתי לה.

"אז הנה לך התשובה," חייכה אלי, החכמה הזאת, והיא רק בת עשרים ושתיים.

על זה נאמר 'מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז.'

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ושבת שלום.

4 Replies to “שלום הילד או שלמות החזון ההורי – על הפרדת תאומים (כנראה הפוסט הכי ארוך שלי כאן:))”

  1. קראתי את הפוסט כולו – השג בפי עצמו (לפחות עם הקושי שיש לי בקריאה בעברית – אגב, ככה אתה עוצר לי לשפר את הקריאה שלי בעברית.) נראה לי שהפרדת הבנים ככה בגן יהיה לטובתם לטוח הארוך. מקווה שכך יצא. בכל אופן לא נראה לי שוותרת על עיקרון – העיקון הכי חשוב שלך הוא טובת הילדים ולפי זה התנהגת והיגעת להחלטת. אם זה לא יצליח תעבור ל "plan B". בתור הורים אף פעם לא יודים מה הדבר הכי טוב לילד אבל צריך להמין שאם עושים מה שעושים ברצון טוב, הם יותר גמישים ומתאוששים יותר מהר ממה שמצפים. יהיה טוב!
    לגבי הבריאות שלך – תרשיג טוב! זה הכי חושב לכולכם.

  2. היי אילן – שלחתי לך תגובה ארוכה לפוסט הארוך הזה. אינני רואה אותה פה. האם קיבלת אותו? שיהיה לך יום נעים ותרגיש טוב!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s